טחנת הקמח ברחוב שניצלר 
מאת דני רכט


אזור אל-באסה, השטח הנמוך ממזרח לגרעין העתיק של יפו, היה עוד בימי קדם אגן היקוות עונתי בו התרכזו מי גשמים. הביצה במקום לא התאימה למגורים, כך שהקרקע שימשה בעיקר לחקלאות, ובהמשך התחילו להתפתח גם מיזמי תעשיה ומלאכה באזור אל-באסה ובשוליו. בין המיזמים היו גם כאלה בבעלות יהודית, כמו בתי המלאכה בחצר בתי ורשא, בית החרושת שטיין בגילגולו האחרון ואחרים שהתמקמו בשוליו הצפונים של האזור. בסביבה זאת חכר בשנת 1911 נפתלי גולומב (1860-1914) טחנת קמח . 

באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו בעריכת תדהר מסופר שגולומב: "חכר ביפו טחנת קמח והכניס בעסק זה שכלולים רבים: הוסיף מכונות והיה הראשון בארץ שיצר קמח לבן מחיטה מקומית למרות דעת המומחים בעלי הטחנות הותיקים בארץ, כי חיטה מקומית לא תצלח לקמח לבן. אחרי נסיון זה בנה טחנה גדולה והשקיע בה הרבה כספים משלו ומשל אחרים, והצליח להחזיק מעמד הגון ולרכוש לו שם טוב בין סוחרי המקום". לגולומב היתה טחנת קמח עוד ברוסיה, אך כציוני ראה את עתידו רק בארץ-ישראל. תחילה שלח את בניו (אליהו בשנת 1909 ואליעזר שנה אח"כ) ללמוד בגימנסיה הרצליה, ואז עלה לארץ בעצמו.

נפתלי גולומב הלך לעולמו בתאריך י"ח באדר תרע"ד. 16 במרץ 1914 ונקבר בבית העלמין ברחוב טרומפלדור. בעקבות מותו נאלץ בנו אליהו (1893-1945) לעזוב את גרעין ההכשרה החלוצית הראשון של הנוער העובד בארץ שעבד בדגניה א' ולחזור אל יפו על מנת לנהל את תחנת הקמח המשפחתית. שנתיים אחר כך, בעיצומה של המלחמה העולמית, כפה חסן בק על גולומב הבן לפתוח את טחנת הקמח בשבת ולספק קמח לצבא העות'מני. גולומב הסוציאליסט לא היה שומר שבת (אנשי דגניה עבדו גם בשבת) אך התנגד לדרישת המפקד הטורקי. אולי כי ראה בכך עניין לאומי עקרוני, ואולי מאחר וחלק מעובדיו היו שומרי שבת. על סירובו זה נכלא גולומב בקישלה ונענש במלקות. גולומב המושפל החליט לנקום על עונש המלקות. בספרו טיול קטן בעיר גדולה (בהוצאת משרד הבטחון, 1999) מספר המחבר עופר רגב ש"בעקבות הארוע השיג גולומב אקדח ותכנן להרוג את חסן בק, אך ידידו (ולימים גיסו) דב הוז הניא אותו מן המעשה הנחפז". כנראה שלאחר שגולומב הבין מה יהיה היקף הנקמה שתגיע בתגובה לרצח שתיכנן.  בהמשך יהיה גולומב הבן אחד ממייסדי הסתדרות העובדים הכללית ויכהן כרמטכ"ל בפועל של ארגון ההגנה. בתל אביב נקראו על שמו השיכון העירוני יד אליהו (באדמת זבלאווי), רחוב בקטע הצפוני של דרך הבטחון (אזור המלאכה ברחוב ינובסקי) ומוזיאון בית ההגנה בשדרות רוטשילד.

בתחילת שנות השלושים הקים  איש העסקים שחאדה עטאללה תחנת קמח מודרנית במקום בה פעלה טחנת הקמח של נפתלי גולומב. הטחנה בבעלות עטאללה וטחנת הקמח של אדון חיות היהודי, שתיהן ברחוב סלמה, נחשבו אז למשוכללות ביותר מבין טחנות הקמח בארץ ישראל. בקטע מפה מעודכן לשנת 1936 מסומנת טחנת הקמח של שחאדה עטאללה לצד מתחמי מלאכה נוספים: בתי המלאכה בבתי ורשא, בית חולים לבהמות, ובית יציקה. זאת לצד בתי באר חקלאיים. עם ההתדרדרות הבטחונית בשלהי שנת 1947 עבר בסביבה זאת קו האש בין אזור 5 של ההגנה לבין אזור 2 הערבי עליו פיקדו במשותף עבד אל-כרים וטהר במיה.  בספר ממאורעות למלחמה, פרקים בתולדות ההגנה על תל-אביב (בהוצאת מפקדת ההגנה בתל-אביב, 1949) כותב יוסף אוליצקי כי בגזרת אל-באסה נלחמו כמאה לוחמים ערבים, מתוכם 25 עיראקים. מתחמי המלאכה הפכו לעמדות צלפים מבוצרות מהן ניתכה אש על בתי שכונות מכבי הישנה, צריפי פלורנטין ואחרות. שכונות שאיכלסו בעיקר יהודים עניים שהתגוררו בצריפי פח ובבתים רעועים. בספרו מתאר אוליצקי את הסכנה שנשקפה לשכונת מכבי א' (מכבי הישנה): "מצד אחד חלשה על השכונה טחנת הקמח של שחאדה עטאללה  - בית בן חמש קומות. קירותיו בטון יציקה, וחלונות קטנים ואשנבים קרועים בהם לעבר השכונות העבריות". כתב עיתון מעריב דיווח בתאריך 14 באפריל 1948 כי טחנת הקמח נפגעה ובניין ערבי גדול שניצב בסמוך אליה, פוצץ. 

נקמתה של ועדת השמות העירונית בנאצים ובעוזריהם באה לידי ביטוי בקריאת מספר רחובות בסביבת המושבה הגרמנית לשעבר, על שמם של אישים יהודים דוברי גרמנית. זאת למרות שמראות הסביבה מזכירים יותר מחנה פליטים ליד עזה מאשר את ערי מרכז אירופה. כך נקבע שהרחוב הקטן החוצה את דרך סלמה יקרא על שם הסופר היהודי ד"ר ארתור שניצלר (1862-1931). טחנת הקמח נמצאית ברחוב שניצלר 10, ועודנה פעילה. 


נפתלי גולומב (1860-1914) בצילום מתוך האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו בעריכת תדהר.

בשנת 1949 החכיר משרד האפוטרופוס על נכסי נפקדים את בית החרושת לקרח ואת טחנת הקמח של שחאדה עטאללה לחברת המשביר המרכזי.






טחנת הקמח של שחאדה עטאללה בצילום מתוך הספר ממאורעות למלחמה, פרקים בתולדות ההגנה על תל-אביב (בהוצאת מפקדת ההגנה בתל-אביב, 1949).

טחנת הקמח ברחוב שניצלרצילום: GSV 2011.

בקטע מפה מעודכן לשנת 1936 מסומנת טחנת הקמח של שחאדה עטאללה ומתחמי תעסוקה נוספים: בתי המלאכה בבתי ורשא, בית חולים לבהמות, ובית יציקה. זאת לצד בתי באר חקלאיים.

סברה, מכונית הספורט הישראלית, בצילום משנת 1963. ברקע נראית טחנת הקמח ברחוב שניצלר