בית אליושה (בית הועד המרכזי של מק"י) 
מאת דני רכט


קירותיו של בית ישן ברחוב 281 לשעבר, באחת הפינות הנשכחות בדרום העיר, יכולים לספר פרק בתולדות ההיסטוריה הפוליטית של הישוב ושל מדינת ישראל. פרק זה, שהיה מוכר לאנשי השב"כ, מטמיני המיקרופונים באותם הקירות, מובא לראשונה כאן. 

הדיה של המהפכה הבולשביקית הורגשו היטב גם בפלסטינה הנידחת. ציבור הפועלים נקרע בין מחוייבותו לקומוניזם הבינלאומי לבין רעיונות לאומיים. רובם ניסו להלך בין הטיפות. אחרים, אלה מהזרם השמאלי רדיקלי הקימו בשנת 1919 את מפס"ע (מפלגת פועלים סוציאליסטית עברית) שבשנת 1922 הפכה להיות פק"פ (פאַלעסטינישע קומוניסטישע פרטײַ). במשך רוב שנות המנדט הבריטי היתה המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק וחבריה נרדפו על ידי המשטרה. גם האימפריה הבריטית וגם הישוב המאורגן ראו בהם גורם חתרן ומתסיס. הסזון (בו הוסגרו הפורשים לידי הבריטים באדיבות ההגנה) היה אפס קצה ממה שעבר על חברי הפק"פ אלה היו מוקצים חברתית, איבדו תכופות את מקומות עבודתם, נאסרו ולעיתים אף הוגלו. כל זאת בשל נאמנותם הבלתי מסוייגת למוסקווה, ונכונותם לשנות את עמדותיהם אוטומטית על פי הרוח הנושבת מהקרמלין.

הלחץ על החברים הקומוניסטים הועם עם הצטרפות ברית המועצות למדינות הברית במלחמה מול גרמניה הנאצית. אז גם הוחזרה המפלגה אל שורות ההסתדרות הכללית. עם הקמת המדינה היה הקומוניסט מאיר וילנר מחותמי מגילת העצמאות. במאמר מיישרים קו בעתון הארץ (19.06.2009) כתב תום שגב: "בין פילוג לפילוג ואיחוד ופילוג מחדש, התמודדה המפלגה עם הגדרת היחסים בין חבריה היהודים והערבים. אחת התפניות הדרמטיות אירעה כשבניגוד לכל הציפיות החליטה ברית המועצות לתמוך בהקמת ישראל. המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל (פק"פ) מיהרה לאמץ את הקו החדש. שמואל מיקוניס, אחר כך חבר כנסת, נסע לפראג והאיץ בצ'כים לספק לצה"ל נשק שנדרש לו". במדינת ישראל החדשה היתה פעילות פק"פ שבינתיים הפכה למק"י (מפלגה קומוניסטית ישראלית) חוקית. אך עדיין לא לגיטימית בעיני חלק גדול מהציבור. בן גוריון תבע את הסיסמה בלי חרות ובלי מק"י ומחלקה בשירות הבטחון עקבה אחרי פעילות ראשיה וצוטטה לפעילות בבית הועד המרכזי של מפלגה.

בשנת 1937 החלה המפלגה לפרסם את השבועון המחתרתי קול העם - כלי מבטאה הרשמי. עשור אחר כך, לקראת התהפוכות המדיניות שיעברו על המרחב, הפך קול העם בהשתדלותו הרבה של אליהו (אליושה) ג'וז'נסקי לעתון יומי. תחילה הודפס היומון זמנית בבית דפוס ברחוב לבנדה. בהמשך הוקם בית הדפוס המפלגתי, דפוס עמל, שהתמקם בבית בפינת הרחובות אליפלט ו-281. בית הדפוס נהרס ובמקומו ניצב בית דירות הבנוי בסגנון הבינלאומי. 

העתון כמעט ונסגר בחודש ספטמבר 1948, כשמספר מקציני משטרת המנדט הואשמו בו ב"העלמות" סיומה מירוניאנסקי. בעקבות מאמר שהתפרסם בעתון בשנת 1952 נסגר העתון לעשרה ימים. בג"ץ קול העם משנת 1953 מנע את סגירתו המוחלטת של העיתון. לראשונה, הכריז בית המשפט על הכרזת העצמאות כבעלת תוקף מכונן, על יכולתו של בית המשפט העליון לקיים ביקורת שיפוטית לכאורה, וביסס את חופש הביטוי כ"זכות עילאית" בלשון השופטים, במשפט החוקתי בישראל.

בשנת 1964 קיבל מנהיג אלג'יריה אחמד בן-בלה את פרס לנין לשלום. בעקבות זאת פירסם שמואל מיקוניס, מזכ"ל מק"י, מאמר ביומון קול העם המבקר את מתן הפרס למנהיג ערבי הדוגל בהשמדת ישראל. בהמשך לארוע זה ותקריות נוספות בהן בא לידי ביטוי המתח הפנימי במפלגה, התפלגה מק"י לקראת הבחירות לכנסת השישית בשנת 1965, לפלג מתון בהנהגת מיקוניס, משה סנה ואסתר וילנסקה. ולפלג רדיקלי בהנהגת מאיר וילנרתאופיק טובי ואמיל חביבי שבחר להמשיך לציית בנאמנות למנהיגי הקרמלין. לראשונה בעולם, נוצר מצב אבסורדי בו פועלות שתי מפלגות  קומוניסטיות במדינה אחת, ושתיהן קשורות לבריה"מ. שני הפלגים ראו את עצמם ממשיכי דרכה של המפלגה. הפלג המתון, רוב הסיעה בכנסת, זכה להחזיק בשם מק"י. פלג זה גם זכה להחזיק, בעקבות פסיקת בית המשפט, בבית אליושה ובית דפוס עמל ובקול העם. הפלג הפורש הגיש בקשה, שלא אושרה על ידי ועדת הכנסת, להשתמש בשם רקי"ע (רשימה קומוניסטית יהודית-ערבית) ונקרא לאחר מכן רק"ח (רשימה קומוניסטית חדשה). הפילוג היה הרסני למק"י  שזכתה במנדט אחד בבחירות לכנסת, לעומת רק"ח שזכתה אז בשלושה מנדטים. הפילוג גרם לפעילים רבים לפרוש כליל מפעילות, מה שהביא לאבדן קולות בקרב שתי הרשימות. בעקבות מלחמת ששת הימים ניתקה בריה"מ את קשריה עם ישראל ועם מק"י. מאז, נחשבה רק"ח הפרו סובייטית כמפלגה הקומוניסטית בעוד מק"י הלכה ודעכה עד שהתפיידה מהחיים הפוליטים בארץ. בבחירות 1969 עוד קיבלה מק"י מנדט אחד. אך בבחירות שהתקיימו לאחר מלחמת יום כיפור כבר רצה התנועה כחלק מרשימת מוקד שקיבל מנדט אחד בלבד. כך שאלוף במיל. מאיר פעיל, נציג השותפה תכלת אדום, נכנס לכנסת בעוד מיקוניס נציג מק"י נותר מחוץ לבית המחוקקים.  בשנים הבאות נעלמה מק"י מהמפה הפוליטית ובית אליושה נמכר. בשנת 1989 חזרה רק"ח להשתמש בשם ההסטורי - מק"י.


אליהו "אליושה" גוז'נסקי (1948-1914) היה קומוניסט, מנהיג פועלים וסופר, שפעל בתל-אביב. נולד בפטרוגרד (רוסיה), בן יחיד להוריו פרידה ויצחק. אביו היה עורך-דין בעל השקפת עולם דמוקרטית. ב-1917 עברה המשפחה לגרודנה (אז פולין. כיום בלארוס), שם למד אליושה בגימנסיה הריאלית. כחניך השומר הצעיר, הגיע לארץ בשנת 1930, בהיותו בן 16, ולמד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. החיים בארץ חשפו בפניו מציאות חברתית ולאומית שונה מזו שציפה למצוא, ועוד בהיותו תלמיד תיכון, הצטרף לתנועת הנוער הקומוניסטי. לאחר סיום הלימודים עבד כפועל בפרדס ובבנייה. בשנים 1938-1936 למד בבית ספר למודדים מוסמכים בגרודנה. עם שובו לארץ בגיל 24, הצטרף למפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פק"פשפעלה אז במחתרת. בכל מקום שבו עבד, ניהל תעמולה קומוניסטית בקרב הפועלים, ובייחוד בקרב העובדים במחנות הצבא. באותן שנים, הובילה הנהגת מפא"י החלטה שאסרה חברות של קומוניסטים בהסתדרות. המשמעות הייתה - חסימת הגישה ללשכת העבודה  ולקופת חולים. ממשלת המנדט הבריטי, שערכה מצוד נגד קומוניסטים ואנשי שמאל, אסרה והגלתה אותם מהארץ.בשנת 1941, בדרכו מנתניה לתל-אביב, נעצר בידי הבולשת הבריטית ונכלא. לאחר ששוחרר מהמאסר, החל לעבוד כפועל יהלומים. שנה בלבד לאחר שהחל לעבוד במלטשה, אירגן אליושה שביתה גדולה בענף, שלא היה מאוגד בהסתדרות. הוא המשיך בפעילותו בקרב פועלי היהלומים במהלך השנים 1946-1942. 

לאחר ביטול האיסור על חברות קומוניסטים בהסתדרות, נבחר כנציג המפלגה למועצת פועלי תל-אביב. במקביל הקדיש מאמצים רבים לגיבוש אחדות מאבק של פועלים יהודים וערבים, שהושגה בשביתה המשותפת של עובדי הממשלה ב-1946. בשנותיו בתל-אביב התגורר עם משפחתו בדירות שכורות. אחת מהן – ברחוב יונה הנביא 35 (בניין זה כבר נהרס). 

אליושה כתב שירים ורשימות פוליטיות-חברתיות באידיש כבר מגיל צעיר. לא ידוע, מתי החל לפרסם בדפוס את רשימותיו, וזאת משום שכל עוד פעלה המפלגה הקומוניסטית במחתרת, המאמרים והרשימות בעיתוני המפלגה פורסמו ללא שמות הכותבים. ב-1943, הופיעו חתומים בשמו הנובלה באידיש "נעליים למען הנקמה", וכן מאמרים באידיש ובעברית. בשש השנים שחלפו מאז ועד למותו, פירסם אליושה בקול העם ובעיתונים של המפלגה באידיש כמאה מאמרים, רשימות וסקירות, שהוקדשו בעיקר למאבקי עובדים, למצב הכלכלי-חברתי ולמדיניות ההסתדרות; למערכה נגד משטר הדיכוי הקולוניאלי הבריטי;למערכה לעצמאות הארץ לטובת שני העמים החיים בה; ולמערכה נגד הפאשיזם והנאציזם.

ב-1944, לאחר שמקריאת ידיעה בהארץ נודע לו לראשונה, כיצד ניספה אביו בגיטו, כתב את הנובלה גרודנה. הנובלה פורסמה בתל-אביב באידיש בשנת 1945, והייתה הספר היחיד שלו שראה אור בחייו. בגירסתה העברית, ראתה הנובלה אור בשנת 1978. למערכה של היהודים בגטו גרודנה, בשיתוף פעולה עם הפרטיזנים, נגד הנאצים הקדיש את הרומן פרי עטו, דער מענטש האט געזיגט (האדם ניצח), שיצא לאור בשיתוף פעולה בין הוצאות ספרים בפולין ובישראל רק ב-1949, לאחר מותו. 

בוועידה השמינית של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (מאי 1944) נבחר לוועד המרכזי. ב-1946, יזם את הפיכת קול העם משבועון לעיתון יומי, והיה הרוח החיה בגיוס האמצעים והתרומות וכן בהכנות האירגוניות. העיתון החל להופיע כיומון ב-14 בפברואר 1947. אליושה מילא תפקיד מרכזי במאמצים לשיקום האחדות של הקומוניסטים היהודים והערבים בארץ. בספטמבר 1948, הודיעו שתי המסגרות – הליגה לשחרור לאומי והמפלגה הקומוניסטית הישראלית, על החלטתן להתאחד. בימים 23-22 באוקטובר 1948, התקיימה בחיפה ועידת האיחוד, אותה תיאר אליושה כמאורע החשוב ביותר בחייו.

בשנים 1948-1947 מילא אליושה שורה של שליחויות במדינות מזרח-אירופה במאמץ להשיג תמיכה בביצוע החלטת עצרת האו"ם, ששימשה בסיס לעצמאות ישראל. בדצמבר 1948 נסע לפולין לייצג את מק"י בוועידת האיחוד של מפלגות הפועלים שם. ב-21 בדצמבר, בשובו מהוועידה, ניספה בתאונת מטוס בהרי הפלופונס ביוון. בן 34 היה במותו. את המצבה בבית הקברות נחלת יצחק מקשט תבליט של מגל ופטיש. 

להנצחת שמו, החליטה הנהגת מק"י לקרוא בשם בית אליושה את בניין הוועד המרכזי ליד דרך יפו-ת"א, שניצב סמוך לבניין שבו שכנו אז המערכת ודפוס עמל בו הודפס קול העם.


תודה לתמר ויורם ג'וז'נסקי.


תמונתו האחרונה של אליושה גוז'נסקי, על במת ועידת האיחוד של מפלגות הקומוניסטים והסוציאליסטים בפולין, עת נסע לברך את באי הועידה מטעם מק"י. דצמבר 1948. 

לוגו פאלעסטינישע קאומוניסטישע פרטיי (פק"פ), שנות הארבעים.







בית אליושה. בית הועד המרכזי של מק"י ברחוב 281  (לימים סמטת שלוש) סמוך לשכונת הצריפים מכבי ב'. מימין נראה הבית הפינתי הניצב במקום בית דפוס עמל לשעבר. על המגרש הריק בין שני בתי המפלגה פועל כיום מוסך. צילום: 2013.

הבית החדש יחסית ברחוב 281 פינת רחוב אליפלט נבנה ברוח הסגנון הבינלאומי. כאן פעל דפוס עמל ומערכת יומון קול העם. מימין נראה שער השירות התפעולי של תחנת הרכבת יפו, ששימש שנים ככניסה למוזיאון בתי האוסף. צילום: 2013.

לאחר עשר שנים כשבועון, חלקן במחתרת, הפך קול העם לעיתון יומי בשנת 1947. תחילה הודפס זמנית בדפוס ברחוב לבנדה ותקופה קצרה אחר כך התמקמה המערכת ודפוס עמל המפלגתי בבית ברחוב 281 פינת רחוב אליפלט.

אליהו גוז'נסקי (1948-1914). מודעת אבל מטעם ארגון עולי גרודנה בישראל. 

כרזת בחירות, 1948. מק"י מתמודדת על מושבים באסיפה המכוננת שתהפוך בהמשך לכנסת הראשונה.

פועל! חייל! איש התיישבות! הצבע ק'. רשימת קומוניסטים ובלתי מפלגתיים. עיצוב: נפתלי בזם.

מק"י חוגגת יום הולדת שבעים ליוסף סטלין "שמש העמים". כרזה מחודש דצמבר 1949. 

תחי ברית המועצות, מעוז השלום, לעצמאות-העמים ולסוציאליזם. כרזה מחודש נובמבר 1950. מק"י מציינת את המהפכה הסובייטית.

בבחירות לכנסת השלישית שהתקיימו בתאריך 26 ביולי 1955 הגיעה מק"י לשיא כוחה הפרלמנטרי. הרשימה הקומוניסטית בראשות מיקוניס זכתה אז לשישה מנדטים.

הצביעו ק' נגד ברית צבאית עם וושינגטון-בון! נגד הפיכת ישראל בסיס צבאי אמריאי אנטיסובייטי! נגד הפקרת צה"ל לפיקוח ופיקוד אמריקאי! עוד כרזה ממערכת הבחירות לכנסת השלישית