בית החרושת סיליקט / בית כלל וחניון הכיכר

בית החרושת ללבנים סיליקט בנוף ובזיכרון התל-אביבי  
מאת: רם גופנא 

בית החרושת סיליקט ללבני חול-סיד היה מפעל התעשייה המודרני הגדול הראשון שהוקם ביוזמה ציונית פרטית  בארץ-ישראל, לאחר מלחמת העולם הראשונה.  בשנות העשרים ועד לאמצע שנות השלושים למאה הקודמת. במשך ארבע-עשרה שנה  נמנה ביהח"ר סיליקט עם הגדולים שבין מפעלי התעשייה  בעיר תל-אביב ומספר העובדים בו עמד לעתים על מאה וחמישים. הוא החל להבנות בשנים   1921-1920וגרם למהפכה בתחום הבנייה בתל-אביב. בשנת 1930  למשל הוא סיפק כתשעים אחוזים מסך חומרי הבניין בעיר, בעת שייצר90  אלף לבנים ביום. רוב הבניינים בעיר נבנו באותה שנה מן הלבנים הלבנות של הסיליקט. עד ראשית שנות השלושים היו המבנה  גדול הממדים של סיליקט וארובתו הגבוהה, הנקודה הבנויה הצפון-מערבית ביותר של תל-אביב. צפונה משם השתרעו החולות ששימשו לו כחומר גלם (בשטח של חמישים דונם).

עבור אלו שגדלו בשכונת נורדיה או בשכונת תל-נורדוישהשיקו לסיליקט מדרום וממערב,  היה המפעל וסביבתו חלק מנוף ילדותם: קרוניות של חול מוסעות על פסי רכבת  בידי קטר קטן אל פנים בית החרושת; משטחי ענק עמוסי לבנים שיצאו זה עתה מכבשני המפעל; עגלות רתומות לסוסים ומכוניות עמוסות לבנים בדרכן לבנינים ההולכים ונבנים בעיר וסביבותיה.  דומה כאילו שירו של אלכסנדר פן "הבו לבנים "... נכתב בהשראת מפעל הסיליקט,א שר הטביע את רישומו שנים רבות בנוף של צפון העיר. חולות הסיליקט שימשו לילדי הסביבה לא רק מרחבי משחקים והבערת מדורות אלא גם כשדות קרב ל"מלחמות  " שהתנהלו מדי פעם בין השכונות. חולות אלו תוארו  ביצירותיהם של ס. יזהר ומשה שמיר.

לא רחק היום עד שהעיר המתרחבת  סגרה על הסיליקט מכל עבר ונתכלו גם החולות סביבו.  בשנת 1936 פסק כליל ייצור הלבנים  במפעל בתל-אביב ואת לבני החול-סיד המשיכו לייצר בבתי חרושת שהוקמו בחולות נחלת-יהודה וראשון לציון.  הבניין הענק של בית החרושת סיליקט  נותר עומד זר, קודר ומיותם בין בנייני הבאוהאוס של צפון תל-אביב. שנים רבות הוסיף עוד לשמש את העיריה לצרכים שונים עד שנהרס בשנת1968  לאחר שהיה נטוע כחמישים שנה בנוף של תל-אביב


חולמיםיזמיםמקימיםבעליםמנהלים וחוכרים

חלומות ורעיונות להקמת מפעל ללבני חול-סיד  בארץ-ישראל נהגו כבר לפני מלחמת העולם הראשונה  בידי ארבעה אישים ציונים רבי-פעלים.  האחד היה המהנדס והממציא נחום וילבוש (וילבושביץ .(השני   היזם והקבלן התל אביב   יוסף אליהו שלוש. השלישי  , המהנדס יוסף זיידנר.  והרביעי ,יוהן קרמניצקי .בשנת 1922, לאחר שהחל כבר בית החרושת סיליקט לייצר לבנים, כתב זיידנר:בשנת 1914החליט  ה' קרמניצקי בוינה להביא לידי גמר את יסודה של חברה במטרה להקים מלבן )ביח"ר ללבנים, ר.ג.) כזה ביפו. המכונות הוזמנו ,וחלקת אדמה בשטח של 50,000  מ"מ )חמישים דונם) נקנתה בקרבת תל-אביב עם כמות חול שתספיק לשנים רבות. חשבו להתחיל בתוצרת יומית של 10,000 לבנים בערך. התוצרת השנתית של   3 מליון לבנים היתה מספיקה ל-  7500מ"ר בנין, או ל 75- בתים של דירה למשפחה אחת במידה ממוצעת של 100מ"ר כל בית. המלחמה הפסיקה את הכל."...

היו אלו בסופו של דבר המהנדסים יונה קרמניצקי שהתיישב בוינה בשנת  1878ועמו יוסף זיידנר, שעלה לארץ ב,1920- שהביאו להגשמת הרעיון יחד עם בעלי הון ציונים אחרים שמוצאם מרוסיהדב )בוריס) גולדברג המנהל הכספי. ויקובוביצקי, המנהל המסחרי. לאחר גיוס כספים נוספים של משטיך  ,חברת מלט ספלטו , חברת הבונהשל יצחק לייב גולדברג, הנדיב הבלתי ידוע), חברת  קדם ועוד, נרשמה בארץ בשנת 1920חברת מניות  בעלת הון בסך 75,000לירות מצריות, היא "חברת סיליקט ארץ-ישראלית בערבון מוגבל" .PALESTINE CILICATE COMPANY  LIMITED

יונה )יוהן (קרמניצקי ,היה מתומכי הרצל. נבחר להנהלה הציונית בקונגרס הראשון והיה המנהל הראשון של הקק"ל  .יוסף זיידנר,   מהנדס למכונות וחשמל. גם הוא מעוזרי הרצל בארגון הקונגרס הציוני הראשון ואף בייסוד העתון די וועלט וליוה אותו בעת ביקורו בארץ-ישראל.

בחורף   1920-1921הוחל בבניית בית  החרושת סיליקט בחולות תל-אביב בפיקוחו הטכני של יוסף זיידנר  .הבנייה נמשכה ארבע-עשר חודשים וייצור לבני חול-סיד החל באביב שנת   .1922 באמצע שנת 1923  בעת שפל כלכלי ומשבר בבנייה בתל-אביב  עדיין היה ראש העיר דיזנגוף ספקן לגבי עתידו של סיליקט. כך כתב ביומנו  (בצרפתית) באנייה ביום 24.5.23  בדרכו לארצות הברית:

..".סיליקט השקיעו בבית בית החרושת,  התלוי כולו בבנין, סכום ענק של 90,000   לי"מ  ,בנו אותו במקום שאין חבור דרכים עם העיר וגם חול אין שם די .ועכשו הכל עומד בלי תנועה .עוד לא הוברר אם תמשך תנועת הבנין בתל-אביב...".

בשנים 1930-1923 ניהל את ביהח"ר המהנדס ישראל רוזוב והמהנדס עמנואל טובים היה מנהל כללי. המנהל הטכני היה המהנדס י. בבלי.  בשנים 1926-1925  סיפק בית החרושת את כל הלבנים שהיו דרושות לרוב המכריע של הבניינים שהלכו ונבנו בתל-אביב.  לאחר שבית החרושת שבת בסוף שנות העשרים בשל המשבר הכלכלי והפסקת העלייה, החכירה החברה בשנת 1930 את המפעל לשותפות של משה מגנט והמהנדס עמנואל טובים.  במאי-יוני שנת 1934 שוב נחכר בית החרושת מידי החברה בידי "קואופרטיב עובדי סיליקט" שבו היו חברים הפועלים הותיקים. קואופרטיב הפועלים זכה להצלחה כלכלית והעסיק גם פועלים שכירים. המפעל המשיך  לייצר לבנים עד לחודש יוני 1936, המועד שבו נסגר סיליקט סופית.

חברת  סיליקט  העידה על עצמה עוד  בחודש מאי 1936 בעת שנאלצה להודות בפני הפועלים עם סיום העבודה במפעל ודרישות הפיצויים שלהם: "כי לא הצליחה (כחברה, ר.ג.)  ועומדת לפרק את עסקיה.  בעלי המניות יקבלו 20% עד 25% של ההון שהשקיעו לפני 16 שנה ובמשך כל הזמן לא קיבלו כל הכנסה על כספם. הקרדיטור הכי גדול, הבנק  (בנק אפ"ק, ר.ג) לא יקבל את כל הקרן שהלוה לחברה...".  החברה מסרה את המכונות והציוד של בית החרושת לקואופרטיב הפועלים  (שרכש בינתיים את בית החרושת ללבנים דורוסיליקט שבנחלת-יהודה) והעניקה לו 1000 לא"י לצרכי פרוק המכונות, העברתן והקמתן במקום החדש. הקואופרטיב התחייב לפנות עד אוקטובר 1936 את  "בית החרושת, החצר והכבישים העוברים דרכו והמגרשים הגובלים צריכים להיות פנויים ונקיים מכל מכונות, חלקי מכונות ודברים אחרים השייכים לבית החרושת...".
  
עם נטישת בית החרושת  סיליקט  בתל-אביב ולקראת מעבר קואופרטיב הפועלים למפעל בנחלת-יהודה, קיבלו הפועלים והפקידים הותיקים, לאחר משא ומתן בסיוע יוסף אהרונוביץ ממועצת פועלי תל-אביב, פיצויים מ"חברת סיליקט א"י בע"מ" עבור שנות עבודתם במפעל. 21 מבין 43 הפועלים שקיבלו הפיצויים, החלו לעבוד בסיליקט כבר בשנת 1920 - המועד שבו הוחל בהכנות לבנייתו. שניים מפועלי הסיד ותשעה מבין העגלונים, שרובם עבדו במפעל שנים רבות אך לא נחשבו לפועלים קבועים, זכו אף הם בפיצויים.  נראה כי תשלום הפיצויים הנדיב לפועלי סיליקט הדאיג בשעתו את בעלי התעשייה בתל-אביב. בראיון שקיימה שולה וידריך בשנת 1998 עם רפאל מגנט, (בנו של משה מגנט, מחוכרי סיליקט בשנת 1930) הוא  סיפר בין היתר: "הם עשו דבר אשר בגללו נשיא התאחדות בעלי התעשייה שנקר אמר לאבי ברוסית: " "היום הרסת את התעשייה בארץ-ישראל... ." הם שילמו לכל הפועלים פיצויים, דבר שלא קרה עד אותו יום בשום מקום, אני אפילו זוכר פחות או יותר, היו בין ארבעים לחמישים פועלים והם שילמו אלפי לירות, שזה היה סכום גדול מאד לשלם באותם ימים...". 

הקמת בית החרושת ותיאור המבנה
לאחר שבית החרושת  סיליקט  החל לייצר לבנים באביב שנת 1922, תאר מקימו ומנהלו יוסף זיידנר את חבלי הקמתו ואת הבניין עצמו במאמר שפרסם  באותה שנה: "בחורף 1921-1920 התחיל בנין ביהח"ר בהשגחה הטכנית של כותב הטורים האלה. אין לתאר את הקושי של בנין ביח"ר בא"י, ביחוד ביח"ר בעל היקף כזה. הובלת המכונות והדודים הגדולים והכבדים דרך הים, כשהיא לעצמה, אי האפשרות להורידם על היבשה ביפו, הנחיצות להוביל את החלקים הכבדים דרך חיפה, ואחרי זה מתחנת הרכבת של תל-אביב דרך החולות למגרש הבנין -  כל אלה נותנות רק תמונה קלושה מהעמל ומהסכנות שבהן נמצאו הפועלים והמכונות בעת ההובלה, מלבד ההוצאות הכרוכות בזה. חלקי מכונות קטנים, ברגים, מכשירי בנין וכלי מלאכה, פלדה, פח, עצים, אתים, פטישים,שלשלאות, וכדומה, היו צריכים לחפש ביפו, ועל פי רב אי אפשר היה למצאם ונחוץ היה להזמינם ממצרים או גם מאירופא. למרות כל המעצורים הנמנים פה ושאינם נמנים בזה, נגמרה הקמת  בית החרושת – העומד על 2500  מ"ר, וששטחו הבנוי לבד עולה ל-2100 מ"ר - יחד עם סדור המכונות - בתקופה של 14 חדש בערך. בחדש מרס בשנה זו התחילה מחלקת המלבן  (הלבנים ר.ג.) בעבודתה, בחדש יוני גם המחלקה הטרנוליתית, היוצרת את הלוחות מאסבסט וממלט". הבנין הראשי של ביהח"ר מורכב מאולם המחולק לחלקים ומבנין בעל 4 קומות. האולם עומד על עמודי ברזל-בטון, והרוחים ביניהם ממולאים באבני בלוק נקובות. חשבו לנכון לא לחכות לתוצרת של לבני ביהח"ר עצמו בכדי למלא בהן את הרוחים מפחד פן תקולקלנה המכונות ע"י החול הדק. הגג עשוי שלד ברזל עטוף עצים, ובו גם חלונות וגם ארובות רוח. העבודה במקום מאור כזה נוחה אפילו בחום היותר גדול. עצי העטיפה מכוסים כסוי ארעי בקרטון עטרוני שיפנה אחר כן מקום ללוחות אסבסט. הקרטון העטרוני כנראה אינו מתאים כלל לאקלים א"י, מלבד שהוא מזיע את העטרון הרי הוא מתבקע בנקל מפני הסערות המצויות כאן. הכח המניע של כל המכונות בשתי המחלקות של ביהח"ר כלו חשמל. למטרה זו הוקם בביהח"ר מרכז חשמלי של 200 כחות סוס. הזרם הוא זרם סיבובי של 50 תור במתיחה של 220 וולט. ...."       
מתיאורו של זיידנר את  בניין  סיליקט, שהובא לעיל כלשונו, נעדר שמו של מתכנן בניין בית החרושת ואין לדעת אם הבניין תוכנן על ידו או בידי מהנדס-אדריכל מגרמניה, אשר ממנה הובאו המכונות. מכל מקום אפשר להניח שבנין בית החרושת ללבנים  סיליקט  נבנה על פי מודל שהיה מקובל אז באירופה. הבניין בן ארבע הקומות נבנה מלבנים של חול-מלט ורק לאחר שבית החרושת ייצר כבר את לבני החול-סיד השתמשו בהן לבניית חלקים נוספים של בית החרושת.  

פועלי סיליקט, יחסי העבודה והיקף הייצור
הראשון שתיאר את פועלי סיליקט היה יוסף זיידנר עצמו במאמרו הנ"ל משנת 1922: "..לא פחות קשה היה לאמן את העובדים, שרק חלק קטן מהם שייך לסוג הפועלים... בהקמת הבנין של בית החרושת עבדו מראשית העבודה כ-50 פועלים, אחרי כן עלה מספרם ל-150. רק חלק קטן היה מסוג הפועלים  הפרופסיונלים, שאריתם התיחסו לפרופסיות החפשיות או לסוג של מחוסרי פרופסיה. רובם הגיעו רק לפני זמן קצר מרוסיה. הרבה מהם למדו רק במשך הבנין איזו אמנות, וכך נהפכו מחוסרי-פרופסיה רבים לבנאים ולפועלי מלט. עבודות שונות נמסרו לקבוצת פועלים בקבלנות. מפאת רבוי הגונים של העבודה, ביחוד עבודת ביסוס המכונות, לא היתה כל אפשרות למסרן לקבלן, וכך נעשו רב העבודות בהנהגה עצמית. שכר העבודה  ליום הוא בגבולות של 45-30  גר"מ (גרוש מצרי. ר.ג) לבלתי מאומנים ושל 100-40 גר"מ למאומנים. מיד בהחל עבודת הבנין סודר בבנין מטבח ארעי, המתנהל ע"י הפועלים עצמם. המטבח מספיק ארוחה טובה במחיר של 5 גר"מ".
זיידנר דן גם בכוח האדם הדרוש להפעלת בית החרושת עם הפעלתו הסדירה: "בשביל העבודה עצמה דרושים כמובן הרבה פחות עובדים מאשר לבנין. הפחתת מספר הפועלים נעשית בהדרגה, שלא להגדיל ללא צורך את מספר מחוסרי העבודה. בעבודה במערכה אחת  (כוונתו ל"משמרת אחת". ר.ג.) בשתי מחלקות של ביהח"ר במלבן  (מחלקת ייצור הלבנים. ר.ג.) ובמחלקת הצפחה המלאכותית (טרנוליט. ר.ג.), יהיו עסוקים יחד 50 גברים ו-15 עד 20 נשים. רק בהדרגה אפשר יהיה לאמן את הפועלים לעבודה אצל המכונות ורק באטיות אפשר יהיה להוריד את מספר הפועלים העובדים אצל המכונות ובשאר הסידורים הטכניים, למספר הרגיל בבתי חרושת מסוג זה באירופא".
 

לאחר למעלה מארבעים שנה העלה משה פלמון , מראשוני הפועלים בסיליקט, זיכרונות מימיו הראשונים של בית החרושת שנתפרסמו בספר העלייה השלישית. גם הוא מספר בין היתר על הקשיים ועל הסכנות  שעמדו בפני הפועלים של בית החרושת, שהחל להבנות לפני מאורעות תרפ"א 1921 והושלם לאחריהן: "לעבודה היינו הולכים בחבורות. היינו מתכנסים בבוקר ליד הבית האחרון ברחוב אלנבי, בקרן רחוב שיינקין, כדי לעבור משם ביחד את שטח גבעות החול עד למקום בנין המפעל, וכך היינו גם חוזרים. בזמן העבודה היתה ההנהלה מעמידה זקיפים מבין הפועלים על גבעות החול מסביב מחשש התנפלות". פלמון מתאר את  ארצות המוצא ואת אופייה של חבורת הפועלים הראשונה שעבדה בסיליקט וגם את סכסוך העבודה הראשון במפעל כבר בשנתו הראשונה. יש לציין שסכסוכי עבודה ושביתות אפיינו את תולדות סיליקט ברוב שנות קיומו: "כשהתחלתי לעבוד לא מצאתי שם כל מגמה של ארגון. כל הפועלים היו עולים חדשים, פרט לאחד - רובם מיוצאי דרום רוסיה - אוקראינה וקרים. מיעוטם יוצאי פולין וגליציה ואחדים בני ליטא ולטביה. מהם היו גם חברי החלוץ ברוסיה או תנועה ציונית אחרת במקום מוצאם ומהם - ללא כל הכשרה ציונית, "סתם" עולים, שנקלעו לארץ תוך נסיבות שונות, מקריות ביותר שזיקתם לערכי עבודה וחלוציות היתה קלושה מאד".   

על תנאי העבודה בבית החרושת בימיו הראשונים ועל סכסוך העבודה הראשון כותב פלמון: "בדרך כלל לא היה קיים עד אז נוהג קבוע של 8 שעות עבודה ואנו עבדנו למעלה מזה (אם 9 או 8 וחצי שעות). תחילה לא העז אדם להתריס על כך, אולם לאט-לאט  התחילו רוטנים בינם לבין עצמם ועלתה הדרישה להעמיד את העבודה על שמונה שעות ליום בלבד. אך עדיין היה הדבר רחוק ממעשה".  לאתר שידולים והטפה "ציונית" מטעם ההנהלה שלא עזרו, פרצה שביתה שנסתיימה בו ביום בנצחון הפועלים: "שביתה זו שהדה היה רב, לא נתקיימה אלא למראית עין, שכן מיד התחיל המשא-ומתן. יצאנו בנצחון אגב פשרה. שילמנו מס לטענות ההנהלה וליוקרתה והסכמנו להמשיך עוד זמן מסויים כנהוג עד כה, בתנאי שלאחר זמן-מה נעבור לשמונה שעות עבודה, בלי כל משא ומתן נוסף.  נתעלינו הרבה בעינינו ונצחון זה הצעיד את מעשה הארגון הרבה. באסיפה שנערכה בצריף-האוכל נבחר ועד, ..וארגון פועלי סיליקט קם והיה. משום ראשונותו של המפעל והיקפו הגדול היתה לענין זה השפעה מרובה וחבר פועלי סיליקט קנה לו שם". פלמון  מציין בהמשך שהמפעל "נחשב למקום העבודה הגדול ביותר בתל-אביב (ובארץ)".

בבית החרושת סיליקט עבדו כפי שציין זיידנר גם נשים.  בעיקר עבדו  בעבודות ניקיון ובמטבח. אחד מן הפועלים הראשונים, אליעזר (לזר) למברג, מיוצאי חצי האי-קרים, מצא ביניהן את בת-זוגו דבורה. בשנות העשרים הועסקו במפעל גם פועלים ערבים. העבודה בסיליקט היתה קשה והסבה נזקים לבריאות הפועלים.
 

מתברר כי השביתה הראשונה שאותה תיאר משה פלמון היתה בבחינת יריית  פתיחה ליחסי עבודה מעורערים ולשביתות בלתי פוסקות, שאפיינו את תולדות  הפעלתו של בית החרושת סיליקט עד לשנת 1928 לפחות.  משברים כלכליים שפקדו את הארץ בשנות העשרים השפיעו על היקף העבודה במפעל שהיה תלוי ברמת הביקושים ללבנים וגרמו מדי פעם לפיטורי פועלים, לשביתות  או להשבתת העבודה מאונס. לדברי תמר ישובי (דובדבני), בתו של אחד מפועלי סיליקט הותיקים, נהגו בעלי המפעל לפצות את הפועלים הקבועים על העדר שכר, בעת שהמפעל נאלץ לשבות באין קונה לתוצרתו - במתן כמות גדולה של לבנים. אלה שמשו אותם בהשלמת בניית בתיהם בתל-אביב.  בימי הגיאות  בבנייה בתל-אביב עבד המפעל בשתי משמרות ומספר המועסקים בו גדל. לעומת זאת, בעת משבר הושבת סיליקט כליל, כפי שאירע בין השנים 1930-1927. כמות הבנייה בתל-אביב והיקף הייצור של סיליקט היו אפוא במידה רבה משולבים זה בזה. הוא היה מסוגל לייצר מליון לבנים בשנה במשמרת אחת.  בתום עשר שנות עבודתו  של סיליקט ציין כתב-העת 
 מסחר ותעשייה (יולי-אוגוסט 1932): "...היקף תוצרתו של בית החרושת הגיע כבר ל-75 מליון לבנים. זהו חומר בניינים  של 15 אלף חדרים, כלומר כ 60 אחוזים מבתי תל-אביב". כתב העת מציין גם: כי "כמה וכמה תקופות עברו על המפעל, מהן גם קשות ביותר. משום חוסר נסיון במפעלים מסוג זה הרבה ביהח"ר לייצר מכפי הצורך האמיתי וסוף דבר שביהח"ר עבד רק חדשים אחדים בשנה כי מלאי התוצרת היה גדול מאד". (הדבר גרם לנזקים כבדים למפעל, חובותיו גדלו, בעיקר לבנק אפ"ק והמפעל פשט את הרגל, ר.ג.).  אולם אחרי שינויים עיקריים במהלך העבודה ובהנהלת ביהח"ר הושבח מצבו במידה ניכרת וחלקו בבניינה של תל-אביב עלה מ-40-20 למאה. שאר חומרי בנייה זולים יותר במחירם, הוכנו ע"י בתי מלאכה ובתי חרושת קטנים.  בשנת 1930 עבר ביהח"ר לידיים חדשות (ראה לעיל: שותפות החוכרים טובים את מגנט. ר.ג.) ועלה שוב למדרגתו בספקו כ-90 אחוז מכל חמרי הבניין הדרושים לתל-אביב. "מעתה אין ביהח"ר עובד אלא לסיפוק הצרכים הממשיים של הבנייה, וזה שלוש שנים שעבודתו מתנהלת כסדרה. כח תוצרתו - 90 אלף לבנים ליום, אולם ביהח"ר אינו עובד במלוא כוחו ...".  

מוצרי בית החרושת  סיליקט בתל-אביב 
א. לבנת החול-סיד, הקשה כאבן ועמידה בכל תנאי מזג אויר, הייתה המוצר העיקרי של סיליקט בתל-אביב. השימוש בה הביא למהפכה שלמה בדרכי הבנייה בארץ-ישראל. לבנת הסיליקט הייתה הטובה והזולה ביותר ונועדה להחליף את אבן-החול הטבעית המקומית (המכונה בערבית כורכר), ששימשה חומר בנייה מסורתי, שממנו נבנו בתיה הראשונים של העיר. 
דרכי עשיית לבני חול-סיד נרשמו כפטנט בידי הגרמני מיכאליס כבר בשנת 1886. מדובר היה בתעשיית לבנים הנוצרות מתערובת של מרכיבים המכילים סיליקט עם סיד, אשר נכבש ונעשה לחומר מוצק על ידי פעולת הקיטור. בתחילה הוחל בייצור לבני סיליקט בגרמניה ומשם התפשטה התעשייה בכל העולם. על פי עקרונות אלו פעל גם בית החרושת סיליקט בעיר תל-אביב, שניצל את החול-קוורץ של דיונות החוף לייצור לבני סיד. בשנת 1925 תאר המהנדס י. בבלי שהיה אז המנהל הטכני של בית החרושת  את תהליכי הייצור בתל-אביב : 
"את החול מובילים בקרונות על מסילת ברזל צרה ומעלים אותו עד הקומה העליונה של הבניין ע"י אלוטורים.  אלוטורים אחרים מעלים את אבקת הסיד הטחון והבלתי כבוי. את שני החמרים הנ"ל מערבים בקלחת גדולה ואל תערובת זו בעלת כמויות קבועות של חול וסיד מכניסים מים וקיטור. בזמן הערבוב כבה הסיד. התערובת נכבשת במכבשים מסתובבים ומקבלת בדפוסים צורת לבנים. את הלבנים טוענים בעודן רכות על עגלות מלאות ומכניסים לתוך קלחות גדולות הנסגרות למשעי ושם נשארות העגלות עד התקשות הלבנים. אחרי פתיחת הקלחות מוציאים את הלבנים שאפשר להשתמש בהן לשם הבניין. הלבנים הנוצרות , דומות בצורתן ובמידתן לפי דיוק מתמטי...".  נוסח מפורט וספרותי  יותר של תהליכי הייצור בבית החרושת סיליקט נתפרסם בשנת 1930 גם בידי עיתונאי בשם מ. קריבושיין וראוי על כן להביאו כלשונו: "...את החול הזה מובילים בעזרת קטר וקרונות ברזל אל בית הקיבול הנמצא במעבה האדמה; מעלית מיוחדת בצורת תיבות עולות ויורדות מעלה אותו ומריקה אל בית קיבול שני הנמצא על גג הבניין; משם הוא נשפך אל קרונות אחרים הנמצאים באחת הקומות העליונות ויחד עם מים וסיד טחון המובא לשם על ידי מעליות אחרות, נשפך אל דוד ענקי. תערובת זו של סיד ומים וחול רותחת בחום גדול במשך ארבעים וחמישה רגעים ובזמן זה, על ידי סיבוב הדוד על צירו, מתערבבת ומתלכדת היטב-היטב. משם יורד כל החומר הזה בצינורות מיוחדים אל המכבשים ויוצא בצורת לבנים. הלבנים הרכות האלה מסתדרות בשורות שורות על גבי קרונות חדשים ונכנסות לדודים ענקיים אחרים הרותחים ולוהטים יומם ולילה, ונשארות שם כארבעים ושמונה שעות.  לאחר כל הגלגולים האלה של "שבעת מדורי גהינום" יוצאות הן חמות ולבנות ומוכנות לבניין...". 

במודעות פרסומת ללבנת סיליקט  שנתפרסמו בעיתונים  בשנות העשרים, השתבחו בעלי המפעל באיכותה של תוצרתם.  בדו"ח של "מעבדה לבדיקת חומרים של אגודת האינז'ינרים והארכיטקטים בארץ-ישראל " שנשלחו למחלקה הטכנית של עירית תל-אביב בחודש יולי 1929 נכתב: "...לבני סיליקט. למרות זה שהלבנים האלו נעשות באופן תעשייתי נחוצה ביקורת עליהן היות והתעשייה נפסקת תמיד (הכוונה לשביתות והשבתות, ר.ג.) ויש מקרים כי הלבנים אינן מתאימות לספציפיקציה המקובלת באירופה או באמריקה. כאן לא נחוצה בקרה בשביל כל בנין לחוד כי אם מספיקה בקרת הסטוק הנמצא בביהח"ר. עלינו להזכיר כי בשנים הקודמות נעשתה בקרה כזו אף על פי שהחברה לא התנגדה לה, נפסקה בלי סיבות ידועות".

התברר שלא תמיד עמדה לבנת סיליקט בסטנדרטים המקובלים שכן במכתב מטעם המחלקה הטכנית של העיריה מחודש אוגוסט 1930 לחוכרי המפעל טובים ומגנט נאמר:  "הננו מצטערים להסב את תשומת לבכם שנית לתוצאות בלתי משביעות רצון של בדיקות הלבנים מתוצרתכם. התעודה מס. 1591 מיום 16.5.30 נתנה במקרים אחדים התנגדות ללחץ של 21 ק"ג. עלינו להעירכם כי המינימום האבסולוטי צריך להיות לא פחות מ100 ק"ג. אם לא יחול שנוי בתוצאות הבדיקות הבאות, נהיה נאלצים להביא את השאלה לפני הועדה לבנין ערים".
  עד לשנת 1932 (כעשר שנים) היה אורך לבנת הסיליקט 25 ס"מ. משנה זו ועד סוף הייצור בבית החרושת בתל-אביב, נתקצר אורכה של הלבנה ועמד על 22 ס"מ.

ב.  רעפי טרנוליט (אסבסט מלט). תעשיית רעפי אסבסט-מלט דקים (צפחה מלאכותית) בבית החרושת סיליקט,  היכולים לשמש לכיסוי גגות במקום רעפים, נועדה להחליף את הרעפים השרופים האדומים שיובאו לארץ  ממרסיי.  רעפי מרסיי היו כבדים מאד במשקלם ונדרשה כמות רבה של עצים להקמת שלד הבניין.  כבדים מהם היו הרעפים ממלט וחול שיוצרו ביפו.   

ג. בשנת 1924 פורסם  שבית החרושת סיליקט החל לייצר גם לוחות-אסבסט-סלט מ100X 100 ס"מ עד 144X124 ס"מ וכמו כן לוחות אסבסט גליים.

בתערוכה של חברת מסחר ותעשייה שנערכה  בתל-אביב בשנת 1924, הקימה "חברת סיליקט א"י" ביתן בן שני חדרים  עשוי כולו רעפי טרנוליט. העמודים נבנו מלבני סיליקט.  בגליון מ 13 במאי 1924 של מסחר ותעשייה פורסמה סקירה של ו. פיטרסון על "חמרי הבנין בתערוכה" ובין היתר כתב גם על מוצרי סיליקט:  "...הסיליקט הציג לבני חול-סיד בגדל רגיל: לבנים פשוטות, לבני קישוט ופסון. לבני-סיליקט נעבדות אך ורק מתוצרת הארץ (חול, סיד, מים). מן הלבנים נבנה סטיו (בליוסטרדה) שנצטרף מטורי עמודים מחוברים ע"י כרכוב. הלבנים מלאכתן כל כך נקיה ומשובחת , עד כי אפשר לצרף מהן כל מיני קונסטרוקציות מורכבות, מבלי השתמש בטיח. תחתית העמודים טוחה טיוח נאה למשעי. כח העומס של הלבנים, כעדות סיליקט, 140 ק"ג כל סנטימטר מרובע. 

ענין מיוחד עורר בית הטרנוליט של סיליקט. כל הבית,על קירותיו, גגו ורצפתו, היה עשוי לוחות אזבסט-מלט מתוצרת סיליקט. הבית הנ"ל, חומות כפולות לו וחציצת חלל ביניהן. הלוחות, כפנימיים כחיצוניים, צמודים אל מסגרות עץ רגילות בגדלן. חלק הלוחות הפנימיים כוסו לדוגמא, טפיטאות וחלק התקרה צובע. זכות יתרה נודעת לו לבית זה שמפני שאינו עשוי עץ אין הרמשים מקננים בו. בית הרעפים הזה נוח ביחוד בשביל אקלימה של ארץ-ישראל שאין קור גדול שולט בה. הודות לקירות הכפולים מתקבלת חציצה טובה להם (איזולציה), היות והלוחות אינם עשויים אלא מאזבסט ומלט בלבד הרי יש בהם כדי לעמוד בפני האש והמים. מעלתו של הבית הוא גם זה שמפני קלותו אין הוא זקוק כמעט לבסיס כלל... שויו של בית כזה אינו עולה על זה של בית עשוי עץ , אך תחת זה מעלות רבות לו לעומת בית עץ". הקורא דברי שבח אלו לבית עשוי אסבסט, שנכתבו לפני 86 שנה, עשוי רק לשמוח על כך שבניית  בתי אסבסט למגורי אדם לא זכתה להצלחה רבה גם בימים ההם.

מובאות להלן כלשונן מספר מודעות פרסומת למוצרי הסיליקט שנתפרסמו בכתב העת 
מסחר ותעשייה בשנות העשרים:  בגליון מחודש פברואר 1924 נאמר: "אנו יוצרים לבני סיליקט ורעפי טרנוליט. חברת סיליקט ארץישראלית בערבון מוגבל תל-אביב".   בגליון  מחודש יוני 1924 נאמר בין היתר: "מדוע רב הבנינים הצבוריים, בתי החרושת והמסחר, נבנו במשך שתי השנים האחרונות לבני סיליקט וכוסו רעפי טרנוליט יען כי הם המה חמרי הבנין היותר מתאימים לתנאי ארץ-ישראל ואקלימה ". בגליון מחודש מרס 1926 נתפרסמה מודעה גדולה: "שלוש השנים האחרונות לקיום  לבנת הסיליקט הוכיחו לכל שהלבנה הזו היא החומר הכי טוב ומתאים לתנאי הארץ. לבני סיליקט מוכנות תמיד לכל דורש באיזה כמות שהיא להשלח תיכף ומיד מבלי שיצטרכו לחכות שבועות שלמים עד אשר יוכלו להשתמש בהן כמו שרגילים לחכות בחמרי בנין אחרים. אם מעונינים אתם לגמר את בניניכם במהירות גדולה - השתמשו בלבני סיליקט, כי הן תעזורנה לכם הרבה בדבר הזה".  בגליון מחודש ינואר 1928 ולאורך כל השנה נכתב: " חברת סיליקט ארץ-ישראלית בע"מ ממשיכה להספיק לבני סיליקט בכל כמות הדרושה מכל מחסניה בארץ-ישראל: תל-אביב, פתח-תקוה, ראשון לציון, רחובות, נס-ציונה, חיפה, עפולה, צמח, ירושלים וכו'. ההספקה נעשית מיד ולשביעת רצון הקונים". מודעה זו מעידה שתוצרת סיליקט הופצה כבר בכל מרכזי היישוב היהודי לפחות ולעתים גם מעבר להם.  

מודעת פרסומת שפורסמה בידיעות עירית תל-אביב בשנת 1930, לאחר שהמפעל נחכר בידי השותפות טובים-מגנט, כתובה כבר בסגנון שונה :   "עשרת היתרונות שאנו דורשים מחומר בנין קירות. א. חוזק. ב. הגנה בפני קור וחום. ג. מעביר רע של רטיבות. ד. מעביר רע של קול. ה. נוחיות לעבודה. ו. התנגדות לרעש ולרעידות אדמה. התחזקות יותר ויותר במשך הזמן.  ט. הצטינות בחוד זויותיו ויושר צלעותיו. אפשרות לבנות בלי טיח חיצוני.רק חומר אחד בארץ מספק את כל הדרישות האלה והוא לבנת הסיליקט. אינג' ע. טובים את מ. מגנט, תעשית ומכירת לבנים של בית-החרושת סיליקט. הסוכנים היחידים לארץ-ישראל עם עבר הירדן למכירת רעפי אזבסט-מלט "סלוניט" (טרנוליט) ".

לאחר שבית החרושת סיליקט בתל-אביב  נסגר בשנת 1936, נמשך (כנאמר כבר לעיל) ייצורן של לבני חול-סיד בבתי חרושת  קטנים יותר שהוקמו בשולי חולות נחלת-יהודה וראשון לציון. השימוש הנרחב בלבנים הלבנות ממין זה נמשך עדיין  גם  בבנייה של שנות החמישים והששים למאה הקודמת, אפשר לסכם על כן ולומר שלבנת החול-סיד הלבנה מסוג סיליקט הייתה בשימוש נרחב, בבנייה בארץ-ישראל למעלה מארבעים שנה לפחות..


הגיאוגרפיה של סיליקט
חלקת החולות של  מפעל סיליקט (כחמישים דונם), אשר נכללו בה גם 9 דונם מאדמת כרם מטרי, נרכשה כבר לפני מלחמת העולם הראשונה מידי חברת הכשרת היישוב. רכישה זו נתממשה רק לאחר המלחמה.  בשנים 1920-1921 שבהן הלך ונבנה בית החרושת, היה המקום נידח עדיין, כק"מ מצפון לשכונות תל-אביב באותן שנים, אולם לא חלף זמן רב וכבר החלה להבנות מדרום לו שכונת נורדיה. ובשנת 1923 החלה להבנות ממערב לו, (על אדמת מטרי" של חברת הכשרת הישוב) שכונת תל-נורדוי. כמחווה לתושבי שכונת נורדיה, תרמה הנהלת סיליקט 25,000 לבנים לבניית מעון לתינוקות.  בסוף שנת 1922 ביקר אף דר' חיים וייצמן בבית החרושת סיליקט ובשכונת נורדיה. בשנת 1925 ביקר גם הלורד בלפור, במסגרת ביקורו בתל-אביב.
במשך כל שנות העשרים למאה הקודמת היו סיליקט ושכונות נורדיה ותל נורדוי, המרחב הבנוי הצפוני ביותר של תל-אביב. העדר תכנון מרחיק ראות של בוני תל-אביב באותם ימים גרם לכך ששתי השכונות סבלו עד מהרה מכריית החול של בית החרושת ללבנים, שפערה בסמוך לבתיהם מהמורות  ובורות עמוקים. בשנת 1925 למשל נתגלע סכסוך חריף ומתמשך בין קבוצת בעלי בתים ברחוב שלום עליכם לבין הנהלת סיליקט, בעת שכריית החול של המפעל סיכנה את בתי התושבים. המפעל נאלץ לבנות קירות-תמך להגנת הבתים ברחוב זה וברחוב חובבי-ציון.  כבר בראשית שנות השלושים אכן גרמו מצוקת אספקת החול לבית החרושת והתפתחות הבנייה של העיר צפונה, לנטישת המפעל ולהעתקתו למקום אחר (ראה לעיל). 

דרך הגישה של כלי התחבורה (עגלות ומשאיות) להובלת התוצרת של בית החרושת  הייתה מדרום-מערב לבניין, דרך שער ברזל שנבנה בקצה סמטה (לימים רחוב טבריה), שממנו פנו דרומה לרחוב הסיליקט (רק משנת 1929 נקרא כבר הרחוב על שם חיים בוגרשוב).  משני צדי השער נבנו שני ביתנים. המזרחי מביניהם שימש את השוער וכמשרד לביקורת ורישום המשלוחים.  המבנים של בית החרושת ושטח החולות שהיה שייך למפעל, הוקפו בגדר תיל.

בתזכיר של המחלקה למסחר ותעשייה של ההנהלה הציונית  לדיזנגוף מיום 5.11.23  שבו נכתב בין היתר על "בנין הדרגתי של נמל בתל-אביב", הועלתה הצעה שחברת סיליקט תחבר באמצעות מסילת ברזל צרה את המפעל לחוף הים, על מנת להעביר לשם "את כל הלבנים השבורות והבלתי מועילות של התעשייה..כדי לבנות סכר". ראוי לציין לעומת הצעה רבת חזון זו, שכבר בימיו הראשונים של סיליקט  ביקשו הבעלים לחבר אליו שלוחה של מסילת ברזל מתחנת תל-אביב. למרות הבטחות משלטונות המנדט לא בוצע דבר. גם בקשות הנהלת המפעל במהלך השנים להורדת מחירי ההובלה ברכבת לתוצרת סיליקט - לא נענו. כתוצאה מכך הייתה הפצת תוצרת  המפעל מחוץ לסביבות תל-אביב מוגבלת בשנותיו הראשונות.  בשנים ההן היו אלה בעיקר עגלות רתומות לבהמות שהובילו את לבני הסיליקט אל אתרי הבנייה בעיר.

לאחר שהמפעל עבד כבר כשלוש שנים נשתבש כליל הכביש שהוליך  מסיליקט, שנתקרא באותה עת "רחוב הס" (ככל הנראה, לימים רחוב טבריה?).  ובחודש מאי 1925  פנתה הנהלת המפעל  בתלונה אל העיריה  בנדון: "אנו רוצים לקרא את תשומת ליבכם אל כביש הס שהתקלקל בזמן האחרון באפן כזה שכל הובלה בעגלות היא כמעט בלתי אפשרית ומצב זה הולך וגרוע מיום ליום מחסר השגחה ותקון מידי. יראים אנו מאד כי בעוד זמן קצר אי אפשר יהיה לגמרי להשתמש בו. מצב כזה גורם הפרעה רבה בהובלת הלבנים שלנו ובנינים רבים סובלים מחסר לבנים. כבר במקום אחר בררנו לכם כמה הכביש המקולקל הזה יכול להשפיע לרעה על תנועת הבנין, היות ורב הבנינים הנבנים עכשיו הם מלבני-סיליקט, ומקוים אנו כי תעריכו את המצב הזה כראוי לו, בכבוד רב, ישראל רוזוב".

מכתב נוסף (כתוב בכתב-יד) שוגר בו בזמן לעיריה בחתימת "ועד עגלוני הסיליקט" - דוב ורמל וברוך לפידות, המעיד על מצוקתם הקשה של העגלונים וזו לשונו: "אנחנו פונים בזה עליכם בבקשה נמרצה לראות את עננינו אשר אנחנו מתענים וסובלים מהכביש השבור אשר ברחוב הס לכן אנחנו מבקשים לתקן לכל הפחות באופן פרוויזורי את הכביש הזה ולא לתת לנו ולבהמתינו לסבול ענוים קשים כאלו. אנחנו מצדינו מתחיבים להשתתף בתקון הזה כפי יכולתנו דהיינו להוביל למקום תקון הכביש גם אבנים גם חצץ בלי תשלום כסף. עוד הפעם אנחנו פונים אליכם שתשלחו אנשים לתקן את הכביש הזה עד אשר תסללו כביש חדש. אנחנו מקוים שלא תשליכו אחרי גיוכם את בקשתינו ותצילו אותנו ואת בהמתינו מענויי הכביש הזה".

נראה כי עגלונים אלו של מפעל הלבנים לא היו צדיקים גמורים שכן הם עצמם תרמו במשך השנים  לא מעט להתפוררות כבישי הגישה אל סיליקט ולסבל רב לבהמותיהם.  על כך ניתן ללמוד למשל ממכתב ששלחה עירית תל-אביב למנהל בית החרושת בחודש יולי 1928:  "הנדון: הובלת משא בעגלות. א.נ.  הננו בזה להפנות את תשומת לב כבודו למודעה עירונית מס.4 שנתפרסמה ביום 1.4.28 הקובעת את כובד המשא שמותר להטעין על עגלות. העגלונים המובילים לבני סיליקט מטעינים כ-700 לבנה על עגלה רתומה לזוג סוסים ולאחר שמשקל הלבנים הוא 2.300 טון הרי יש בזה כ-800 ק"ג יותר מכפי המותר הנ"ל. הננו איפוא להזהיר אתכם שעליכם לאחוז באמצעים לתקון הדבר בכדי שלא לגרום למשפטים וקנסות לעגלונים". 

לאחר שמפעל סיליקט נסגר ב-1936, נבנו במהלך המחצית השנייה של שנות השלושים בשטח החולות שמסביב לבניין הנטוש, הרחובות: בן-עמי, בילינסון, אהרונוביץ, גליקסון, לוריא וכן קטעים של הרחובות: דרויאנוב, פינסקר (עד כיכר צינה דיזנגוף), בר-כוכבא, וחובבי-ציון. חלק משטח זה תוכנן בידי האדריכלים נויפלד ושרון. שני מגרשי חול, שנמנו עם "המוהיקנים האחרונים", ששרדו  מ"חולות הסיליקט" תקופה ארוכה היו בין היתר: האחד בצפון-מערב השטח, ברחוב חובבי-ציון מס. 37, שנבנה עליו בניין רק בשנת 1947 והשני בצפון-מזרח השטח (קטע מכיכר דיזנגוף), שעליו הוקם לאחר קום המדינה בניין קולנוע חן.  








צילום: זאב אלכסנדרוביץ'. 1933.

צילום: זאב אלכסנדרוביץ'. 1933.

צילום: זאב אלכסנדרוביץ'. 1933.

צילום: זאב אלכסנדרוביץ'. 1933.

מודעה בעתון דבר, 1927.

צילום: אברהם סוסקין. מתוף אלבום הצלם, 1926.






שנת בנין ועבודה. 1927.

פועלות בית חרושת סיליקט, 1922. תודה לשמוליק תגר.


בניין סיליקט – סוף
חלפו 32 שנים  מאז פסק ייצור הלבנים בסיליקט (1936)  עד שנהרס הבניין (1968).  במשך רוב  השנים האלה החזיקה בבנין עירית תל-אביב ועשתה בו שימושים שונים, כפי שעוד יתואר להלן.  ביוני 1936 מסרה, כפי שנאמר כבר לעיל,  מסרה חברת סיליקט את המכונות והציוד של בית החרושת לקואופרטיב הפועלים  ואלו סיימו לפנות את הציוד ואת  הבניין בחודש אוקטובר.
כמחווה לזכר מפעל  החרושת הגדול  הראשון של העיר תל-אביב ולאור חשיבותו הגדולה בתולדותיה,  מן הראוי להביא כאן  את רשימת  "רכושו של בית החרושת סיליקט" שנמסר לקואופרטיב בידי "חברת סיליקט". הרשימה  מופיעה במכתב מיום 27.10.35 (הרשימה עשויה להשלים את תיאורי הפעלת בית החרושת שנזכרו כבר בחיבור זה):

דוודים בינוניים למים - 2
דוודים למזוט - 2
דוודי לילה- 2
דוודי קשוי ללבנים - 2
דוודי הסקה גדולים - 2
תחנות סיד - 2
מכונות קיטור -2
דינמות גדולות לכח ואור - 2
אלקטרומוטורים - 10
צלחות לפסים בחצר בית החרושת - 25 
פסים בחצר בית החרושת – 25
פסים בחצר בית החרושת - 200 מ'.
פסים לקרוניות חול – 800 מ'.
משאבות למים ולמזוט - 6
קטר קטן להובלת חול - 1
מכבשים ליצירת לבנים - 5
פרימים (אלוטורים) לסיד טחון - 2
פרימים גדול לחול מלמטה ע"פ הגג -1
בית מלאכה מסודר עם מקדיחה, ומחריטה הכי גדולה בארץ וכל מיני כלי עבודה בשווי 1,000 לא"י.
מחסן עם כל מיני מכונות, שכל אחת שווה 50-40 לא"י....
וחוץ מזה מחלקה שלמה לתעשיית טרנוליט עם כל מיני מכונות יקרות ששוות 5,000 לא"י. כל הרכוש הזה הוא מציאה גדולה. שווה יותר מ 30,000 לא"י ..".

ביום 18.11.36 הודיעו נושי  חברת סיליקט - אגרובנק, בנק לחקלאות ובנין לארץ-ישראל בע"מ ובנק אפ"ק, לעירית תל-אביב, כי "בנין בית החרושת  נתפנה לחלוטין". כבר באותה שנה, בעת שנסגר בית החרושת סיליקט סופית, ביקשה עירית תל-אביב לרכוש את הבניין והמגרש סביבו (שטח של 4,000 מ"ר) מידי נושי "חברת סיליקט א"י (בפירוק)". היא נתכוונה להקים בבנין בי"ס מקצועי (לימים בית הספר שבח).  הרכישה נתקלה בקשיים שהערימה ממשלת המנדט מאחר שהתנגדה לתנאי המימון של העסקה. רק בשנת 1942 הסתיימה רשמית  רכישת  הבניין והמגרש בידי עירית תל-אביב.

בעת שהבנקים החזיקו עדיין בבניין, נזדרז כבר בשנת 1938  תיאטרון האהל, ששכן לא הרחק משם, וביקש לאחסן בסיליקט את התפאורות שלו. בקשתו נענתה בחיוב. לאחר העברת  הבניין  לידי עירית תל-אביב התרבו הבקשות מצד גופים חיצוניים  לניצול החלל הגדול של בניין בית החרושת אך אלה נתקלו כבר בסירוב.  כאלה היו למשל הבקשות של  מועדון הבוקס "בני ליאונרד" בשנת 1951 ושל גב' רינה ניקובה, מנהלת אולפן "בלט תנכ"י, פולקלור וקלאסי", בשנת 1952. 

הגדיל מכולם מהנדס מכונות בשם מ. פלדשרייבר שהחל כבר בשנת 1942 להפציץ את העיריה במכתבים בגרמנית. הוא הציע תכנית מפתה (שפורסמה גם בעברית) להקמת, מה שנהוג לכנות כיום, קאנטרי קלאב: "בית עממי עם בריכת שחיה בבנין הסיליקט ברחוב גליקסון". במודעת פרסומת שפרסם גם בעיתונים נאמר: "משרד עירוני להכשרה גופנית. מוזיאון הגייני של ספורט. התיעצות   מקצועית וקול-נוע חינוכי. שתי בריכות שחיה ואמון 50-33 מ'. מרחץ אדים ומרחץ רפואי. האורך 80 מ' הרוחב 34 מ' הגובה 16 מ'".
הפרסומות של פלדשרייבר זכו להדים חיוביים בציבור בשל העדר בריכות שחייה ראויות בעיר. הוא אף קיבל מכתב עידוד מטעם המחלקה להכשרה גופנית  שליד הועד הלאומי לכנסת ישראל בירושלים, שעותק ממנו פורסם ברבים. העיריה דחתה את ההצעה מכל וכל ולאחר שמר פלדשניידר הוסיף להטריד את העיריה במשך חמש שנים (!), שיגר אליו מזכיר העיר יהודה נדיבי את המכתב הבא ביום 28.3.47:
"הנדון: מכתבו  הכתוב לועזית על שם ראש העיריה. א.נ.
לדאבוננו הרב לא נוכל להזדקק לשפה הגרמנית במו"מ אתנו בכתב מצד מישהו מתושבי ארצנו וביחוד בעירנו. לא נוכל לבוא בטענות לכב' על אשר לא סיגל לעצמו את שפתנו. למרות שנות מגוריו הרבים בארצנו, הרי יש לנו הרשות , כך נראה לנו, לדרוש כי לפחות יטריח את עצמו למצוא את האפשרות לפנות בהצעותיו לעיריה העברית של העיר העברית בשפתם של אלו. נשמח לקבל את הצעותיו הנכבדות שהן כתובות בשפתנו".
נראה שעם קבלת המכתב פסק האיש לכתוב לעיריה.

לאחר שעירית תל-אביב רכשה סוף סוף את בניין סיליקט הוא שימש אותה לצרכיה עד לשנים 1962-1961 שבהן הוא נתפנה על ידה. מלבד שיכונו של בית הספר המקצועי שבח (שעקר ממנו בשנת 1949) וכן גם השימוש בבניין כמקום ללימודי מלאכה לתלמידי ביה"ס תל-נורדוי הסמוך, עיקר הניצול של הבניין הגדול במהלך השנים היה לצורך אחסון: מחסן רהיטים של בתי-ספר; מחסן בגדים; מחסן עירוני לצרכי מזון למוסדות העיריה; מחסני חירום בשנות מלחמת העולם השנייה; מקום לתרגולי המשמר האזרחי, "סליק" של ארגון ההגנה ועוד.    


מבנה בית חרושת סיליקט לשעבר בשנות הארבעים, בעת ששימש באופן זמני את בית הספר המקצועי שבח.עם סיום בניית מעונו החדש עבר בית הספר בשנת 1949 לאתר המאונט הופ לשעבר.


בית כלל
כבר בשנת 1958 חמדה את המגרש הגדול של סיליקט הסוכנות ליבוא מכוניות "חברת ליאו גולדברג", שביקשה להקים עליו חניון גדולל מכוניות. בסופו של דבר הקימה חברת "כלל" את החניון בשנת 1968 ובו 744 מקומות חנייה, בצמוד למגדל בן 23 קומות.  כיום נקרא המקום - בית כלל וחניון הכיכר (דיזנגוף) והשם סיליקט כמו נמוג כבר מן הזיכרון התל-אביבי.


מודל בית כלל וחניון הכיכר, 1964.



חניון הכיכר. הכניסה מרחוב לוריא.


בית כלל. מבט מרחוב פינסקר.


בית כלל. מבט מרחוב בוגרשוב.


בית כלל. מבט מרחוב חובבי ציון.