מעונות עובדים הו"ד
מאת דני רכט

מעונות הו"ד לא היה גוש המעונות הראשון שנבנה בעיר (מעונות עובדים א' ב' ג' ברחוב מזא"ה נבנו קודם) וגם לא הגדול ביותר (במעונות עובדים ח' יש יותר דירות). אולם מעונות הו"ד נתפסים בציבור כמייצגים את תופעת המעונות בתל אביב. אם בגלל מיקומם במרכז העיר, ואם בגלל האליטה החברתית שהשתכנה במעונות: איש הציבור (לימים ראש הממשלה) לוי אשכול,  המשורר אברהם שלונסקי, העיתונאי שמעון סאמט, חה"כ עקיבא גוברין, ראש הסתדרות הפקידים  (לימים ראש העירייה) מרדכי נמיר, מנהיג הפועלים (לימים מזכ"ל ההסתדרות) אהרון בקרדוד הורביץ נגיד בנק ישראל הראשון, הבמאי גרשון פלוטקין, מייסד תיאטרון האוהל משה הלוי, הפסנתרנית פנינה זלצמן,  יוסף אבידר, מפקד בהגנה (ואח"כ אלוף בצה"ל) ואשתו, סופרת הילדים ימימה אבידר-טשרנוביץ'. בפינת החצר היה הסטודיו לציור של אהרון אבני, המתואר בהדוד פרץ ממריא של יעקב שבתאי, אשר גדל במעונות הו"ד.

בהזמנה שנשלחה מהוועדה להתיישבות פועלי העיר נכתב: "אנו עומדים לפני תחילת בניית מעונות עובדים. לפי הצעתנו יש להכין מקומות מתאימים בבניינים הנ"ל בשביל צרכניה, תנובה, מסעדה, אטליז, חדר קריאה, אולם לאסיפות, גן ילדים וכו'...". רשימת הצרכים משקפת את חשיבות אותן פונקציות חברתיות-כלכליות באי הקואופרטיבי שהתקיים כאן במשך מספר עשורים. בו התקיים מעגל 
חיים שלם הכולל את  בתי-ספר של זרם העובדים, קופת-חולים הכללית, תנועות הנוער של ארץ-ישראל העובדת, הדגל האדום, ההימנונים הסוציאליסטיים (תחזקנה והאינטרנציונל) וערכי הערבות ההדדית. "זה היה קיבוץ בלב תל אביב" מעיד נתן ינקנר אשר גדל במקום, בימים שאת הבגדים כיבסו בחדרי כביסה משותפים שעל הגגות ומספר קווי טלפון שימשו את כל דיירי המעונות.  דנה פלר-אבידר, בתם של יוסף וימימה, מספרת ש"אמא שלי קיבלה מקרר טוב כתמלוגים על התרגום לאנגלית של הספר שמונה בעקבות אחד וכל השכנים היו שמים אצלנו את המוצרים שלהם".  בספטמבר 1940 נפגעו המעונות מהפצצת מטוס איטלקי. ביוני 1948 היה זה מטוס מצרי שהטיל פצצות. 

מעונות עובדים הו"ד שנבנו בשנים 1934-1935 ברחובות פרוג, חובבי ציון (לימים דב הוז) ופרישמן, הם מסמליה של  העיר הלבנה. אנו מתכבדים לפרסם כאן את מאמרה של  פרופ' 
אדריכלית ניצה סמוק אודות מעונות העובדים, מתוך ספרה בתים מן החול, אדריכלות הסגנון הבינלאומי בתל אביב 1931-1948  (משרד הבטחון ההוצאה לאור 1994).  כמי שהקימה ועמדה בראש צוות השימור של העיריה במשך יותר מעשור, כתבה והגישה לאונסק"ו ב-2002 את דו"ח ההכרזה, לאדריכלית ניצה סמוק יש חלק גדול בהכרזת אונסק"ו ב-2003 על העיר הלבנה כאתר מורשת עולמית.




א
מעונות העובדים
מאת פרופ' אדריכלית ניצה סמוק

התנועה הציונית הביאה להקמת בית לאומי בארץ־ישראל. לעומת זאת, תנועת העבודה פעלה במקביל בעיקר לקביעת תכנים חברתיים וכלכליים עבור חברה אידיאולוגית חדשה ולבניית סולם ערכים חדש עבור ציבור הפועלים המקומי.
   
העלייה השלישית (1923-1919), הביאה לארץ את הרעיונות של חברה סוציאליסטית קואופרטיבית. רוב העולים היו מאוכזבים מן המהפכה הרוסית ומיכולתה לפתור את בעיית היהודים, אך הם המשיכו לדגול בערכים הסוציאליסטיים ובתפקידו של ציבור הפועלים לתקן את החברה האנושית. מצוקת הדיור בתל־אביב באמצע שנות ה־20 נבעה מהמספר הגדול של העולים שבאו בעליות השלישית והרביעית ומהתקפות הערבים ביפו ב־1921. מספר התושבים גדל במהירות, ומספר הנפשות הממוצע לחדר היה 2.2; הפועלים חיו בתנאים ירודים - במרתפים, בצריפים ובעליות הגג.
   
בתחילת שנות ה־20 הפכה תל־אביב למרכז תנועת הפועלים. בסוף 1922 התרכזו 75% מהפועלים בארץ־ישראל בערים, מעמדו של הפועל העירוני התבסס בסיועה של ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל, שנוסדה ב־1920. למרות שהאידיאולוגיה החלוצית שללה את חיי העיר הבורגניים, ברור היה לתנועת העבודה, כי יש צורך למצוא תוכן וארגון כלכלי וחברתי חדש להתיישבות הפועל בעיר. ברל כצנלסון ודוד בן־גוריון היו בין הראשונים שהבינו כי יש למנוע את הקרע הצפוי בין היישוב החקלאי לעירוני, על־ידי הקניית מעמד זהה להתיישבות העירונית ולהתיישבות החקלאית.
   
מדיניות ממשלת המנדט גרסה, כי היהודים צריכים לבנות את ביתם הלאומי בכוחות עצמם. הממשל הבריטי סירב להקצות קרקעות ממשלתיות עבור ההתיישבות היהודית, במגמה להגביל את כוח הקליטה של היהודים בעיר ובארץ. למדיניות הזאת היו כמה השלכות: מחסור בקרקעות וספסרות בהן; מחסור בכספים ובאפשרויות סיוע, כמו הלוואות לבנייה; בלימת פיתוח התעשייה במשק; אבטלה; תנאי דיור ירודים בערים. המציאות הקשה הבהירה את הצורך להעברת הניהול לידי הממסד הציוני. בשלהי שנות ה־20 הקימה ההסתדרות את המרכז לשכונות עובדים; תפקידו היה לטפל בהקמת שכונות לציבור הפועלים בעיר. ההכרה של תנועת העבודה, כי מחובתה לדאוג לשיכון הפועל העירוני, נבעה מסיבות אידיאולוגיות וענייניות כאחת:
1. בשל שכרו הזעום נאלץ הפועל העירוני להתגורר בתנאי דיור ירודים.
2. על־פי תקנה של עיריית תל־אביב, זכות הבחירה לעירייה הוקנתה רק לבעלי בתים, או למשלמי מיסים עירוניים מעל 50 גרושים. עובדה זו שללה מהפועל העירוני, שגר בשכירות, את זכות הבחירה, ומנעה ממנו השפעה על השלטון העירוני.
3. ההתארגנות היתה אמצעי ללחימה בספסרות הקרקעות ובניצול הכלכלי והחברתי, והיתה אמצעי לכיבוש השוק העברי.
4. ההכרה בצורך למנוע את פירוד הכוחות ופיזורם הובילה לארגון אוכלוסיית הפועלים כקבוצה חברתית חסרת הון פרטי, אבל עם השתייכות פוליטית ברורה. ניתן היה לחזק את מעמדו של הפועל בסביבה חברתית הומוגנית, שתבטיח לו איכות חיים עם תוכן חברתי.
   
בראשית דרכה, נתפסה ההתיישבות העירונית ככורח המציאות וכשלב ביניים בחיי הפועל העירוני, עד שיזכה להגיע להתיישבות החקלאית. השכונות תוכננו עם משקי עזר לעיבוד חקלאי לאחר יום עבודה בעיר, במטרה לקרב את הפועל העירוני לעבודת האדמה ולתת להתיישבות זו ביטוי אידיאולוגי. התקנון הראשון של שיכון העובדים בעיר נקבע בשכונת בורוכוב ב־1921. סעיפי התקנון היו:
* בעלות הלאום על הקרקע
* לחברי השכונה אין נכסי דלא ניידי
* על כל חבר בשכונה מעל גיל 20 לפרנס את עצמו
* אין להשכיר חלקים מן הרכוש ללא הסכמת ועד השכונה
* כל חברי השכונה חייבים להיות חברי ההסתדרות    

׳המרכז לשכונות עובדים׳ היה אחראי להקמת השכונות, החל מאיתור קרקעות זמינות, עבור דרך השגת הלוואות לרכישת הקרקע ומימון הבנייה, וכלה בארגון ההליך התכנוני, הפיקוח על הבנייה והקמת השכונה. ספסרות הקרקעות בעיר הביאה לעלייה חדה של מחירי הקרקע, ובעקבות זאת להקמת שני דגמים שונים של שכונות העובדים:
 
* שכונות הפועלים נבנו בפריפריה העירונית, על קרקע זולה, עבור פועלים בעלי הכנסה נמוכה, בבתים חד־משפחתיים עם משק עזר של חצי דונם, ששימש כמקור הכנסה משלימה למשכורתו של הפועל העירוני.
* מעונות העובדים נבנו סמוך למרכז העירוני, בבתים משותפים, אך על קרקע יקרה. הם נבנו עבור הפועל העירוני המבוסס, בעל הכנסה קבועה, שיכול היה להתחייב על תשלומי משכנתה גבוהים וסדירים.

המעונות נבנו בתוך העיר על קרקע יקרה. לפועל, כבודד, לא היתה יכולת עצמאית לממן את בניית ביתו. האגודה הקואופרטיבית והאחריות ההדדית של הקבוצה איפשרו לפועל להשיג הלוואות לרכישת הקרקע ולמימון הבנייה. ההלוואות ניתנו בתנאי החזר נוחים, תשלומי ההחזרים היו בגובה שכר הדירה בשוק החופשי. היתרון של הבתים המשותפים לעומת הבתים הבודדים היה בהקטנת שטח הקרקע הנחוץ לבניית יחידת מגורים והדבר גרם להוזלת מחיר הדירה. הפועל העירוני לא היה זקוק בפועל למשק עזר, אלא לאיכות חיים בסביבה חברתית הומוגנית ומאורגנת.
 
   
בתל־אביב היקף בניית שיכוני העובדים היה רחב - כ־700 יחידות דיור, לעומת 500 בחיפה ו־90 בירושלים. בהשוואה להיקף הבנייה בעיר באותה תקופה, הפעילות היתה מוגבלת למדי; היא הקנתה לפועל העירוני מעמד חוקי, אך לא הצליחה להביא את ההסתדרות לשליטה המיוחלת במערך העירוני.
   
ההבטחות למציאת פתרון למעמד הפועל העירוני העלו את מפלגת הפועלים לשלטון בעיריית תל־אביב בשנים 1927-1925. בתקופה זו נעשתה פעילות אינטנסיבית לרכישת קרקעות בצפון העיר, אולם הפעילות נפסקה עם פרוץ המשבר הכלכלי. באותן השנים בנתה העירייה מערכת כבישים, שחיברו את הצפון עם מרכז העיר, והם תרמו לפיתוח האזור לאחר המשבר.
   
רכישת הקרקעות בצפון העיר נבעה מהרצון ליצור ריכוז טריטוריאלי, שיקל על הפעלת השירותים הציבוריים עבור דיירי השכונות. במעונות נפתחו חנויות ׳תנובה׳, גני ילדים, מטבחים קואופרטיביים, מכבסות וחדרי תרבות וקריאה. עבור תלמידי השכונות הוקם בית־הספר ע״ש א״ד גורדון - כבית חינוך בשכונת פועלים ב'.
   
תקנון השכונות והמעונות תבע את בעלות הלאום על הקרקע. העיקרון הזה עמד בסתירה למדיניות הקרן־הקיימת, שפעלה לרכישת אדמות חקלאיות מחוץ לערים, שמחירן היה נמוך בהרבה ממחיר הקרקעות העירוניות. לאחר דין ודברים הסכימה הקרן־הקיימת לסייע בבניית המעונות תמורת העברת הקרקע, אשר נקנתה בכספו של הפועל, לרשות הקרן־הקיימת בסוף הבנייה. הספסרות והדינמיקה המהירה האמירו את מחירי הקרקעות. בסופו של דבר, העדיפו דיירי המעונות להפר את חוזי ההתקשרות עם הקרן־הקיימת ולהשאיר את הקרקע בבעלותם. ברוב השכונות בעיר נותרה הקרקע בבעלות פרטית.
   
ההתיישבות העירונית של הפועל בלטה בקונטקסט העירוני בהתארגנות החברתית של השכונות על־פי רעיון הקואופרציה. רעיון הקואופרציה הובא ארצה עוד בתחילת שנות ה־20 על־ידי העולים מברית־המועצות, ובעקבות בנייה אינטנסיבית של שיכוני פועלים בוינה בשנות ה־20. שיתוף הפעולה לא הסתיים בבנייה; המטרה היתה לספק לדיירי השכונות שירותים תרבותיים ומסחריים, ולהשאיר את השטחים המשותפים, כגון הגג וגינת החצר, לשימוש כל הדיירים. שיתוף הפעולה היה מלא גם בתכנון השכונה, והוא נעשה בתיאום של המרכז עם נציגי הדיירים והמתכננים.

השפעות אירופיות ליצירת מודל מגורים עירוני
 
רעיון ׳עיר הגנים׳ התגבש באירופה בתחילת המאה. עיר הגנים של אבנעזר הווארד שימשה מודל של התיישבות עירונית לאנשי תנועת העבודה. ׳עיר הגנים׳ היתה עיר חדשה בקנה-מידה קטן, הקרקע הייתה בבעלות הקהילה, ושכונות המגורים היו מרווחות בתוך שטחים ירוקים; נעשתה הפרדה ברורה בין אזורי התעשייה לאזורי המגורים על-ידי שטחים חקלאיים. התוכנית הזאת התעלמה מהצורך בשילוב המגורים בחיי העיר המודרנית, והדבר הביא מאוחר יותר להקמת ערי שינה בפריפריות של הערים הגדולות.
   
הבנייה להמונים באירופה החלה מייד לאחר מלחמת־העולם הראשונה. במדינות כמו גרמניה, הולנד ואוסטריה היא נעשתה תחת הכוונה ציבורית על־ידי מחקר, חקיקה, מימון וניהול, עם מינוים של אדריכלים מתקדמים, שהזדהו עם המשימה החברתית, ועסקו בחיפוש אחר פתרונות דיור עבור ההמונים. נולד המושג ׳אדריכלות עממית׳ - אדריכלות עם היבט חברתי וכלכלי, כפועל יוצא של המהפכה התעשייתית, אשר הולידה אמצעי ייצור וחומרים חדשים, ובעקבות זאת נוצר שינוי באורח החיים. המדינה התערבה לטובת המעמד החלש באמצעות מימון ומתן הלוואות, ובאמצעות בנייה ביוזמתם של גופים ציבוריים.
   
גרמניה הובילה בתיעוש ובקדמה, הולנד בתכנון ובפעילות בנייה רצופה ואוסטריה במימוש הקואופרציה. באמצע שנות ה־20 היה המצב הכלכלי בגרמניה בשפל המדרגה; במקביל היה צורך לבנות שיכונים זולים, והצורך הזה הוביל לפתרונות רציונליים - ניצול מרבי של החומרים ושל השטחים הבנויים. האדריכלים הישראלים של תחילת שנות ה-30 למדו בגרמניה, ובה ספגו את רעיונות ׳הדיור ההומני׳, ולמדו לפתור את בעיות הדיור העממי בדרך רציונלית ומעשית. הבנייה להמונים בהולנד החלה עוד ב־1901. תוכניות היישום של ׳מפעלות הדיור ההולנדי' היו באחריות המדינה, ולא הופסקו בכל שנות מלחמת־העולם הראשונה.
   
בשנות העשרים השקיע השלטון הסוציאליסטי בוינה, יותר מכל ערי אירופה, בבנייה זולה להמונים, בלי כוונת רווח. הושקעו מאמצים בהקמת חברה חדשה שוויונית וקואופרטיבית, עם בסיס כלכלי ואיכות חיים גבוהה. המדינה הטילה את המעמסה הכספית על המעמדות המבוססים, וכך הצליחה לקדם בנייה מסיבית של דירות ולהקל על מצוקת הדיור בעיר. שכר הדירה הגבוה בעיר ירד, ורמת החיים עלתה. דוגמה ראויה לציון הוא שיכון קרל מרקס הוף בוינה, של האדריכל קרל האן. השיכון כולל 1,300 יחידות דיור הבנויות מסביב לחצר מוגנת עם מגרשי משחק, מעונות יום, מכבסה, מרפאה, ספרייה, דואר וחנויות. התפיסה של המודל הזה הועתק למעונות העובדים בתל־אביב. כמו כן הושפעו המעונות ממעונות העובדים הקואופרטיביים במקומות אחרים בעולם, כמו מעונות עובדי הטקסטיל בברונקס שבניו יורק, או בהולנד במעונות בטאוסנדיקן־רוטרדאם, של האדריכל אוד. בכולם נשמר העיקרון של חצרות פנימיות עם גישה מהרחוב דרך פתחים, או שערים רחבים.



מעונות העובדים בתל־אביב

המסר של האדריכלות החברתית תאם את האידיאולוגיה של תנועת העבודה בשנות ה־30. האדריכלות הזאת מצאה את ביטויה במעונות העובדים בתל־אביב בארגון החברתי, בתכנון ובעיצוב; העקרונות המובילים היו:
* הדגשת השוני בין המעונות לבנייה העירונית בסביבה הקרובה.
* פונקציונליות לצד פשטות ומינימליזם.
* אחידות בתנאי המגורים - שוויון בין הדיירים.

בתל־אביב קיים הריכוז הגדול ביותר בארץ של מעונות עובדים. בשנים 1936-1931 נבנו בתל־אביב עשרים מבנים בארבעה גושים נפרדים, במקומות שונים בעיר. בסך־הכול נבנו כ־393 יחידות דיור במעונות, ו־572 בתים עם משקי עזר בשכונות הפועלים. שכונות הפועלים והמעונות סיפקו פתרונות דיור לאלף משפחות בלבד, היה זה חלק קטן מהאוכלוסייה העירונית באותה עת, שמנתה ב־1936 כ־150 אלף איש. המטרה של תנועת העבודה היתה להקים שכונות עצמאיות ומתבדלות, שיכללו את כל הפונקציות  של חיי היום־יום. המעונות בלטו ברקמה העירונית הקיימת בזכות ביטול הפרצלציה העירונית המקובלת ובניית הבתים כחומה מסביב לחצר פנימית רחבת ידיים.

הבחירה להעמדת הבתים בצורה שונה מהמקובלת נבעה מכמה סיבות: 
* הבתים נבנו כחומה מסביב לגינה פנימית רחבת ידיים, שסימלה את חיי החברה המשותפים. אל הגינה היו מופנים בקומת המרתף כל הפונקציות החברתיות: הצרכנייה, המכבסה, המרפאה, חדר הקריאה, גן הילדים וכדומה. הגינה הפנימית סימלה גם את חשיבות עבודת הגן ואת הקשר אל האדמה.
* בבנייה המופנמת מבחינות פיזית וחברתית היתה הצהרה של התבדלות מחיי העיר הבורגניים. המעונות נקראו מאוחר יותר ׳מצודות פועלים׳, הגוש הבנוי הגדול, שבלט ברקמה העירונית, הפגין כוח ועוצמה של חברה הומוגנית בעלת ארגון עצמאי.
* הבנייה מסביב לחצר איפשרה את העמדת הבתים במרחק מקסימלי ביניהם; בדרך זו ניתן היה לשמור על תנאי תאורה ואוורור זהים לכל הדיירים.

החצר הפנימית היתה מקובלת גם בבנייה הערבית הים־תיכונית; במעונות נעשה שימוש מחדש באלמנט תכנוני מקומי בשילוב עם התיאוריות החדשות של האדריכלות החברתית - החצר המגוננת הפכה להיות מוקד הקואופרציה, והיא נפתחה לרחוב על־ידי קומת עמודים חלקית. קומת העמודים הופנתה במעונות הוד, ז׳ וחי לעבר הרחוב הראשי או לעבר השדירה, ועובדה זו קבעה את פתיחותן של החצרות לציבור הרחב ולא לדיירי המעונות בלבד. 

בתכנון המעונות בתל־אביב עסקו שישה אדריכלים. מתוך 20 בלוקים שנבנו בתל־אביב 13 תוכננו על־ידי אריה שרון. האדריכלים האחרים היו: דב קוצ׳ינסקי ויונתן שלאיין, שתיכננו את מעונות אי, ב' וג', יוסף נויפלד, ישראל דיקר, אריה שרון וקרל רובין, שתיכננו את מעונות ז'. האדריכל אריה שרון היה מעורב בתהליך התכנוני של כל הגושים מא' עד ח', ומעונות הו"ד ומעונות ח׳ תוכננו על־ידו בלבד.

מתכנן המעונות נבחר בתחרויות פומביות, כאשר בחבר השופטים היה יצוג לדיירי המעונות. המשתכנים היו שותפים בתהליך התכנון. הם נפגשו עם האדריכל א׳ שרון, שהצליח לשכנע אותם ביתרונות של ביטול הפרצלציה העירונית. העקרונות המנחים היו: איכות, חיסכון ואחידות בתנאי המגורים. 

אריה שרון היה תלמידו של האדריכל הנס מאייר בבאוהאוס, ועם סיום לימודיו עבד כשלוש שנים במשרדו בברלין. הנס מאייר היה אדריכל עם מודעות חברתית, ועבודותיו התבססו על מחקרים חברתיים, הוא האמין כי חובתו של האדריכל לתרום לתיקון מצב החברה. על־פי דבריו, ׳בנייה היא תהליך ארגוני: ארגון חברתי, טכני, כלכלי ופסיכולוגי.׳ עבודותיו היו מפורסמות בפתרונות פונקציונליים ופשוטים, אשר נבעו מתכנון חסכוני וניצול מקסימלי. האסתטיקה לא הייתה המטרה העיקרית. בלימודיו בבאוהאוס ובמשרדו של הנס מאייר בברלין הושפע שרון מהאידיאולוגיה החברתית והאמין באדריכלות כאמצעי לשיפור איכות החיים. 

מעונות א' ב׳ וג' בסוף רחוב מזא״ה היו הניסיון הראשון של מגורי פועלים בבתים משותפים. השכונה הוקמה לפני שגובשה התוכנית של  ׳מרכז לשכונות עובדים׳, ששמה לה כמטרה להקים טריטוריה הסתדרותית בצפון העיר. בשכונה זו  44 יחידות דיור, והיא היתה מנותקת מהסביבה ההסתדרותית. דירות המגורים הראשונות בבית המשותף לא התקבלו באהדה על־ידי ציבור הפועלים - הפועל העירוני חלם עדיין על התיישבות חקלאית, ושאף להיות בעל בית קטן עם משק עזר חקלאי. התעורר קושי באכלוס המעונות. חברי המרכז הלכו לבתי־החרושת כדי לשכנע, חברי הסתדרות לרכוש דירה מרווחת במרכז תל־אביב תמורת 50 לירות. מתנדבים בודדים העזו לנסות, בראשם היו חברי מערכת 'דבר' - ברל כצנלסון, משה בילינסון, ישראל גורי ואליעזר לוין. הניסיון של הבתים המשותפים במזא״ה זכה להצלחה רבה, ובעקבותיו התארגנו קבוצות פועלים נוספות, שביקשו לחקות דרך זו של התיישבות בתל־אביב ירושלים וחיפה.

מעונות א׳ ב' וג' שונים בחלוקת הקרקע מיתר המעונות, אשר נבנו מסביב לחצר פנימית. המעונות האלה נבנו בתוכנית ׳מסרק׳ - טורי הבניינים ניצבים לרחוב, וחזיתות הבתים פונות לגינות בין הבתים ולא לרחוב. חלוקה זו מאפשרת ניצול מקסימלי של הגן ומשפרת את תנאי האוורור בדירות. מעונות א׳, ב׳ וג' מוקפים מצדדיהם הצפוני והמערבי על־ידי חומת כורכר מהתקופה הטמפלרית והם מבודדים מהרחוב באמצעות גדר צמחייה חיה, המהווה חיץ בין החצר הגדולה הטובלת בירק, לבין הרחוב ושאון הכרך.

המעונות במזא"ה נבנו תחילה בשתי קומות, בתחילת שנות ה־50 נבנתה קומה שלישית בשני גושים בלבד, יחד עם מרפסות רחבות ידיים, הפונות לעבר הגן. התוספות האלה צימצמו את המרחק בין הגושים, ושינו את היחס שבין גובה הבתים למרחק ביניהם. 

המהפך החברתי הביא עימו פתרונות דיור חדשניים. באדריכלות המסורתית גודל החדרים בדירות היה זהה. עד לתחילת שנות ה־30 גודלו הממוצע של חדר היה 4x4 מ'; גודל זה לא היה מותאם לייעודו של החדר בדירה. לעומת זאת, בתכנון המודרני גודל החלל ומיקומו במערך הדירתי נקבע על־פי ייעודו, זאת, לצד לימוד מעמיק של תנאי האקלים בדירה, במטרה לשפר את כמות האור והאוורור בבית. הדירה חולקה לשני אגפים עיקריים: אזור היום, ובו מטבח, חדר מגורים ומרפסות; איזור הלילה ובו חדרי שינה ושירותים. 

אגף המגורים פונה מערבה, שכן רוח הים נושבת ממערב בשעות היום ואחר־הצהריים, השעות שבהן מתכנסת המשפחה בדירה לאחר יום עבודה מייגע. מרפסות רחבות ידיים הצלו בחזית המערבית על חדרי המגורים והמטבח; המרפסות האלה שימשו מקום בילוי בשעות הערב הקרירות. חדרי השינה פונים מזרחה, כדי לקלוט את רוח הלילה הבאה ממזרח. המרפסת המזרחית קטנה. דלת החלון ׳הצרפתי׳, שנפתחה למרפסת, הגדילה את כמות האור והאוורור בחדרי השינה. חדר המגורים היה גדול מחדרי השינה בדירה; כדי לשפר את תנאי האוורור תוכננו בו פתחים רחבים, שחיברו בין החדרים. 

חוק עזר עירוני אסר על מיקום חדרי השירותים בחזיתות הפונות לרחוב; הדרישה לתחזוקה יעילה וזולה חייבה התקנת צנרת חיצונית לבניין, ולכן מוקמו כל חדרי השירותים בחזיתות הפונות לגינה. המתכנן התמקד בעיצוב האדריכלי של החזיתות הפונות לרחוב, והזניח את עיצוב חזיתות השירות הפונות לגינה. עובדה זו פגעה בצביון החצר הפנימית כמקום ציבורי של המעונות. 

עיצוב החזיתות הארוכות, הפונות לרחובות הראשיים, נעשה באמצעים מינימליים, ההתמודדות עם תחושת הכובד, החד־גוניות והשעמום - הנוצרים כתוצאה מהחזרה האינסופית בחזיתות הארוכות - נעשתה בקרל מרקס הוף בוינה על־ידי משחק של צורות גיאומטריות בחזית בגוונים שונים. 

ב מעונות הו"ד בתל־אביב הצליח האדריכל שרון למתן את החד־גוניות, האופיינית לחזית ארוכה, על־ידי שבירת גושי הבניין בהדרגה לאורך הרחוב ובאמצעות חזרה על האלמנטים הפונקציונליים בחזית - המרפסות, הפתחים והפיר האנכי של חדרי המדרגות.

במעונות בולט המשקל האסתטי של המרפסת בעיצוב החזית, וכדברי א׳ שרון ״כבר בימי הבאוהאוס הייתי בעד בליטות בבניין, כיוון שיש לכך קשר עם אור ושמש.״ השימוש במרפסת כאלמנט עיצובי מגיע לשיאו במעונות הוד: המרפסות הקטנות של חדרי השינה בחזית המזרחית דומות בצורתן למרפסות במעונות הסטודנטים בדסאו מ־1926, או למרפסות בווייסנהוף בשיכון של מיס ון דר רוהה מ־1927. בשנות ה־50 ומאוחר יותר אוחדו רוב המרפסות למרפסות ארוכות. החזית הארוכה איבדה את הקלילות, שנבעה בעיקר מהחזרה העליזה של המרפסת הצרפתית בחזית. מרפסות חדרי המגורים בחזית המערבית שקועות־למחצה בתוך גוש המבנה, כדי להצל על חדרי המגורים מפני השמש המערבית. בחלקן האחר הן בולטות מעבר לקו הבניין ומטילות את צילן על החזית. המרפסת המערבית שונה במידותיה מהמרפסת המזרחית, אורכה ורוחבה נקבעו במטרה לאפשר ׳שבת אחים גם יחד׳ בשעות הערב המאוחרות. המטייל ברחובות פרוג או דב הוז בתל־אביב יבחין בשתי חזיתות שונות, האחת מול השנייה - חזית היום המערבית מול חזית הלילה המזרחית.

כאמור, המרפסת הזיזית היתה אהודה על א'  שרון, והיא קיימת בכל האגפים שתיכנן במעונות. ב מעונות ז׳ תיכנן שרון את האגף הפונה לשדרות בן־גוריון: רק באגף הזה היו מרפסות בולטות. החזית לרחוב ריינס, שתוכננה על־ידי יוסף נויפלד וישראל דיקר, והחזית לרחוב שפינוזה, שתוכננה על־ידי קרל רובין, היו בעלות מרפסות שקועות; הפרופורציה בין הפתחים לקירות החזית השיגה פתרון עיצובי מינימליסטי. בשנות ה־50 נעשו שינויים בחזית הפונה לרחוב שפינוזה, על־ידי האדריכל קרל רובין. הוספה לא מבוקרת של מרפסות זיזיות שינתה את החזית המקורית ללא הכר.

הקשר בין הבית לרחוב והדגשת החלקים הציבוריים במעונות הושגו בדרכים שונות: כזכור, קומת העמודים שימשה אלמנט מקשר בין הרחוב לגינה הפנימית, פיר חדר המדרגות במעונות הוד נחשף לרחוב באמצעות קירות זכוכית, שהחדירו אור רב פנימה, פרגולות העץ בכניסות לבתים ב מעונות ח׳ הדגישו את המעבר בין הרחוב דרך חצר הכניסה למבנה, ספסלי הישיבה בכניסות היו מקום מפגש קצר לדיירים לאחר יום עבודה בעיר. הפיתוח של החלקים הציבוריים במעונות הבהיר את הקדימות החברתית, לצד הרצון להעניק איכות חיים לחיי הפרט.

מעונות הו"ד נבנו על קרקע יקרה, וזכות ההשתכנות בהם היתה מוגבלת לקבוצה קטנה של פועלים אמידים. בין דיירי המעונות ניתן למנות בעיקר את פעילי ההסתדרות דאז לצד נציגות רחבה של בעלי מקצועות אקדמאיים, סופרים, משוררים ואמנים. המשתכנים הראשונים היו מראשי תנועת העבודה, ביניהם ראוי לציין את י. שפרינצק, לוי אשכול, דוד הורוביץ ומרדכי נמיר (לימים ראש עיריית תל־אביב). עם דיירי המעונות נמנו בין השאר, המשורר אברהם שלונסקי, העיתונאי שמעון סאמט, הפסנתרנית פנינה זלצמן ומשה הלוי, מנהל תיאטרון ה׳אוהל׳. החתך החברתי של דיירי המעונות מצביע על קבוצה פעילה שנטלה חלק נכבד בחיי החברה והתרבות העירוניים.


סופרת הילדים ימימה אבידר-טשרנוביץ על רקע ארון הספרים שלה בדירתה במעונות עובדים הו"ד ברחוב פרוג, תחילת שנות החמישים.

מבט מהרחוב לעבר חזית הכניסה. שיכון KARL MARX HOF  בוינה, אוסטריה. מקור ההשראה למעונות העובדים.

מבט מכיוון החצר הפנימית המגוננת. צילומים: פטר סמוק, 2008.





טקס הנחת אבן הפינה למעונות עובדים ד'. על השולחן משמאל דגם המבנים. סריקה מתשליל, מתוך אוסף אא"י.

חזית מערבית לרחוב פרוג, שנות השלושים.

חזית מזרחית לרחוב חובבי ציון (לימים, דב הוז), שנות השלושים.



צילום התמונות ההסטוריות: יצחק קלטר.

הפרצלציה המקורית אשר הוחלפה בתכנית מעונות הו"ד.

שלושת הגושים בתכנית מעונות הו"ד. בחתך ניתן להבחין בהיטלי השמש אשר תוכננו להגיע לכל קומות המגורים ולתת אוורור ואור שווה לכולם.

מבט אל רחוב פרישמן בסוף שנות השלושים. על המגרש בקדמת התמונה יבנה לימים פסאז' הוד. צילום מתוך אוסף דוד עופר, אוניברסיטת חיפה.

פרישמן 33א פינת דב הוז 10.


החזית לרחוב פרישמן.

אגף המעונות בדב הוז 14. משקיף על גינת הוד.


גרם המדרגות מרחוב פרישמן אל החצר הפנימית.


מבט מהכיוון הנגדי.


אי פרטי ירוק בלב העיר.

הגינה המטופחת של מעונות ה'. מבט מהגג.

עצים ותיקים בחצר הפנימית.


חלון, אופניים והרבה ירוק.

מכאן פעל המטה הארצי של ההגנה. שהפך לאחר קום המדינה למטכ"ל צה"ל. שלט הזיכרון הוצב בנובמבר 1990.


חדר מדרגות במעונות הו"ד. צילומים 2012: הניה מליכסון.