מלון פלטין

מאת: שולה וידריך, יוסי גולדברג וד"ר עירית עמית-כהן



בשנות העשרים נזקקו לשירותי אירוח בתל אביב פקידי הממשל, נציגי הסוכנות-היהודית וההנהלה הציונית, משום כך הבינו תושביה שהגיע הזמן לבנות בה בתי מלון, כיאה לעיר העברית שמבקשת לאמץ לעצמה תדמית אירופאית. מלון פלטין היה אחד הנציגים הראשונים של הכרה זו.


בית המלון נבנה בשנת 1925 אבל סיפורו מתחיל בהקמתה של אחוזת בית. לאחר שנמצא השטח להקמת השכונה לא יכלו חברי אחוזת בית לרשום אותה בטאבו על שמם בשל החוק העות'מני שאסר רישום קרקע על שם מי שאינם נתינים עות'מניים. משום כך נרשמה הקרקע על שמם של 'נאמנים' עותמ'ניים. אחד מהם היה הבלשן והרופא ד"ר מאיר מזיא.  


ד"ר אהרון מאיר מזיא (1858-1930), יליד רוסיה היה רב פעלים ורב השכלה: כבוגר ישיבת מיר ובית המדרש בברלין הוסמך לרבנות; למד הנדסה אבל לאחר שפגש את הברון רוטשילד שינה את ייעודו ולמד רפואת עיניים. בשיחתו עם רוטשילד, כך מספרים, יעץ לו הברון ללמוד רכיבה על סוס ולטפל במחלות עיניים. כנראה מצא חן בעיניו הצעיר רב הפעלים וחיפש דרך לפתות אותו להצטרף לפקידיו שבארץ ישראל. ואכן, בסיום לימודיו הזמינו הברון לעבוד כרופא במושבה ראשון לציון. הרופא הצעיר קיבל את ההזמנה, ובשנת 1888 עלה לארץ ישראל והתיישב במושבה. זמן קצר אחר כך נשא לאישה את יוג'יניה (אז'ני) גוטמן, בת למשפחה צרפתית שהיגרה לאלכסנדריה, התמנה לרופא הראשי של בית החולים 'ביקור חולים', ובשנת 1902 עברו השניים להתגורר בירושלים. חוליה הרבים של ירושלים לא דחקו את אהבתו האחרת – השפה העברית. הוא חבר לאליעזר בן יהודה ולדוד ילין ממייסדי ועד הלשון העברית (לימים האקדמיה ללשון), נלחם לחדש את העברית בכל הזדמנות וגם חיבר ספר מונחים לרפואה ומדעי הטבע. אם תעיינו בספרו תגלו את חידושיו, מונחי המחלות שבפינו שגורים כל כך: שעלת, חצבת, אדמת, גזזת, בצקת. הרפואה, השפה העברית, השינה, האכילה, המשפחה – הותירו לו שעה פנויה ונמצא עיסוק חדש ואהבה חדשה – פרדסנות. תחילה רכש אדמה במושבה פתח תקווה ונטע פרדס שסיפק תעסוקה לפועלים עבריים. אחר כך הצטרף למייסדי אגודת 'פרדס', שמטרתה לייצא פרי הדר ארצישראלי לארצות חוץ. בתו, מרגלית, נישאה לקרוב משפחה, צבי איזקסון, בוגר לימודי חקלאות במוסדות כי"ח (כל ישראל חברים), עסקן ובעל  אדמות ופרדסים רבים בפתח תקווה ומצפון לירקון (היום הוד השרון). הקשרים הרחיבו את עסקיו ואת רכושו של מזיא.


כגמול על הסכמתם לרשום את הקרקע של אחוזת בית על שמם, אִפשר ועד השכונה לנאמנים לזכות במגרש שמחירו נמוך במיוחד. ד"ר מזיא לא מיהר לבנות בית על מגרשו בפינת הרחובות אחד העם ונחלת בנימין והמגרש שימש את ילדי אחוזת בית מגרש למשחקים. חתנו איזקסון, בעל חוש עסקים מפותח, שכנע את חמו לבנות על המגרש בית מלון.


התכנון והבנייה היו על טהרת העבודה העברית: התכנון נמסר לאלכסנדר ברוולד,  שתכנן את הטכניון, את חצר הקואופרציה במרחביה וגם ייסד את המחלקה לארכיטקטורה בטכניון. האדריכל שבחר להדגיש בתכניותיו צורות בנייה מזרחיות מקומיות משולבות באמנות בנייה מודרנית, עיצב את הבית במתכונת דומה, עד שאמרו עליו שזה הבית המזרחי ביותר בתל אביב. ברוולד כידוע ניסה ליצור סגנון ארץ ישראלי ולאו דווקא להשתייך לקבוצת האדריכלים שהעדיפה את הסגנון האקלקטי, שהיה נפוץ באותה תקופה. הכיפה היא תוספת מאוחרת. בשלט שהוצב במגרש לקראת התחלת הבנייה נכתב: "אדריכל אלכסנדר ברוולד, אחראי על הקישוט האמנותי".


הבנייה נמסרה למהנדס יוסף זיידנר, מייסד בית חרושת ליצור לבני סיליקט (בלבנים אלו גם נבנה הבניין), היה חבר במשלחת של הרצל במסעו לארץ-ישראל בשנת 1898 וידידם הטוב של הבעלים. חומרים ופועלים סיפקה חברת 'סולל בונה', ובראשם אליעזר קפלן, לימים שר האוצר הראשון של מדינת ישראל. לאחר שהסתיימה הבנייה העניק לו בעל המגרש - הרב, המהנדס, הרופא, הבלשן - את השם מהתלמוד 'פָּלָטין', שפירושו ארמון. ואכן בית מידות היה זה, 'ארמון' נישא. השמועה על הקמת בית מלון בתל אביב הצמיחה כנפיים וילדים ומבוגרים נאספו לחזות בתופעה.


וכך תיארה ציונה רבאו את הקמת בית המלון: "והנה יום אחד באו פועלים ובידיהם מעדרים ומריצות. הם החלו מיישרים את המגרש, מניחים קרשים לאורכו, על פניהם הובילו את המריצות העמוסות חול... הם חפרו עמוק באדמה, יצקו בטון, ותוך זמן מועט קם ה'מלון המפואר של תל-אביב'.


בשלט שהוצב על חזית המלון בזמן הבנייה נכתב: 'בית מלון ממדרגה ראשונה עם נוחיות מודרניות: מעליה, מים חמים וקרים בכל חדר, חדרים עם אמבטיות מיוחדות, גינת גג, מסעדה גדולה, אולם לאסיפות חגיגות ונשפי ריקודים וכו'".


מול מלון פלטין הוקם ספק אכסנייה ספק מלון קטן של חיים בורך, שהעתיק את עיסוקו משכונת מנשיה לתל-אביב. מספרים כי חיים בורך עמד מוכה הלם כאשר ראה את בניית מלון פלטין הענקי מול המלון שלו ואמר לעצמו "מאין הם ייקחו כל כך הרבה פשפשים לכל החדרים".


למרות התקנה העירונית שאסרה לבנות יותר משלוש קומות, זכו בעלי המלון להיתר בנייה עבור תוספת. כך זכה המלון להיות המבנה הראשון בתל אביב בן ארבע קומות. כמו כן הותרו לבעליו 50 אחוזי בנייה משטח המגרש, הפעם הנימוק להיתר החריג, היה ההכרה בתרומת הבניין לפיתוח התיירות בעיר.


בעיתון הארץ, בתאריך 1.9.1926  כתבו: "פתיחת פלטין: אתמול בארבע וחצי אחה"צ, במעמד קהל גדול של מוזמנים מבאי כוח כל סוגי התושבים חגגו את חנוכת המלון הגדול 'פלטין'. לשולחנות ערוכים המקושטים ישבו האורחים שחלק גדול מהם באו מיפו ומירושלים והיטיבו את ליבם ביין ומגדנות. הד"ר מזיא, בעל הבניין ברך את האורחים ודיבר על חשיבות המלון הגדול בשביל העיר והביע את שמחתו שזכה להיות הראשון שהקים מלון מפואר בתל-אביב[...]. הד"ר מזיא הביע תודתו לכל אלה שהשתתפו בעבודת הבניין, בייחוד למהנדסים ולפועלים שהתמסרו לעבודה בכל נפשם והשתדלו להוציא מידם דבר מתוקן ומשוכלל. הנואם ציין שחוכר המלון ה' ברסקי עשה מצידו את כל ההתאמצות האפשרית כדי לשפר את המלון ולרהט אותו בטוב טעם, והוא בטוח שהמלון יהיה לתפארת העיר".


מ"מ ראש העירייה, ה' בלוך נאם ועמד על חשיבות המפעל בשביל ת"א שעד עכשיו הורחקה מדרך התיירים על ידי מעצורים שונים.

'בשם הקהל' בירך מאיר דיזנגוף, שימים אחדים קודם לכן התפטר מתפקידו כראש העיר. והחגיגה "נמשכה עד שעה שש בערב". אחר כך הראה ה' ברסקי לאורחים את המלון על כל דיוטיו. בשעה תשע וחצי נערכה במלון 'פלטין' סעודה גדולה ונשף ריקודים שבו השתתפו כמאתיים וחמישים איש, בהם הרבה אורחים שבאו מירושלים, מחיפה מצריפין ומשאר ערי א"י. בין האורחים היו פקידי ממשלה גבוהים ונכבדי השכנים שלנו.

על בית המלון שהזהיר ברוב פנסיו ועששיותיו צבא במשך כל הערב קהל של סקרנים".


עיתון דבר לא טמן ידו בצלחת וב - 1.9.1926 נכתב בו: "מאורע הרחוב של אמש היה פתיחתו של המלון הגדול פלטין בקרן רחובות אחד העם ונחלת בנימין. מאות אנשים הצטופפו על המדרכות בסביבות הבית להסתכל במשתה הראשון שנערך בו, על כל מנהגי ההידור החיצוני 'מהעולם הגדול'. בפעם הראשונה הצטיירו על גבי מראה הכללי של תל-אביב באופן כה בולט הקווים החריפים ביותר של הקונטרסט, מצד אחד בית ענקי שטוף אור, שוקק תנועת אורחים ומלצרים לבושים 'בגדי נשף', בתוך שפע של מותרות ומצד שני – המון מסתכלים נגועי מחסור. כפי הנשמע בא מלון פלטין בהסכם עם חברות התיירים הגדולות, קוק ואחרים להלנת תיירים בתל-אביב. בית המלון מעסיק כ-80 איש, ביניהם מספר מלצרים וטבחים סודאנים".


ניהול בית המלון נמסר לצבי ברסקי, יזם ירושלמי עוסק במלונאות, שהתחייב לרכוש את המגרש ואת בית המלון. אלא שהנהלתו של ברסקי לא האריכה ימים, עסקי המלונות שלו פשטו את הרגל, ואת חובותיו למשפחות מזיא ואיזקסון שילם בציוד ובריהוט של בית המלון. את בית המלון ניהלו מעתה הרופא והחתן. 


בבניין הגבוה ביותר בתל אביב היו 60 חדרים, אולם מיוחד לביליארד, אולם ריקודים שרצפתו רצפת עץ (הראשונה בתל אביב), אולם לקונצרטים ולתערוכות ומעלית (גם היא בין הראשונות בעיר הצעירה).  "אי של אירופה בלב תל-אביב הקטנה" כינה אותו לימים אליהו איזקסון. המלון כלל מטבח ומסעדה, ומלצרים לבושי פראקים וחליפות סמוקינג, עוטי כפפות הסתובבו בין שולחנות חדר האוכל. משרתים סודניים בגלימות לבנות ובתרבושים אדומים הנעימו את שהותם של האורחים.


שמו של המלון היה יאה לו, "כארמון נראה בעינינו, חדרים עם חלונות מקומרים הפונים למרפסות פרטיות, חדר אוכל, חדרי קבלה וחדרי אורחים... הבית היה לוטה בסוד, ונראה כנטע זר ברחוב שלי. אנחנו, פשוטי העם, לא העזנו להיכנס פנימה", כך חזרה וסיפרה ציונה רבאו.


בשנת 1930 נפטר ד"ר מזיא וזמן קצר אחר כך נפטרה אשתו. בשנת 1932 עברה משפחת איזקסון עם שני ילדיה, אליהו ורות, מירושלים לתל אביב להתגורר בבית המלון. שני הילדים לא רוו נחת ממגוריהם החדשים, חבריהם, בני פועלים, ספוגי אידיאולוגיה סוציאליסטית, קינאו בילדי הבורגנים המתגוררים בבית מלון מפואר.


חצי שנה בלבד הספיקה לבני משפחת איזקסון להיווכח שהם מתקשים לנהל את בית המלון, ושכרו לשם כך את פימה הרמן שלוסברג.

יום לאחר עליית היטלר לשלטון ארז שלוסברג, סוחר טקסטיל מקניגסברג, גרמניה, מזוודה והקדים ויצא לארץ-ישראל כדי להסדיר את קליטת משפחתו בה. ימים אחדים לאחר בואו שמע כי מחפשים מנהל למלון הנחשב ביותר בתל אביב, והציע את עצמו. אשתו גוסטה הצטרפה אליו ובעזרתו של סודני שהובא ממצרים ניהלו השלושה את המלון.


בבית שבו הציונות והתרבות הגרמנית היו נערצות, גדלו שתי הבנות למשפחת שלוסברג, אביבה שנישאה לימים לאלוף אברהם יפה, ולאה, שהתאהבה ממבט ראשון... במלון. רות לווא נזכרה בשתיים: "שנים רבות אחר כך זכרנו שהיו שם, בשנות העשרים [מדובר למעשה בשנות השלושים, הכותבים], שתי נסיכות בנות שש, בתוך איזה חלום של קיץ, בת"א הקטנה, שתי ילדות מאוהבות בסודאני ענק, שתקן עוטה לבן, בשם תאופיק. לילדה השנייה קראו לימים לאה רבין".


בשנות העשרים והשלושים התגוררו במלון פקידים גבוהים של ממשלת המנדט, אנשי עסקים עשירים וגדולי עולם שביקרו בעיר. לא אחת פורסמו בעיתוני התקופה שמות האורחים החשובים השוהים במלון. בין המתארחים, ללינה או לקבלות פנים, נזכרו: מלכת חבש, תומס מסריק נשיא צ'כוסלובקיה, לורד אלנבי, הלורד אלפרד מונד הידוע גם בכינויו הלורד מלצ'ט, נחום סוקולוב, יחיאל ויצמן – ששלח ידו בכול: ניהל חברות מטעים, היה מנהל של התעשיות הכימיות האימפריאליות, סוכן מכוניות אבל בעיקר ידוע כקרובם של שני נשיאי מדינה: אחיו של חיים ויצמן ואביו של עזר ויצמן. סר וילי כהן מנהל חברת 'של' וליאון מוצקין.


אחד הזיכרונות של לאה רבין נקשר במלכת חבש שהתארחה במלון פלטין באוקטובר 1933. על מדרגות בית המלון קיבל את פניה ראש העיר מאיר דיזנגוף, הגיש לה זר פרחים והקהל הריע. המלכה הוזמנה לצפות באופרה "ריגולטו" בביצוע האופרה הארצישראלית, וגם הוענק לה ספר שיר השירים שאייר זאב רבן. לאחר הטקס הוזמנו המלכה וראש העיר לסעוד במלון. "כל הנוכחים הציצו בשניים, מבעד לתפריטים או למפיות. איש לא היה מוכן לוותר על מבט חטוף בקיסרית ובמארח שלה. סופר לי שהמנה הראשונה היתה אספרגוס, וראש העירייה נבר בירק בסכין ובמזלג. הוד רוממותה נהגה, לעומת זאת, בדרך משלה: היא הרימה את הגבעול מהצלחת בתנועת יד אלגנטית וכרסמה בו להנאתה. דיזנגוף מיהר לשמוט את הסכין והמזלג ולחסל גם הוא את המנה הראשונה במו ידיו".


מלבד שמות של מכובדים, אהבו העיתונים לתאר את הבאים למלון לשתות תה של חמש אחר הצהריים, את קבלות הפנים שנערכו במלון לכבוד המשלחות שהגיעו ל'יריד המזרח', וכמובן את נשפי פורים.

בשנת 1938, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נסגר המלון. שלוסברג עצמו נטש את עסקי המלונאות ופעל לסייע ליהודי גרמניה להעביר את כספם לארץ. הבעלות נותרה בידי משפחת איזקסון, השם פלטין – לא השתנה, אבל התפקודים השתנו, והמלון הפך לבניין משרדים.

בין המשרדים הראשונים שנפתחו בבניין היו משרדי חברת התיירות פלתורס (ראשי תיבות של (Palestine and Egypt Lloyd Tours)  הייתה חברת בת של בנק אפ"ק שטיפלה ברבים מהתיירים היהודים שהגיעו לארץ ישראל. החברה ארגנה ועידות ציוניות בגולה, טיפלה בנסיעותיהם של חברי הנהלת הסוכנות וחברי הוועד הפועל הציוני לישיבות ולקונגרסים.


בינואר 1942 חזר הבית למלא את התפקיד שיועד לו ושימש בית ההארחה לחיילי בעלות הברית. במרס 1943 בטקס מרשים, בהשתתפות ראשי הצבא האמריקני, ראש העיר רוקח ומכובדים נפתח במלון מועדון לגברים חיילים, של הצלב האדום האמריקני. המועדון כלל אולם נשפים שרצפתו רצפת פרקט, 'לאונג'' כחול ששיחקו בו ביליארד ופינג-פונג, חדרי מוסיקה, ספרייה וחדרים להלין 250 אורחים. לא בכדי כתב אחד החיילים האמריקנים שתל אביב היא כמו "פאלם ביץ ללא חזיר" (Palm Beach without Pork).


בתחילת 1944 הפך המועדון היאנקי ל'בית החייל' – מועדון לחיילים בחסות הכנסייה הסקוטית ושמו שונה ל - 'סנט אנדרוז'. את הקומה הראשונה ייעדו ללאונג' ולקנטינה, ואת הקומה העליונה להוסטל. לאחר שהסתיימה המלחמה השתכנו במבנה, שהחל דרכו כמלון, הפך לבית הארחה ולמועדון לחיילים משוחררים. עברו עוד שנים אחדות  והבניין חזר לשרת כבניין משרדים. בשנת 1948 התמקמו בבניין נציגות של חברת הספנות צים, חברת התעופה סוויסאייר, נציגות של חברת הדלק 'של' וסוכנות 'פלשתיין אפריקה' שהייתה בשנת 1948 סוכנת של חברת התעופה סבנה.


התהפוכות לא שינו את הבעלים ולא את השם. בשנת 1993 יזמה משפחת איזקסון שיפוץ והרחבה. משרד האדריכלים 'תיאה קיסילב' וסטודיו קיי הוסיפו קומה מחומרים קלים, שהייתה מקורה בכיפה כסופה: מתכת וזכוכית בנסיגה אחורנית.








בית מלון פלטין בבנייה.

חזית מלון פלטין. גלויה משנות העשרים.

חזית המלון הפונה לרחוב אחד העם. גלויה מתוך אוסף גרשון גרא. באדיבות יד בן-צבי.

ארבעת האסימונים העליונים הם של מלון פלטין שהיו בשימוש בשנות השלושים.

בית המלון בצילום מתוך אלבום יובל לתל אביב, 1959. צלם ותיארוך הצילום לא ידועים.

תווית של מלון פלטין עם נוף העיר העתיקה בירושלים. מתוך הבלוג של משה רימר. באדיבות אוסף הדי אור.

צומת רחובות אחד העם ונחלת בנימין  בעדשת מצלמת התיירים אריך ומרגה כהן מהעיר ברנבורג (Bernburg), גרמניה. צילום משנת  1933.

מלון פלטין כמועדון והוסטל סנט אנדרוס לחיילי בנות הברית, אמצע שנות הארבעים. צילום מתוך אוסף מאטסון, ספריית הקונגרס.

אולם התפילה של סנט אנדרוס לחיילי בנות הברית. צילום מתוך אוסף מאטסון, ספריית הקונגרס.

משרד הנסיעות פלטורס(ראשי תיבות של (Palestine and Egypt Lloyd Tours) בפינת הבניין. צילום: רודי ויסנשטיין, 1948. 

בניין פלטין עם תוספת הבנייה הקלה בקומה הרביעית. כיום בית משרדים. צילום: דר אבישי טייכר, 2010.