שדה דב
מאת שמואל גילר


גורלו של שדה התעופה על שם דב הוז בתל-אביב ממשיך להוות סלע מחלוקת בין ראש עיריית תל-אביב, המצדד בהמשך הפעלתו, למנהל מקרקעי ישראל שהתחייב לפנותו. עם פרסום הערך (ספטמבר 2018) מלאו 85 שנים להכשרת מסלול השדה שאושר כמנחת זמני בלבד, אולם הוא עדיין ממשיך לפעול. את הרעיון לסלילת 'אירודרום' העלה לראשונה מאיר דיזנגוף בספטמבר 1933 בפגישה עם סגן מושל המחוז פולוק, לקראת תערוכת 'יריד המזרח' שעמדה להיפתח באפריל 1934. ההצעה הייתה למנחת שיהווה אטרקציה תיירותית ויאפשר טיסות מעל התערוכה ותל-אביב. הקרקע הייתה בבעלות משפחת בידאס משיח' מוניס, והנציב העליון אישר סלילת מנחת של קרקע כבושה, ובלבד שימומן מתקציב התערוכה. דוד הלברשטט, מומחה לארגון מרכזי תעופה נבחר לנהל את העבודה, ו'קרן הקיימת' שכרה את המהנדס יוסף ברוייר לתכנון ניקוז השטח והכשרתו בעלות של 600 לא"י. מאחר ונדרש גם יועץ תעופתי, התקשר דיזנגוף עם מר גרדן מניו-זילנד שביקר לא מכבר בתל-אביב, והוא המליץ על בנו אוסקר, שכונה "הילד", כטייס בעל ניסיון. יהודה נדיבי, מזכיר העיר, טען שאי אפשר לסמוך על טייס צעיר והמליץ על בעל ניסיון רב יותר; הד"ר אריך שצקי, "מעופף ומהנדס ראשי של חברת התעופה לופטנזה", שנאלץ לעזוב את גרמניה עקב עליית הנאצים לשלטון. הוא הגיע ארצה ומונה למורה בבית ספר מקצועי ומפקח על המוסך העירוני כדי לממן את העסקתו. נדיבי גם החל לנהל משא ומתן עם חברת התעופה המצרית 'מיסר' כדי שתשתמש במנחת כנקודת עצירה בטיסות בין קהיר לבירות. בסופו של דבר הוכשרה "מסילת עלייה וירידה" באורך 400 מטרים.

אל הקרקע שמצפון לירקון לטש עיניים גם 'ועד שיכון החיילים המשוחררים מהגדודים העבריים' שפנה בינואר 1936 במכתב ישיר לאדוארד השמיני מלך בריטניה בו נכתב: "הוותיקים שנמלטו מהחרב וסכנו את חייהם לפני עשרים שנה למען ניצחון אנגליה נמצאים בעוני ומשבר. המצב בפלשתינה אינו מאפשר לחסוך אפילו פרוטה אחת". הם בקשו להקצות להם קרקע לשיכון והיו מוכנים להתגורר עליה אפילו בצריפים "ולקוות לימים טובים יותר". הם איימו כי אם לא תוקצה הקרקע, הם יתגוררו באוהלים תחת כיפת השמיים "ונמות בכבוד על אדמת פלשתינה כפי שנלחמנו עבורה", כך כתבו למלך. 700 דונמים הופקעו ונרשמו במרס 1936 על שם הנציב העליון, ומזכיר העיר נדיבי הציע ל'חברה הארץ-ישראלית' מלונדון, שבראשה עמד סיר רוברט וואלי כהן, לרכוש את הקרקע ולפתח אותה. החברה הוקמה בשנת 1922 במטרה לסייע לפיתוח הארץ באמצעות הון ציוני והיא אכן השקיעה במפעלי המלט בחיפה, במפעל הסיליקט בתל-אביב ובמפעל החשמל של רוטנברג. החברה שכרה את שירותי האדריכל יוסף רינגס שעלה ארצה מגרמניה והתגורר כאן מספר שנים. הוא הכין תכניות צבעוניות יפות לפיתוח קרקעות עבר הירקון וחוף הים הצפוני.

בדצמבר 1937 ביקש פנחס רוטנברג, יזם חברת החשמל, מהנציב העליון לאפשר לו להקים את תחנת החשמל על גדות הירקון וביקש להקצות לו 120 דונמים. הוא גם ביקש לאפשר לו להכשיר מסלול תעופה זמני שיאפשר לו לנוע בין מפעליו. הממשל הבריטי התנגד למנחת, אולם חברת חשמל סללה אותו בכל זאת ללא אישור חרף התראת הממונה על הקרקעות. עם זאת, לאור המצב הביטחוני המתוח בעקבות 'המרד הערבי' ומסע שתדלנות, אישר הנציב בסופו של דבר את הכשרת המנחת מתוך הבנה בין הצדדים שעם שיפור המצב ההסכמה תבוטל. הוא התיר נחיתת מטוסים קלים בלבד שיוטסו בידי בעלי רישיון B, ונתן לו רישיון זמני. ב-22 בספטמבר 1938 חנך ראש העירייה ישראל רוקח את השדה בנאום נרגש. חברת 'נתיבי אוויר ארץ-ישראל' השקיעה 3000 לא"י בסלילת מנחת תמורת לירה אחת לדונם לתקופת חכירה של שנה אחת, ועיריית תל-אביב הציעה לממשלת המנדט לחכור את כל הקרקעות שבבעלותה מעבר לירקון לבניית שיכונים, הכשרת אצטדיון, גנים ציבוריים וחופי רחצה. ביולי 1939 הן אכן הוחכרו תמורת לירה לדונם. הנרי קנדל, האדריכל הממשלתי בחן חלופות תכנוניות שונות למסלולי נחיתה ואת השפעתן על הסביבה, אולם ועדה ממשלתית קבעה כי אין מקום לשדה תעופה נוסף בתל-אביב לאחר חנוכת השדה החדש בלוד, ובפברואר 1942 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הורתה הממשלה לרוטנברג להפסיק את השימוש במנחת אותו ייעדה כריאה ירוקה של תל-אביב. ב-26 באפריל 1946 היא אישרה את תכנית 88, תכניתו של קנדל לקרקעות 'הגוש הגדול', אולם שדה תעופה לא הופיע בה. ערב מלחמת העצמאות הופעל השדה הזמני בידי 'ההגנה' שהשתמשה במטוסי חברת 'אווירון', ולאחר המלחמה הוצבה בו הטייסת הראשונה של חיל האוויר שממשיך להשתמש בו עד היום.







עוד בסביבה:
.. הכלבייה העירונית... 
.. בית ארמון / אנדרטת יורדי הסירה ...
.. האנגר פלסטיין איירווייז ..











סלילת המנחת, לימים שדה דב. צילום: זולטן קלוגר, 1938. 

מנחת התעופה, האנגר פלסטיין איירוייז ותחנת הכוח רדינג. 1938.  

נער נשקל  לפני העלייה למטוס. צילום של זולטן קלוגר משנת 1939. תודה לשמוליק תגר.

תכנית מנדטורית (1941) להקמת שדה תעופה רב-מסלולי.

תכנית לשיכון  בעבר הירקון ללא שדה תעופה.

תחנת איתות למטוסים. שדה דב, 1947. 

תשורה מילדי תל-אביב בשדה דב. לימים, בסיס חיל האוויר כנף 15. צילום: רודי ויסנשטין, 1948.

קצה המסלול הקצר (מזרח-מערב) נוגע בקו המים. צילום משנת 1949. בפברואר 1963 כתב צבי אלגת בעיתון מעריב: "עד לפני שנה תקוע היה שדה התעופה דב כעצם בגרון התכנית. 700 הדונאמים הללו אילצו את המתכנן יצחק פרלשטיין לעוקפם באמצעות כבישים ו"פאטנטים" הנדסיים. אך בעיה זו נפתרה. המו"מ הממושך שניהלה עיריית תל-אביב עם משרד הבטחון, נשא פרי: תוך שנה יפונה השדה ואדמתו כבר עומדת למכירה".