בית ריגר (גוטסגנדה חותמות)
מאת תקוה וינשטוק


רק מספר מועט של בתי עסק בעיר קיימים יותר מתשעים שנה, עסקים ממש עתיקים, לפי מושגי העיר העברית הראשונה. אחד המוהיקנים האחרונים האלה הוא חנות החותמות גוטסגנדה. היא נחנכה בשנת 1921 ברחוב בוסטרוס ביפו. "יסד אותה סבי, יליד פולין, בנימין דוד גוטסגנדה, אומן ואמן של עבודות ציור וצורפות", אומרת נכדתו וממשיכת דרכו, ניצה. היה ביקוש רב לחותמות מצד יהודים וערבים – כל ארגזי פרי ההדר שנשלחו מנמל יפו נשאו חותמות – וכן מצד המוסדות הרשמיים מהמשטרה הבריטית ועד לבנק אוף פלסטיין. אפילו המלך עבדאללה הראשון הזמין מיספר חותמות. עדיין קיים שלט הנחושת שהודיע בשלוש שפות: "גוטסגנדה, חרט, יפו." ועל דף נייר מצהיב מופיעה הפרסומת: "קלישאות, חותמות במתכת ובקאוצ'וק, שבלונות, סמלים, מונוגרמות וכל מעשי חריטה בזהב ובכסף ובכל מתכת." ומתחת חותמת סגלגלה: "גוטסגנדה החרט".

אחר מאורעות 1929 עקר המפעל לתל-אביב, ובהמשך עבר למקומו הנוכחי בפינת כיכר המושבות ותחילת דרך פתח-תקווה, כיום דרך בגין 1. במלחמת השחרור יצרו פה סמלים לחטיבות הצבא ועם קום המדינה – חותמות גומי לממשלת ישראל, לתעשייה הביטחונית ולחברות גדולות כבנקים וקופות החולים. כשהוכרזה חובת המע"מ נזקקו לפתע כולם לחותמות של עוסק מורשה ועל החנות היתה התנפלות של ממש. באותם הימים העסיק המפעל 150 עובדים, נוסף לבניו של גוטסגנדה שעבדו עימו.

אבל בשלהי שנות השמונים פרץ הדפוס הדיגיטלי והקיץ הקץ על הדפוס המסורתי והעסק החל לגווע.

הוא לא גווע. הוא דווקא זכה לרנסנס. על במת החותמות הופיעה ניצה, דור שלישי לבנימין גוטסגנדה המיתולוגי. מילדותה נשאבה לחנות, התרוצצה בין שתי קומותיה וסייעה לאבא בזריזות. היא אמנם למדה סוציולוגיה וקרימינולוגיה אבל עד מהרה עשתה הסבה לגרפיקה, מקצוע האהוב עליה באמת. עבדה במשרדי פרסום וכגרפיקאית בעיתונים ובמקביל עיצבה את הגרפיקה לחותמות. הוריה ניהלו את החנות וכשהלכו לעולמם נכנסה במקומם. היא קיבלה בירושה עולם של דוגמיות (שבלונות) פח, גלופות פליז ואבץ, אותיות עץ ואין קץ חותמות מגומי, נחושת ופלדה. מה לעשות בכל הכלים הללו שאבד עליהם הכלח? לזרקם לא נתנה ליבה. להשאירם? בית העסק המלא אותיות מתות דמה לבית קברות. הנכדה בחרה בדרך השלישית: לא לזרוק, להשאיר – אבל למחזר עם שינויים. קשה לומר האם ראתה ייעוד בחותמות משום היותה גרפיקאית או שבעצם משום החותמות נעשתה גרפיקאית. שאלת הביצה והתרנגולת – מי קדמה למי...   ראשית חוכמה שינתה את פני החנות שלא ידעה שינוי מאז שנות השלושים. בית המלאכה והמיסדרה שחדלו להביא תועלת, פורקו, מחיצה בעלת מסגרת אלומיניום ומשטח זכוכית נעשתה שולחן עבודה, רהיטי עץ – מסגרות ותיבות דפוס נושנות הפכו לארוניות וכונניות, אותיות ושלל חותמות ששכבו למעצבה עברו לקדמת החנות כאביזרי נוי היסטוריים.

כשהחלל שונה מן הקצה עד הקצה החלה להתמסר לפרנסה: בפרץ של יצירתיות הפכה את גלופות הפליז, שבלונות הפח, אותיות העץ והגומי והחותמות הישנות לפריטים נחשקים. גלופות הבקליט הוטבעו כקישוט של כריכות פנקסים ותחתיות לספלים. לוחות עופרת ישנים וסולם חלוד נעשו מתלים מקושטים בחותמות אורגינליות מימים עברו. אפילו לפייסרים (הרווחים בין אותיות העופרת של פעם) נמצא שימוש חדש. גם חולצות טריקו עוטרו בחותמות בדיו מיוחד לטקסטיל. ואולי המעניין מכל – החותמות הפכו לעדיי דיסקית התלויים על שרוך ולתכשיטים גרפיים אולטרה מודרניים. לעתים העדיים כבדים, עשויים מחותמות גדולות, לעתים אלה קישוטי עץ קלים.  כל היצירות הללו הן כמובן תוספת לעבודה היומית. מי שסבור שהחותמות כבר "פאסה" ושייכות להיסטוריה, טועה בגדול. החנות שוקקת חיים והטלפון מצלצל. החותמות ממשיכות לתפקד במשרד. כמובן שהמחשב החליף את השיטה המסורתית הישנה. החותמות בימינו אינן מגומי, אלא מפולימר, חומר פלסטי. אך עדיין מטביעים חותמות על אריזות, צ'קים, אקס ליבריס לספרים ועוד ועוד. נראה שהחותמות קורצות במיוחד לאמנים. חותמות לנוי הוטבעו על מפעלי אמנות, סטודנטים בשנקר ובאבני הזמינו כרטיסי ביקור משובצים בחותמות. זה מבקש להדפיס חותמות על עטיפת התקליט שהוציא, וזה, צייר ערבי, מזמין חותמת "יפו, פלסטין" לתערוכה שלו. לא נעים אך לא נורא. חותמת אינה קושאן. זוג ביקש חותמת להזמנה לחתונה (החותמת לא עזרה. הזוג כבר הספיק להתגרש). מישהו הזמין חותמת ענק לחתונה של חבר וכלל בה את כל ציוני הדרך של חברותם: קפיצה לרוחק, שמות הבחורות, המסעדה הקבועה, מלחמת לבנון השנייה... ובחורה צעירה התעקשה על חותמת שתנעל את קופסת התכשיטים שלה.  אכן היסטוריה ארץ ישראלית של דורות בזעיר אנפין. אבל אין זה מחסן של זיכרונות בלבד. החותמות זורמות עם הזמן, מתאימות את עצמן לעידן החדש.


בית ריגר, 1930
מאת דני רכט

חלק ניכר (כארבעים אחוז) ממגרש מספר 1 בפרצלציית שכונת רמת השרון הופקע על ידי העיריה לטובת רציפי התחבורה הציבורית בכיכר המושבות. על מה שנותר בנה היזם נפתלי ריגר בשנת 1930 בניין מסחרי בן קומה אחת ובו תשע חנויות. את הבית תכנן האדריכל דוב טשודנובסקי (1883-1966), שבנה מספר בתים בשכונת רמת השרון  של שנות העשרים והשלושים: החשמל 7, החשמל 10, לבונטין 18 ועוד. שלוש שנים אחר כך, נוספו לבניין שתי הקומות העליונות על ידי האדריכל יהושע שטיינבוק שני (1901-1956), ממיסדי אגודת המהנדסים והאדריכלים, שפתח שנה קודם משרד עצמאי בעיר. קודם לכן, עבד שטיינבוק כשכיר במשרד האדריכל בנימין חייקין





התנועה במרכז מסחרי. גלויה משנות השלושים. בית ריגר במרכז.

כיכר המושבות בטרם נסלל מעגל התנועה. בית ריגר מימין. הבית הלבן משמאל. גלויה תוצרת פלפוט, פלשטינה.

בית נפתלי ריגר (במרכז). בגלויה משנות הארבעים.

בנימין דוד גוטסגנדה. כרטיס ביקור בשלוש שפות, 1921. באדיבות  גוטסגנדה חותמות.

המחרטה של בנימין דוד גוטסגנדה עברה למחסן התכשיטים של האדון דבורין בפינת שדרות המלך ג'ורג' ורחוב בוסטרוס  (לימים פינת שדרות ירושלים ורחוב רזיאל) מול פינת מורומס.