הכלבייה העירונית
מאת 
תקוה ויינשטוק

ימי הקיץ הם ימי השיא בכלבייה העירונית שברחוב ש"י עגנון 1 פינת אבן גבירולהם  גם הימים הנוראים של חלק מכלבי העיר. הרבה תל אביבים יוצאים בקיץ לחופשה מחוץ לעיר ולחוץ לארץ, ביניהם לא מעט בעלי כלבים. מה יעשו אז עם כלביהם? לעיתים, כשנוסעים לחו"ל, מתנדבת שכנה טובה להשקות את העציצים  אבל טיפול בכלב זה כבר סיפור אחר. אם מכירים נער או נערה מהימנים המוכנים לקצת מזומנים משמרטפות כלבים,  מה טוב. משאירים להם את מפתח הבית והם כבר דואגים לחית המחמד. אם לא – אין ברירה אלא פנסיון. לצד הפנסיון שאליו הם נוסעים חייבים בעלי הכלבים לרשום את בני טיפוחיהם לפנסיון להולכי על ארבע.

למרבה הצער לא כל המחזיקים בכלב מוכנים לכלול אותו בתקציב הטיול, אף שמלון כלבים ולא כל שכן שמרטפות, אינם אלא סעיף זניח בהוצאות החופשה. לרבים זו הזדמנות פז להיפטר בלי רחמים מכלב זקן, למשל. מי שהגיע לבית ככלבון משעשע כבר בא בימים, סובל ממחלות, והטיפול בו נעשה קשה במיוחד, וגם בעליו כבר הזקינו...יש והכלב פשוט נמאס – ההורים הכניסו אותו לבית רק בגלל הילדים שמיררו בבכי ונשבעו שכל הטיפול על  אחריותם בלבד. לא דובים ולא כלבים ולא הבטחות. ועתה עם הנסיעה, ניתנת להם הזדמנות פז להיפטר מהכלב. מסיעים אותו לאי שם רחוק שממנו לא יצליח לחזור, זורקים אותו כאלו היה חבילה מיותרת ולא יצור חי, נועלים את הבית ויוצאים לטיול.

הכלב הנטוש, שלא מבין היכן הוא והיכן נעלם בעליו, יוצא לקרב על חייו. הוא משוטט ברחובות. אם משחק לו המזל הוא מוצא שלולית מים ללוק ממנה ושיירי עצמות בפחי האשפה, אבל תמיד החתולים זריזים ממנו. הם מנוסים באשפתות מהיום שיצאו לאור העולם והוא רגיל לחיים שונים לגמרי – להיות כמו ילד במשפחה, רק עם זנב, לקבל אוכל ומצע רך וקורת גג ולהעניק בתמורה אהבה והגנה. וכעת רוגמים אותו באבנים ומגרשים במקלות, וכלי רכב מאיימים שועטים  סביבו. עד מהרה, אם בכלל הצליח להישאר בחיים, הופך כלב הבית המטופח לכלב חוצות מר נפש ונשכן. תושבים מודאגים מצלצלים 100 ומדווחים  על כלב או חבורת כלבים נעדרי בעלים ועל סכנת נשיכות, וכלבת. העירייה שולחת פקחים ושירות של איסוף כלבים, המובאים לכלבייה העירונית

הכלבייה הינה מוסד עירוני ותיק, עוד מראשית ימי המנדט. פרנסי תל אביב דאגו להקימה ב'סוף העולם" אז, לבל תטריד את תושבי העיר בנביחות ובריחות. כיום שוכנת הכלבייה בסמוך לשכונת כוכב הצפון  ולכביש המוביל אל שדה דב. המען שלה הוא ברחוב ש"י עגנון 1.ׂ בעצם אין רחוב המתאים לכלבייה יותר מהרחוב הנקרא על שם מחברו של "בלק", הכלב המשוגע מתמול שלשום, שחוקרי ספרות מנסים עד היום לפצח את  חידתו.

הכלבייה העירונית מטפלת לא רק בכלבים עזובים. לכאן מגיעים כלבי בית לקבל חיסון ומיספר, בדומה למספר לרכב  או להבדיל, לתעודת זהוי לאדם. באותה הזדמנות  מזריקים לכלב שבב בגודל של גרגר אורז המשמש לו לזיהוי. כלב שהלך לאיבוד ונמצא, השבב מגלה מי בעליו ואפשר לבשר להם לבוא לקחת את  מחמל נפשם. לכן, מודעות 'אבד" הצמודות לעצים ולקירות מתייחסותכיום בדרך כלל לחתולים. לא לכלבים. 

הכלבייה משמשת גם כתחנת הסגר לכלבים שנשכו. אלה נשלחים לעשרה ימים לברר אם אינם נגועים בכלבת. נכנסים להסגר גם הולכי על ארבע ובעלי כנף שרכשו אנשים בחו"ל. לעיתים מובא לכאן חמור שהתעללו בו ופה ושם ברווזים, חמוסים ואפילו בעלי חיים אקזוטיים כאיגואנה.

מיבנה הכלבייה ישן ועבר שיפוצים ושיפורים נרחבים במרוצת השנים. התאים (פעם קראו להם "מכלאות") גדלו, החצרות לכלבים שונו והורחבו, הגגות והמרזבים כבר אינם דולפים, ובמרכז האתר כיכר דשא. כיום מצויים כאן 65 תאים לכלבים ותאים בודדים לחתולים. בין החתולים לכלבים אין כל קשר.

"כל כלב שמגיע מקבל אצלנו שם," מציין ד"ר ישראל הולצמן, הווטרינר האחראי על הכלבים. "שלא יגידו סתם 'הכלב החום' או 'הכלב הפצוע' או 'זה מרחוב נחמני'. לאחד הכלבים קראו פה "סטיפה" (ערימת כסף מזומן בלשון ההמון – כי האיש שהביא אותו לכלבייה נהג במכונית יקרה מאוד).

הכלבייה אינה בדיוק מלון חמישה כוכבים, אך כל אחד מדייריה זוכה לתא נפרד משלו, שמיכה וחימום בחורף, מזון משביע וריפוי, אף שאין זו מרפאה אלא מקלט עירוני לבעלי חיים חסרי בית. לכאורה, הכלבייה הינה גן עדן לעומת השיטוט ברחוב ללא מים בשרב, וקורת גג בחורף. לכאורה יש פה לכלבים הכול – למעשה חסר להם מה שהכלב, בעל חיים שתורבת עוד בראשית ההיסטוריה, זקוק לו: בעלים ואהבה.

ימים ולילות כלואים הכלבים האלה בכלוב, שרויים בגפם, ללא קרוב וגואל, בלי יד מלטפת, הם אוכלים, עושים את צרכיהם על רצפת הבטון ושואגים ודופקים בכל כח על הסורגים לעורר תשומת לב, מזעזעים את התאים להזעיק מישהו שיתקרב אליהם ויוציאם לחופשי – ואין שומע ואין בא. הם נובחים עד אפיסת כוחות, עד שמפיהם בוקעות יבבות בלבד, משתתקים קמעה ובכוחות מחודשים פותחים שוב בנביחות נואשות והטחה בסורגים. מחזה  מכמיר לב. לכולם מבט פראי בעיניים עד שנדמה לך שאלה חיות טרף, זאבים, לא כלבים. אמנם 2-3 כלבים שיודעים שלא יריבו מוצאים חופשיים לחצר אולם לא פעם מסתבכות רצועותיהם ומתחילה אפילו פרשת נשיכות – יש כלבים הנושכים בעיקר את בני מינם ויש המבכרים לנשוך בני אדם ויש שאינם מתעניינים במספר הרגליים ונושכים את כולם. 

מפעם לפעם מגיעים לכלבייה צעירים וזקנים המבקשים כלב לאימוץ. מחיר הרכישה שווה לכל נפש. רוב הכלבים מעורבים. מבוקשים במיוחד הגורים הקטנים. הם חמודים כל כך, שובי לב. גורלם של הכלבים המבוגרים משמח הרבה פחות, ואם הם שחורים כמעט שאין להם סיכוי לזכות בבית חם. גם כלבים סובלים מאפלייה בגלל צבע העור... יש כלבים שאיש אינו חפץ בהם והם מוחזקים בכלבייה שנים על גבי שנים, עד גיל 16 הנחשב לשנה האחרונה לחיי כלב.

לא אלמן ישראל. תל אביבים רבים הם חובבי כלבים מושבעים (ולא רק תל אביבים ולא רק 'כלבופילים'. לבעלי החיים שדולה בכנסת וקבוצות פייסבוק). לא די להם בכלבים שהם מגדלים – הם מתנדבים גם לשיפור חייהם של דיירי הכלבייה. מגיעים פעם פעמיים בשבוע ומוציאים את הכלבים לאוויר העולם, מחוץ לכלבייה. כל מתנדב והמאומץ שלו, אפילו שני מאומצים איתם הוא מטייל בנפרד – כל כלב בן יחיד. בין המתנדבים – בעיקר מתנדבות –  פסיכולוגית, בעלת חנות ספרים לילדים שמיד אחרי שמכרה את החנות התנדבה לכלבייה, דוגמניות, גם מלכת יופי. ההתנדבות מגיל 16 ומעלה וכל המתנדבים מבוטחים. לפעמים מצליחים למצוא לכלב בית אומנה. ההתנדבות הזו אינה עניין פשוט. היא נתקלת תכופות בכפיות טובה. גם כלבים בעלי אופי נוח נעשים מרי נפש וחשדנים אפילו נשכנים. אחרי בדידות ארוכה בכלוב שוב אין הכלב הנטוש מאמין שרוצים להיטיב עמו ולעיתים, בייחוד כשהוא נבהל, מנסה לנשוך את המתנדב.  דרושים הרבה זמן וסבלנות כדי לקנות את לב הכלב.

לאחרונה קראתי פוסט בפייסבוק, כנראה של חברה באיגוד של  ידידי כלבים, לצד תצלום של כלב: "בכל שבת אנו מקדישים את הפוסט שלנו למישהו או משהו שבא לעזור לבעלי החיים." נאמר בפוסט. "אף אחד לא בחר לאמץ את הכלב מאי. כי הוא פחדן. אף אחד לא בחר לאמץ את מאי כי הוא שמנמן. כל לכלוך הכי קטן גורם לו לדלקות בעיניים. הוא בטח לא אידיאל של כלב. כבר כשהגיע לכלבייה נחשב למבוגר מדי וידעו שאיש לא יאמץ אותו. זה שבע שנים ארוכות  שנעמה וקוסטי באות מדי יום לכלבייה לטייל עם מאי, יושבות איתו שעות בכלוב, מסרקות את שערו, מלטפות אותו, לוחשות לו מילות אהבה. הן לא ויתרו כל השנים אף שמאי קבל אותן תמיד בנביחות זעם, התנגד לצאת מהכלוב, לא נתן לרתמו לרצועה וכל כמה דקות בטיול נעצר ונדבק בעקשנות לאדמה ורק בקושי הצליחו להזיזו. היום, בפעם הראשונה, לא פתח מאי בנביחות נרגזות על נעמה וקוסטי. להפך. הוא המתין להם בשקט מאחרי הסורגים והיה ברור שציפה לבואן. הוא טייל איתן בהנאה ואפילו ליקק את ידה של קוסטי. איזו הצלחה! איזו אושר! מאי למד לחבב בני אדם!"










מתחם הכלבייה העירונית ברחוב ש"י עגנון. ברקע נראית שכונת כוכב הצפון. צילום: ליאור טהרני, 2015.

חומת מתחם הכלבייה העירונית לאורך רחוב ש"י עגנון. צילום מתוך אתר סקר גרופ.

פברואר 2009. יום אימוץ במתחם הכלבייה העירונית.

פברואר 2015. בואו לאמץ אהבה חדשה בכלבייה העירונית.

רשיון עירוני להחזקת כלב, 1960. תודה לקובי לידרמן.

הום דוג. מתנדבי הכלבייה העירונית.