תחנת הכיבוי הראשונה / בניין צים / 
אביב רוטשילד סנטר

מאת: ליאור טהרני

באפריל 1920 פנה המושל הצבאי הבריטי לוועד תל אביב והפנה את תשומת לבו לצורך בהקמת גדוד מכבי אש בתל אביב. הוועד לא הזדרז לענות או לעשות מעשה. כשענה לבסוף הדגיש בתשובתו כי "במשך עשר שנים של קיום השכונה לא היו מקרה שרפה בשכונתנו". רק כעבור חמש שנים, לאחר מספר דליקות גדולות שפרצו ביפו ובתל אביב, יזם ועד מתנדבים שהנושא היה קרוב לליבם הקמת גדוד מכבי אש בתל אביב.  הגדוד הוקם בעקבות שיטפון גדול שפקד את שכונת ברנר וקיבץ אליו מתנדבים רבים שניסו להציל את מה שניתן, אך ללא הכשרה וכלים מתאימים. בעקבות השיטפון, החל גיוס מתנדבים לגדוד מכבי אש עירוני שמנה בראשית דרכו 73 איש. מייסד הגדוד, אבא כהן, היה קצין כבאים מתנדב ברוסיה הצארית, שעבד אז ביישור חולות בלב תל אביב.  כהן סבר כי עיר ללא גדוד כבאים משולה לבית בלי גג ולכן פנה לראש העיר דאז, מאיר דיזינגוף, במכתב בקשה להקים מוסד כזה ואף הקדיש שנים רבות מחייו לביסוס הגדוד ולקידום תורת הלחימה באש. 

לאחר שגוייסו 73 המתנדבים שנתקבלו כחברים, ולאחר שעברו בדיקות רפואיות מתאימות, הפעולה הראשונה היתה אימונים ב... תרגילי סדר, שהתקיימו בבית הספר לבנות בנווה צדק. המדריכים היו זלמן ואליהו, בניו של אבא כהן, והמדריכים במקצוע הכבאות היו אבא כהן ומשה "בעל העגלה" תבורי, שגם הוא בעברו קצין כבאים בחו"ל. נמצאה משאבת יד ישנה במחסני העירייה שהוכנסה למבנה קטן, ספק צריף, ספק מחסן, ליד תחנת המשטרה העירונית בשדרות רוטשילד, שהפך להיות תחנת הכיבוי הראשונה בארץ. תחנת תל-אביב שנפתחה רשמית בתאריך 1.10.1925, י"ג בתשרי תרפ"ו.

בשנת 1928 הקצתה העירייה חדר לכבאים בבית הוועד מתחת לדוודי המים הגדולים. הכבאים התאמנו אז במגרש ריק עליו נבנה בשנות השלושים בית בנין. בשנים הראשונות לקיומם פעלו מכבי האש על בסיס התנדבותי, והכספים והציוד שעמדו לרשותם היו מוגבלים. הם ניסו לגייס כספים בעזרת נשפים והצגות קולנוע, שהכנסותיהם הועברו למכבי האש. לשם רכישת ציוד ראשוני, נערך נשף בפאסז' פנסקברח' הרצל, שהכניס סכום רציני אז, 30 לירות ו-900 מיל. בכסף זה נרכשו משאבת יד נוספת, זרנוקים וכן ניתנה אפשרות להתחיל בהדרכה על דרכי כיבוי שריפות, סוגי בניינים, חשמל, חומרי דלק, ועוד. 

בשבע השנים הראשונות של הגדוד, ניהל אותו חיים אלפרין, שהיה מייסד משטרת תל אביב ומפקדה הראשון. על הגדוד פיקד דב גפן, ולאחריו אפרים דקל (קרסנר) שהקים את הארגון הארצי של הכבאים בא"י, ונבחר ליו"ר. ירש אותו בתפקיד אריאל כספי, שהתחיל ככבאי מן השורה ונהיה מפקד גדוד ת"א ורכז אגודות מכבי-אש בארץ ישראל. בשנת 1927 מינה נציב המחוז הבריטי ועדה ממשלתית לסידור מכבי אש במחוז יפו בראשותו של מר אדוין סמואל (בנו של הנציב העליון הראשון בארץ-ישראל). את כבאי תל-אביב ייצג המפקד מר דב גפן (שהיה גם חבר מפקדת ההגנה בעיר), אשר מסר לועדה שגדוד הכבאים המתנדבים מת"א יקבל על עצמו ברצון פיקוח ממשלתי, ...בתנאי שפיקוח זה לא יפגע בעצמאותו. בשנים 1927-1928, בזמן המשבר הכלכלי בארץ, הורע מצבם של מתנדבי מכבי האש. שלושים מתוך שישים חברי הגדוד באותה תקופה, היו מובטלים. התארגנה אז קבוצה של מכבי אש מחוסרי עבודה שפנתה למועצת פועלי יפו ולעירייה בבקשת עבודה. את דלות מצבם יכול להמחיש מכתבו של ראש העירייה, דוד בלוך לאחר שהעירייה דחתה את בקשתם להקצבת 20 לא"י לרכישת צינור גומי, פנו מכבי האש לעיתונות והודיעו כי במצב זה לא יוכלו לתת מענה נאות לשריפות.

כעבור שנה השתפר מצב מכבי האש. המשטרה הבריטית ביפו ערכה תחרות כדורגל ונשף למענם, והעבירה להם את ההכנסות. המפנה העיקרי קרה כשב-26 באוגוסט 1928 קבלו מכבי האש המתנדבים הכרה רשמית מהממשלה. בעקבות ההכרה הודיע להם ישראל רוקח כי העירייה החליטה להקציב 100 לא"י לפעילותם אם כי בפועל קוצצה התמיכה לחמישים לא"י, וגם זו לא הועברה למכבי האש אלא שמשה כתשלום לעירייה עבור מכונית ה"לפלי" שהותאמה לכיבוי אש. במקביל נערכו ישיבות לצורך הסדרת היחסים בין מכבי האש לבין המשטרה והוקמה מועצה מפקחת על מכבי האש.

בסוף שנת 1930 נרכשה בתל אביב מכונית הכיבוי הרשמית הראשונה בשם "אינטרנציונל" (על שם החברה שייצרה אותה). לעומתה, משאבת המנוע הראשונה נקראה בפי הכבאים "יעל" משום שהמכשיר המודרני דאז, סימל בעיני הכבאים עוזר ומושיע. מאז המשיכה המסורת של הענקת שמות לרכבי הכיבוי על טהרת העברית ולזכר אישים ומאורעות. באותה השנה, לאחר שתל אביב סבלה ממכת שריפות, היכה דיזנגוף על חטא במכתבו לוועדה שמינה לנושא כיבוי אש, והודה שהעירייה לא התייחסה לנושא ברצינות הראויה. נרכשה סירנה שחוברה לבניין מפעל המים לשם הזעקת כוחות הכיבוי. בשנת 1935 הוזמנה מלונדון מכונית כיבוי משוכללת עם משאבה וגנרטור לקצף, שזכתה לכינוי "מאירה" על שם מאיר דיזנגוף (שוחזרה ונמצאת בתחנת תל-אביב ).
  
בשנת 1948 שלחה עיריית ניו יורק מכונית כיבוי מתנה ארצה. מכונית זו שהוכנסה לשימוש ב-1925 ברובע ברונקס בניו-יורק, זכתה לכינוי "האמריקאית" ושמשה את מכבי האש של תל אביב עד תחילת שנות הששים, שופצה בשנת 2000 והועברה לתצוגה במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. כמה שנים קודם, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, לאחר מכת שריפות וההפצצות האוויר על תל אביב, קבעה ועדת חקירה בין השאר שיש צורך בתחנת כיבוי אש חדשה. בעקבות הדו"ח הקימה העירייה את תחנת מכבי האש ברחוב בזל.  

בשנות החמישים היתה חברת הספנות הלאומית צים גאוות המשק הישראלי. צים הפעילה קווי מטען ונוסעים.  סיסמת החברה באותם ימים היתה "עשה חיים, סע בצים".  באמצע אותו העשור נתפנתה החברה להקים בית משרדים מודרני במרכז העסקים הראשי של העיר. בניין בן חמש קומות בתכנון האדריכל דב כרמי במקום בו פעלה בעבר תחנת הכיבוי הראשונה.  הבניין שעלות בנייתו הסתכמה במליון וחצי ל"י נחנך בשנת 1958 ו"כיכב" בפרסומי היובל שנה אחר כך כמבנה המסמל חדשנות בעסקים. בנוסף למשרדי חברת צים שימש הבניין עוד גופים נוספים: יכין-חק"ל, חברת התעופה ס.א.ס, חברת גמול, וחברת היצוא הממשלתית אלדא. 

בבוקר יום שישי, 4 בפברואר 1966, החלה בשעה 09.30 שריפה שהתפשטה דרך מנהרות מיזוג האוויר שהיו מצופות בחומר דליק. במהרה היה כל הבניין אפוף להבות ועשן, כתשעים כבאים, 25 מכוניות כיבוי מתחנות ת"א, גבעתיים, רמת גן , חולון , פתח תקווה, בני ברק, ראשל"צ, הרצליה וחיל האוויר, נלחמו באותו היום בכיבוי אש ובחילוץ הלכודים שחלקם הצטופף על הגג וחולץ משם ע"י מסוק חיל האוויר, אדם אחד נהרג כאשר ניסה לרדת בטיפוס על צינור ביוב ו-67 איש נפצעו. השריפה בבית צים השפיעה לא רק על תחנת הכיבוי בעיר, אלא על ממסד הכבאות בארץ ואתו גם  משרד הפנים ומוסדות השלטון המקומי. הודעה טלפונית על פרוץ השריפה בבית צים התקבלה בחדר המבצעים של תחנת כיבוי אש ברחוב בזל בשעה 10.00. ההודעה הראשונה שהגיעה למרבה האירוניה הייתה בזו הלשון: "ביצים בוער, תגיעו מהר". המוקדנית שהייתה בטוחה ששוב מדובר באותו אזרח חומד לצון משועמם שמתקשר להטריד את שירותי הכיבוי לא התייחסה תחילה להודעה, אולם לאחר מספר שניות התחילו להגיע הודעות נוספות שהבהירו חד משמעית "בית צים בוער"...

הגהינום הגיע לבית משרדי צים, השוכן בקרן הרחובות נחלת בנימין ושדרות רוטשילד. מאות אנשים נלכדו בתוך ים של אש ועשן בבניין הבוער. פעולות ההצלה נמשכו שעות ארוכות, קהל של אלפים הצטופפו והיו עדים למחזה האימה. השריפה פרצה כתוצאה מנתיך שגרם לקצר במנורת פלורסנט באחד המשרדים. רק אחדים מבין כשש מאות העובדים בבנין בן החמש קומות, הבחינו בעשן. כמעט כולם המשיכו במלאכתם. הפקידים במשרד ניסו להשתלט על האש במטפים אך האש שהתפשטה בתוך תעלות תקרת הספן כיסתה שטח גדול מאוד ובבניין עדיין לא הבחינו במתרחש. האש התפשטה יותר ויותר. הקירות הפנימיים, אשר נבנו מסיבית (נסורת דחוסה) ורופדו בבד יוטה, עלו באש תוך שניות ספורות. חדר המדרגות שימש ארובה לעשן הסמיך שנשאב לתוכו. בדרכו למעלה עבר החום העז דרך כל תעלות האוורור וחימם את כל החומר הדליק שבבניין עד כדי התלקחות עצמית כמעט, מה שהפריע להתפשטות אש של ממש תוך יצירת להבות ברגעים אלו בתוך המשרדים, היה העשן שנפלט מהחומרים שבערו באטמוספירה של חוסר חמצן, כך שהעשן דילל את האוויר עוד יותר ותפש את מקומו על ידי יצירת מצב של השנקת אש.

עשרות אנשים נפחדים, כמעט היסטריים, אצו רצו על הגג השטוח. העשן כבר כיסה את פני הבניין. היה קשה לנשום והיה קשה לראות. למטה, ברחוב, החלו להצטופף אנשים שהביטו בדאגה למעלה. צוות כבאים שעסקו באותה שעה בכיבוי שריפה בבית חרושת לקרח, ברחוב מרכז מסחרי בתל אביב, הגיעו לבית צים, לאחר מספר דקות מההודעה מהמוקד. מפקד הצוות רס"ל 'שלומוב' (ז"ל) הציב סולם הידראולי אל קירות הבניין, כשראשו של הסולם נוגע בגג. בשלב זה היו בבניין מעט מאוד כבאים והמטרות הראשונות היו לחלץ את האנשים מהבניין. הדליקה השתוללה ועשן כבד כיסה את הסביבה. למטה ברחוב ובקומה הראשונה של בניין צים, עדיין התנהלה הפעולה בעצלתיים. קהל עצום, שנאמד באלפי אנשים, חסם את הגישה לרחובות הסמוכים ולבניין הבוער. באחד מחדרי הקומה הרביעית של הבניין התרכזו כשלושים ארבעים אנשים. הם לא יכלו לעלות אל הגג, בגלל האש והעשן בחדר המדרגות. אל הגג החבוק בעלטת עשן הגיעו מאגף אחר של הבניין עוד שלושים ארבעים איש שהמתינו להצלתם. למקום הגיעו מכוניות כיבוי נוספות והאנשים החלו לרדת באמצעות הסולם ההידראולי. לפתע לשונות האש והעשן הכבד פרצו מבעד לעשרות חלונות הבניין. הסולם ההידראולי הוסט והועבר למקום אחר. הקהל עמד ברחוב והביט למעלה עצר את נשימתו. שם במרומי הקומה הרביעית והחמישית, התרחש מחזה מקפיא דם: אנשים ונשים, מבוגרים וצעירות,  נעמדו על אדן החלון, שכל רוחבו אינו עומד על שלושים סנטימטרים. לרגליהם הייתה פעורה התהום.

"יהודים אני קופץ למטה" צעק אחד, שעמד במרומי הקומה הרביעית. לידו היו שתי נערות. "גם אנחנו קופצות" צעקו הנערות. לשונות האש קרבו אליהם במהירות עצומה. קירות המזוניט נשרפו, והבניין נראה כבניין קלפים מתמוטט. "אני קופץ" חזר וצעק האיש. "שלא תעיז!" קראו לו מלמטה. "מיד יבואו אלייך. "אני קופץ!" התחנן שוב. "לא, לא, לא!" שאג ההמון למטה במקהלה. כמה מהכבאים פרצו אל הבניין, והגיעו אל האיש שרצה לקפוץ. האיש ושתי הצעירות שרעדו לידו, הורדו לאט-לאט, באמצעות מרזבי הבניין. כאשר נמצאו למטה היו על סף התעלפות. השלושה הובלו במכונית פרטית, שיצאה מיד אל בית החולים. יששכר מנדלבאום בן השבעים, מנהל חשבונות בחברת אלדא, אחז בשארית כוחותיו במעקה הבטון, מכנסיו מתבדרים ברוח, כנפי מעילו מסתבכים וחגורתו נפתחת . האיש עשה תנועה מיותרת, ולפתע צנח . אחד המתנדבים הצליח לתפוס אותו, אך הקשיש החליק מידיו וצנח הלאה. עד לקרקע אליה הוא הגיע פצוע פצעי מוות .

למטה ברחוב תנועת כלי הרכב כמעט שותקה לחלוטין, ידי המשטרה קצרו מלהושיע כדי לפנות מקום לאמבולנסים ולכבאיות נוספות שהגיעו מתחנות שכנות. אזרחים החלו לדחוק בכבאים ולחטוף ציוד כיבוי. ההודעה ששודרה ברדיו באותה שעה הייתה בזו הלשון: "בניין צים בתל אביב עולה בלהבות זה יותר משעה ואנשים לכודים בפנים מבלי יכולת להיחלץ". לפני ההודעה ברדיו הקהל שהתגודד היו אנשים מהסביבה הקרובה אך לאחר ההודעה החל מרוץ מטורף של אנשים למקום וכל רחבי העיר ומערים שכנות, אנשים הגיעו ברכבים פרטיים ובאוטובוסים מכל רחבי גוש דן.

עשרות חלונות הבית הקיאו עשן שחור. פליטות העשן גברו עם ריחופם הקרוב של מסוקי חיל האוויר שהוזעקו למקום. גיצים התעופפו בטירוף לכל עבר. פיסות שרופות, שנתפוררו והלכו צנחו מטה, אל עבר אלפי הסקרנים שהגיעו מכל רחבי העיר, המומים ורתוקים למראה הדליקה חסרת התקדים. המסוקים נשפו אוויר קר למטה ע"י הרוטור ובכך גרמו להתלקחות הבניין (דבר הדומה לאדם העומד מעל גחלים חצי כבויות ונושף בהם רוח וע"י כך מלבה בהם את האש). בקושי היה ניתן להבחין באותן דמויות קטנות שנתכנסו על הגג, אותם אנשים שנחלצו מתוך חדרי הבניין הלוהט אל ישועת האוויר החופשי, ואיתם מספר כבאים. בין מכוניות הכיבוי חנתה גם מכוניתו של מפקד חיל האוויר האלוף עזר וייצמן. הוא משקיף אל המסוקים שלו. אל הטייסים שלו. אין ספק שהוא יודע מי מאייש אותם, הוא גם יודע כי כל משגה קל, כל סטייה בלתי מבוקרת באותו "מרחב מחייה" צר פירושם תקלה רצינית, או אסון. הלכודים שעל הגג חשים את הלהט הגדל והולך שפולט הבית בוער. אחדים חוסמים את אפם ופיהם בממחטות. הכבאי שאיתם רס"ל 'שלומוב' מנפנף בידיו סימנים למסוק . הם נושאים עיניים מייחלות לשמיים השחורים. מאחורי מסכי העשן השחור נשמעת שוב שאגת הבשורה, הליקופטר שהוריד  את ניצוליו אי שם, חוזר לחלץ לכודים נוספים. אט-אט הוא קרב ובא לנחות על הגג.

הנסיונות לחדור אל הקומות התחתונות – מוקד הדליקה הענקית עלו בתוהו. הלהט היה עז מדי. קיים החשש שנותר מישהו שם, לכוד בין ים הלהבות המשתוללות . ברור כי באותו גיהינום לוהט אי אפשר להחזיק מעמד יותר מכמה שניות. סולם גבהים נוסף הוצב אל תוך אחת הקומות העליונות של הבניין הבוער, שני כבאים מוגנים עם מסכות ונושאים על גבם מיכלי חמצן טיפסו מעלה. בגרזנים שבידם ניפצו את השמשות וחדרו לתוך חדרי החנק. אולי נותר שם מישהו. אולי נתקף שם מישהו בהלם ונשאר במקומו. מלאכי הישועה, בדמותן של מפלצות זועמות, הוסיפו לבוא ולהתרחק. כל נחיתה והמראה פירושם היה עוד ניצולים המוטסים למקום מבטחים. מגגו של בית סמוך ניתן היה לראות כמה צעירות הלכודות בקומה השלישית. עומדות על מעקה הבטון הצר ומנסות להתחמק מהעשן הסמיך, עוד רגע והמחלצים הגיעו אליהן והן נעלמו איתם בתוך העשן. אחד הלכודים שעל הגג נתקף בהיסטריה, התרוצץ על הגג ונפנף בידיו, כשמישהו רץ אחריו, מנסה להרגיע אותו. גררו אותו לעבר המסוק המגיע והוא נבלע בתוכו.

סולם הכבאים הענקי הוסיף אף הוא להוריד לכודים מהגג, גבר שירד ממנו נראה כה סחוט ומאושר, המקטורן שלו היה מקומט ופניו מפויחות אך מתוך הפיח צחקו עיניים עולצות של ניצול. הגג ריק, פרט לשניים שלושה כבאים. עד מהרה נעלמו גם הם משם. הלהבות התקרבו לגג. מתוך הבניין לא הגיעו עוד אנשים. המסוקים הוסיפו לחוג מעל הבניין הבוער מבלי לנחות. אין את מי לחלץ. המחיצות הפנימיות ותקרותיו של הבניין, העשויות מחומר עצי, בערו בעוצמה. בניין צים הגדול כלה והלך לעיניהם של אלפי צופים, מול מכוניות כיבוי וכבאים הלוחמים באש שנכנעה אט אט.

למרבה האירוניה, את בית צים הקימו על חורבות ביתו הראשון של מכבי-אש תל אביב. ואת הכבאות בארץ ובתל-אביב שיקמו על חשבון חורבות בית צים, באמצעות ועדת החקירה שהוקמה לאחר מכן.






חברי הוועדה המארגנת של מכבי האש. למטה משמאל: אבא כהן ולצידו דב גפן . למעלה משמאל : ברון אליעזר , גולדין יעקב ואריאל כספי.

שבוע מכבי האש 1930.  צריף מכבי האש היה חלק ממתחם בית הוועד שכלל פונקציות עירוניות נוספות.

דיזנגוף בביקור בבית הכבאים  1930

גדוד מכבי אש מתנדבים בתמונת מחזור, 1931

מכונית הכיבוי מאירה.

בנין צים. רחוב נחלת בנימין פינת רוטשילד. 
צילום מתוך אלבום היובל לתל אביב, 1959.

בנין צים, 1960. תודה לשמוליק תגר.

מבט מפינת הרחובות לילנבלום ונחלת בנימין על בנין צים העולה בלהבות. ברקע נראה בית בנין. צילום צבי נהור.

נחלצים

כיוון הרוח סיכן אמנם את בית בנק מרכנתיל הסמוך, אך הציל את בית בנק ישראל בריטניה הצמוד ואת בית דיזנגוף שאחריו. צילום: לשכת העתונות הממשלתית.

אביב רוטשילד סנטר. פרסום והדמייה.