בית ארלוזורוב. תיאטרון אהל
מאת דני רכט


בשנים שלאחר הקמתה (1930) הפכה מפלגת פועלי א"י לכוח הפוליטי המרכזי לא רק בקרב ציבור הפועלים, אלא בקרב הישוב המאורגן. לאחר הרצחו של דר' חיים ארלוזרוב, ממנהיגי התנועה, נקרא על שמו מועדון המפלגה ברחוב בן יהודה. במקביל נרכש מגרש שהיה קודם לכן חלק ממתחם בית החרושת סיליקט ברחוב בילינסון 6. ועליו נבנה בשנים 1939-1940 בית ארלוזרוב "החדש" בתכנון אריה שרון, "אדריכל הבית" של  תנועת העובדים.  סביבה זאת היתה אז "פועלית" במובהק. משה בילינסון, שהלך לעולמו ב-1936, היה ממנהיגי התנועה. הבית הסמוך שימש את מרכז קופת החולים ההסתדרותית. ובסמיכות אליו פעל מועדון בוסתן של מפא"י. בקרבת מקום נבנו מספר שנים קודם מעונות עובדים הו"ד בהן השתכנו רבים ממובילי תנועת הפועלים. בתחילת 1940, לרגל פתיחת הבית התקיימה בלובי הבניין תערוכת צילומים ומסמכים מחיי הפועל הצעיר, אחדות העבודה ומפא"י. הבית נקרא אמנם על שמו של חיים ארלוזרוב, אך זוהה בציבור בעיקר כתיאטרון האהל, מאחר ושימש  כאולם הבית של התיאטרון בשנים 1940-1969. המחזה הראשון של התיאטרון שעלה על במתו החדשה והמקצועית (27 מטר רוחב) היה בתיה, מחזה מהווי הארץ.

ראשיתו של תיאטרון האהל בקבוצת שחקנים שהתקבצה סביב הבמאי משה הלוי ב"סטודיו הדרמטי שעל יד ועדת התרבות של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל - אהל". הלוי היה בעלה של רובינא, כוכבת תיאטרון הבימה. אך לאחר פרידתם ועלייתו לארץ הוא נישא לשחקנית לאה דגנית, כוכבת האוהל. הם התגוררו בשכונה (דב הוז 9) ובתם, אוהלה הלוי, נקראה על שם התאטרון. צריף האהל עמד ברחוב הירקון מעט צפונה מגן לונדון. וההצגה הראשונה הועלתה באולם גימנסיה הרצליה. בשנות השלושים עבר התיאטרון להציג באולם הקטן בקולנוע מוגרבי (שהפך מאוחר יותר לקולנוע סטודיו). הרעיון בבסיס תאטרון הפועלים היה להביא תרבות גבוהה של מחזות בפני ציבור הפועלים. אך בפועל הציג האהל רפרטואר דומה לזה של מתחריו, למורת רוחם של רבים ממנהיגי ההסתדרות. חילוקי דעות אלה הביאו ב-1959 את ההסתדרות להפסיק ולממן את מוסד התרבות אשר היה מזוהה איתה. התיאטרון שרד עוד כעשור ובשנת 1969 סגר את שעריו. מומלץ לקרוא את סיפור עלייתו ונפילתו של תיאטרון הפועלים מאת בן ציון פיינגולד. 

בית ארלוזרוב שימש לרוב לכינוסי מרכז מפא"י. בהסטוריה הפוליטית של המדינה זכורה במיוחד "שבת ההדחה" בחודש ינואר 1961- ישיבת המרכז "הסודית" בה הודח מזכ"ל ההסתדרות פנחס לבון על ידי בן גוריון ואנשיו. עיתונאי חרוץ חמק אל יציע האולם והביא אחר כך לציבור את רשמיו מאותו ארוע שזיעזע את המערכת הפוליטית. 

בעשורים האחרונים שימש האולם כאולפן טלוויזיה. הבניין נמכר וכנראה שישמש בקרוב כמעטפת לעוד פרוייקט מגורים יוקרתי, אך חברת הנכסים של מפלגת העבודה, יורשת מפא"י, נקראית עדיין חברת בית ארלוזרוב בע"מ. 

פרופ' רם גופנא מוסיף כי "התזמורת הארץ-ישראלית (לימים הפילהרמונית הישראלית) נהגה לנגן  בבית ארלוזורוב מעת לעת בזמן מלחמת העולם השנייה ולאחריה עד להכשרתו מחדש של אולם אוהל שם בשנת 1949 בקירוב".




מאחורי הקלעים
דר' עוזי רביב


גרם מדרגות הברזל בצידו האחורי של בית ארלוזורוב, שבהעדרו (עדיין) של קולנוע חן, נשקף אל ככר דיזנגוף והוא היה פתח הכניסה העיקרי שלי אל חדרי האיפור של תיאטרון אהל. ביתו במשך שנים רבות ברחוב בילינסון בו היתה כניסתו הראשית, עד להפסקת פעילותו ב-1969.  הייתי חוצה את המגרש מטפס במדרגות, נכנס לאגף חדרי האיפור ואז ריחו המיוחד של התיאטרון היה עולה באפי: ריחות האיפור, ריחות התפאורות וכל זה מעורב בריחות זיעה ובושם.  הייתי נכנס לחדר האיפור של הנשים כדי לומר שלום לאמי שהיתה מכינה עצמה להצגה העומדת להתחיל עוד מעט, מתאפרת לצורך התפקיד ובודקת בדיקה אחרונה של בגדיה.  כן, אמי היתה שחקנית. עוד משחר נעוריה בפולין השתתפה בהצגות רבות של להקות חובבים ועם עלייתה לארץ ב-1925 חיפשה דרך להשתלב בתיאטרון בארץ.  הסיכוי הגיע עם הקמתה של להקת תיאטרון הפועלים בשם אהל ע"י הבמאי משה הלוי, אליו כונסו שחקנים חובבים רבים  מכל רחבי הארץ ומהם נבחרה הלהקה שפעלה כאמור שנים רבות והעלתה מחזות רבים מאוצר הדרמה והקומדיה העולמית, היהודית והישראלית. מהבולטים במחזות: "החייל האמיץ שווייק", "הקמצן", "גם הוא באצילים", "מסעות בנימין השלישי", "המכשפה", "דרך הטבק" ואחד הלהיטים "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", כמחזה, בטרם הפך למחזמר מצליח בתיאטרון הקאמרי. אוצרות רבים של תרבות ירדו לטמיון מאחר ואז לא ניתן היה אז להנציח את ההצגות לדורות הבאים. צילום סרט היה דבר נדיר ויקר ואף תיאטרון לא הירשה זאת לעצמו דבר. הוידיאו לא היה קיים אז, כך שנותרו רק תצלומים וספר שנערך לפני שנים ע"י השחקן יהודה גבאי שהקים מוזיאון התיאטרון שפעל בתל-אביב עד לפטירתו של גבאי. 

אתם ודאי חושבים "איזה כיף – אמא שחקנית, נכנסים לתיאטרון מתי שרוצים". לא בדיוק, כמו שלא כל כך כיף להיות בן של רופאה... בדיוק כאשר אתה צריך את אמא – היא בעבודה... בבוקר, לאחר לילה בו השתתפה בהצגה, לא תמיד יש לה כוח להכין ארוחת בוקר לבנה או בתה. אבל תמיד מפצה על כך האפשרות לראות הצגות פעמים אין ספור... ההצגה הראשונה שראיתי היתה "מסעות בנימין השלישי". אז הציג התיאטרון עדיין בקומתו הראשונה של קולנוע מוגרבי – אולם שהיה ביתם הראשון של "הבימה" ה"אהל" ו"הקאמרי"- אולם קטן ודי מחניק (בקולנוע שמעליו היה גג נפתח, דבר שסייע למזג את האוויר באולם, מה שלא היה, כמובן, באולם התחתון. על מיזוג אויר ניתן היה רק לחלום ...). הייתי אז כבן 5 או 6, ישבתי ביציע הקטן וכאשר אמי עלתה לשחק צעקתי "אמא!" סיפרו לי שהקהל פרץ בצחוק. ראוי לציין שזו היתה הופעתי הראשונה והאחרונה כמשתתף בהצגה, עד היום הזה.  הצגות רבות ראיתי כיושב באולם, אך לא פעם ראיתי הצגות  מאחורי הקלעים. אין דבר מרתק מזה בתיאטרון. אתה עד לכל התהליך של העלאת המחזה על הבמה: על פעילותם התזזיתית של פועלי הבמה, את החלפת התפאורות המהירה (אז לא  היו תפאורות מרומזות אלא תפאורות של ממש), את נגני התזמורת הקטנה שישבו וניגנו מאחורי הקלעים ואיש לא ראה אותם. הביצוע היה אז LIVE ולא מוקלט מראש. הריחות המיוחדים של התפאורות – ריח הצבעים בהם נצבעו – והעיקר: המתח ששרר מאחורי הקלעים מהרגע בו הציצו השחקנים בחור הקטן שהיה במסך לצורך זה, כדי לראות אם בא מספיק קהל וכלה ברדת המסך ותשואות הקהל. אני משוכנע שמתח זה קיים עד היום בתיאטראות.

עשרות שנים חלפו מאז נסגר  תיאטרון "אהל", השחקנים פרשו ברובם לגימלאות, פרט לאחדים שמצאו מקום בתיאטראות אחרים, כמו מאיר מרגלית ואברהם חלפי. במשך הזמן הלכו לעולמם, כדרך הטבע ואיש מהם לא נותר בחיים. האולם בבית ארלוזורוב הפך לאולפן טלביזיה בו נערכים שידורים חיים והקלטות של תכניות, שלעתים מביישות את הצגות העבר שהוצגו בו. חבל על אוצרות התרבות שירדו לטמיון. אני מקווה ש"הבימה" ו"הקאמרי" שהמשיכו בפעילותם, וכן "בית לסין", "החאן הירושלמי", "תיאטרון חיפה" ו"תיאטרון באר שבע" למדו לקח ומנציחים את הצגותיהם הטובות למען הדורות הבאים. ואני, כאשר אני חולף בכיכר דיזנגוף או רחוב בילינסון אני חוזר בזיכרוני אל ימי נעוריי בהם ביליתי ערבים רבים  ונפלאים שלא יישכחו עד יומי האחרון.





שנות החמישים. מבט מרחוב בילינסון. 

שנות הארבעים. מבט מרחוב אהרונוביץ'.

מראה מכיכר דיזנגוף, בטרם נבנתה שורת הבתים לצידו.

לוגו תיאטרון האהל מעל דלת הכניסה לבניין.

צילום מתוך Harvard University Library, 1946.

החזית המוזנחת של הבית, 2011.

צילומים: GSV 2011.


כרזת אולם אהל בבית ארלוזורוב.