המגרש המאחד
מאת דני רכט


בקיץ 1912 הוצע למכירה מגרש רחב ידיים (כ-51,000 אמה) שהיה בבעלות שלוש משפחות נוצריות מיפו (חלבי, חומדי ודאבס) וחיים וולרו מירושלים.  את המגרש חצתה מסילת הברזל יפו-ירושלים. רובו של המגרש (כ-42,000 אמה) היה מצפון לתוואי הרכבת, ושאר השטח היה דרומית למסילה. חלקו הצפוני של המגרש חצץ בין שכונות נווה צדק ואהל משה לבין העיר החדשה: אחוזת הבית, נחלת בנימין וחברה חדשה. מכאן גם היתה חשיבותו. החלטת האספה הכללית של גאולה משנת 1909 קבעה במפורש כי גאולה לא תעסוק ברכישות עירוניות. אך בצלאל יפה (שניהל את גאולה, אך גם היה חבר ועד תל אביב) חרג מהחלטה זאת וחתם על חוזה עם המוכרים שהעניק לו זכות קדימה על הרכישה למספר שבועות, עוד בטרם קיבל את אישור דיקטוריון החברה ברוסיה לרכישה. תשובת החברה היתה חיובית כמתואר בספרו של יוסף כץ, גאולה תתנו לארץ (בהוצאת יד בן צבי, 1987), אך היה זה יוצא מן הכלל ולא שינוי מדיניות: "...ולא נכחד מכם אשר גם לנו לב רגיש החומד ומשתוקק לאחד ולקשר את שכונות  ישראל, לא נוכל לשלוט ברוחנו להפריע דבר טוב כזה ומסכימים אנו לקניה ואומרים לפועלכם טבא...".

בספר תל אביב (עמ' 193-194. 1934) נכתב כי לחברת הקרקעות גאולה לא היה אמצעים כלכלים מספיקים על מנת לרכוש את השטח וראשיה הציעו לועד תל אביב לרכוש את המגרש  במשותף. ראשי הועד חששו כי המגרש ימכר לרוכש  לא יהודי אשר עלול לבנות במקום שכונה ערבית שתהווה טריז בלב השכונות העבריות, אלא שגם לועד לא היה את הממון הנדרש. ובסופו של דבר נרכש המגרש כולו ע"י חברת הקרקעות גאולה שנוהלה אז ע"י בצלאל יפה, אך בהסכם שנחתם בתאריך 4 פברואר 1913 בינה לבין ועד תל אביב נקבע כי החלוקה למגרשי בניין והטיפול במכירתם יעשה על ידי הועד. כדי להבין עד כמה היתה קרקע זאת חשובה בעיני פרנסי שכונת תל אביב, מתואר בספר כי "כדי לסייע את גאולה בקניה זו קבל הועד מאת חמישה-עשר איש מבין חברי תל אביב חמישה-עשר שטרות, כל שטר לארבעת אלפים פר', ומסרם לה לשם נכיון לזמן של ששה חודשים. ובפרוש הותנה: אם ששת החודשים יכלו קודם שימכרו מגרשים די פדיון השטרות יוחלפו הללו באחרים, ושוב לששה חודשים. עברו גם ששת החודשים השניים וגאולה אינה יכולה עדיין לפדות את השטרות, הרי חותמי-השטרות פורעים את שטרותיהם וכנגד הם נוטלים מגרשים באותה קרקע לפי המחיר ששלמה גאולה עצמה בתוספת ההוצאות". עוד הוסכם כי "ישור, ריצוף ושרברוב על ועד תל אביב, והוא עושה אותם כפי ראות עיניו. אין הוא מוכר את המגרשים, אלא עם הספקת-מים ורחובות מרוצפים...". כך נסללו תחילתם של רחובות יהודה הלוי ולילנבלום, לאחר שהמשכם נסלל עוד קודם בשטחה של אחוזת בית

כדי להקל על לחצי המימון, הציעה גאולה את השטח דרומית למסילת הברזל (כ-51,000 אמה) לשכנים הטמפלרים מואלהלה, בהחלפה תמורת שטח כרם הגרמנים שיאפשר את סלילת רחוב הים (לימים רחוב אלנבי) דרומה (בקטע שבין רחוב יהודה הלוי לכיכר המושבות) ויאפשר את חיבור שכונת חברה חדשה לדרך שכם. הגרמנים לא היו מעוניינים בהחלפה אלא רק ברכישת השטח. מדיניות גאולה היתה לא למכור שטחי אדמה לזרים, העסקה לא יצאה אל הפועל וגאולה יזמה בחודש יוני 1914 פרצלציה לשטח ומכירתו. על חלק משטח זה נבנה אח"כ בית החרושת רענן (ליבר).  רוב המגרשי הבניין במגרש המאחד נמכרו לחברות ולאנשים פרטים מיפו ומתל אביב. חלק מהמגרשים נמכר רק לאחר המלחמה. בקטע תצלום אוויר שצולם ב-1917 אפשר לראות בשטח המגרש המאחד בתים מעטים (בינהם אולם ראינוע עדן חורף ובית מלון אלקונין), כשרובו של השטח עדיין אינו בנוי.


תודה לשולה וידריך.






תחילת רחוב יהודה הלוי בשטח המגרש המאחד, שנות העשרים. צילום באדיבות הארכיון הציוני. תודה לשולה וידריך.

תל אביב והסביבה הקרובה בקטע תצ"א משנת 1917: 1. שכונת נחלת בנימין. 2 גימנסיה עברית הרצליה. 3 צומת הרצל ורוטשילד. 4. מלון אלקונין. 5. בתי אחוזת בית לשעבר. 6. שכונת חברה חדשה. 7. כרם הגרמנים. 8. תוואי מסילת הברזל בקו יפו-ירושלים. 9. המושבה הטמפלרית ואלהלה. 10 שכונת נווה צדק. 11. אולם ראינוע עדן חורף. 12. שכונת אהל משה. השטח הגדול הריק במרכז התצ"א הוא המגרש המאחד. חלק נוסף של המגרש נראה מעבר לתוואי הרכבת.

תת-דפים (1): דער גרינר הויז