כרם חינאווי (צריפי נורדיה) / דיזנגוף סנטר
מאת דני רכט


ההסטוריה של אדמת חינאווי - 32 דונם במרכז העיר יכולה בקלות להיות מסופרת כאגדה אורבנית. אך מדובר בסיפור שאכן התרחש ומתואר היטב בספרה של תמר ברגר דיוניסוס בסנטר (הוצאת הקיבוץ המאוחד 1988). סיפור המקום מתחיל בשנות העשרים של המאה הקודמת. בעקבות גל העליה והפרעות היפו (1921), כאשר שכונת נורדיה לא יכלה להכיל את כל מחוסרי הדירות (אשר כונו אז בצחוק גם "מחוסרי הלירות"). הציע אדיב חינאווי היפואי למבקשי דיור להתיישב על אדמת הכרם הסמוך שבבעלות משפחתו. במקום נבנו כמאתיים צריפים (בשנות השיא, גרו בהם 1300 איש) מטולאים ביריות נייר משוחות בזפת והוא היה מגיע למקום מדי יום שישי לגבות את שכר הדירה: 4 לירות לשנה בעד "חצי צריף". 8 לירות בעד "צריף שלם". חינאווי היה מחובר היטב לחברה העברית ואף התגורר בשכונת נווה צדק (שלוש 34). סופו שנרצח בדקירה בשכונת הצריפים שהקים מאחר ונתפס בעיני הערבים כמשתף פעולה והתנגד לפעילות כנופיות הרצח הערביות. הרוצחים לא נתפסו מעולם. 

תושבי הצריפים היו ברובם פועלים קשיי יום אשר סבלו בין השאר ממיקומה הטופוגרפי של השכונה, אשר סבלה ממי תהום גבוהים (יעידו על כך משאבות הענק במרתפי הדיזנגוף סנטר) ואדמתה היתה הופכת לשלולית בוץ מיד עם בוא הגשם הראשון. זאת לא היתה הבעייה היחידה. כבר באוקטובר 1925 התכנסה אסיפה כללית של כל תושבי השכונה, כשעל סדר היום: "היחס הרע מצד מוסדות העיריה, חוסר מים, הנקיון ואי הבטחון". ראשוני המתיישבים ראו במקום פתרון דיור זמני והאמינו שבעתיד תתקרב העיר אליהם והם ירכשו בה דירה. אלה שככל שהעיר התקרבה, כך נסקו להם מחירי הדירות והשכונה העלובה התקיימה בסופו של דבר כמעט שישים שנה בלי סידורי ביוב, אך מוצפת בעכברושים, לכלוך וצחנה. 

עוד לפני רצח חינאווי, ניהלו התושבים עימו משא ומתן (שלא צלח) עימו בקשר לרכישת הקרקע. אך אחרי מותו, התעניינו יורשיו רק בהכנסה המתקבלת מהשכרת הקרקע וכלל לא הגיעו למקום. במתחם נבנו ללא הפרעה תוספות צריפונים ופחונים שהושכרו לדיירי משנה וכך הפך כל המתחם לסלאמס צפוף וגדול. גם הפצצת המטוסים האיטלקים במלחמת העולם השניה פגעה קשות במקום. מאחר והשכונה היתה בנויה כולה צריפים, הרי שמבנה שלא נפגע מפצצה נהרס מן ההדף. למחרת ההפצצה נערכה הלוויה המונית ל-107 החללים (לזכרם הוקמה אנדרטה בפינת שדרות בן ציון ורחוב המלך ג'ורג') אשר חלקם היו תושבי שכונת הצריפים. להבדיל מרוב ילדי נורדיה אשר למדו בבית הספר תל נורדוי, הלכו ילדי שכונת צריפי נורדיה אל בית הספר הכרמל (גבריאלי הכרמל כיום), שם למדו לצד ילדי שכונות השכנים ב', משכנות ישראל, ומאוחר יותר גם ילדי הבורגנים בבתי השוקולד. עם קום המדינה עברה האדמה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, מה שמנע את פיתוחה על ידי תושביה. שכונות הצריפים העניות בקו התפר העירוני עם יפו לא ממש הטרידו את ראשי העירייה, אבל שכונת צריפים בין בתי העיר הלבנה היתה כמו פצע מוגלתי עבורם ומשנות החמישים הם עשו ככל יכולתם לשכנע יזמי נדל"ן באמצעות אחוזי בנייה דמיונים לפנות את תושבי הצריפים ולפתח את הקרקע. זה לא היה קשה מדי לאור מיקומה של השכונה, בין צירי מסחר ותרבות ראשיים כמו רחוב המלך ג'ורג' (רחוב הכרמל לשעבר) וכיכר דיזנגוף. קבוצות יזמים באו והלכו וטובי האדריכלים הכינו תכניות. בינהם אריה אלחנני, זכי שלוש, ישראל לוטן, דוד רזניק, הארכיטקט האמריקאי יו מינג פיי, ומאוחר יותר בשנת 1964, האדריכל הברזילאי בעל השם העולמי אוסקר נימאייר, אשר גלה מארצו ושהה בישראל במשך חצי שנה. בסופו של דבר נבנה הפרוייקט בשנות השבעים על ידי הקבלן אריה פילץ, בתכנון האדריכלים עליזה טולדו ויצחק ישר.

דיזנגוף סנטר שנפתח ב-1977 היה מרכז הקניות הראשון שהציע רחוב עירוני סטרילי - מעין עיר בתוך עיר. אבל המושג קניון נתקבע רק עם פתיחת קניון אילון ברמת גן במחצית שנות השמונים. פעילות רחוב של הולכי רגל, חנויות, בתי קפה, בתי קולנוע ועוד, הועתקה לתוך חלל סגור וממוזג ללא החסרונות של הרחוב הפתוח: מכוניות, פיח, רעש, חום וקור. בתחילת דרכו לא מיהרו אמנם סוחרי העיר לשכור את חנויות הקניון וחלקים גדולים בו היו שוממים. אך מאוחר יותר תפס המודל אמריקאי בגדול והפך לדפוס הקניה/בילוי המוביל בישראל. חנות העוגן של הדיזנגוף סנטר מראשית ימיו ועד לשנים האחרונות היה סניף גדול של רשת המשביר לצרכן. באמצע שנות התשעים פעל במקום סניף ראשון בישראל (ואחרון בינתיים) של רשת Hard Rock Cafe ובו הוקלטו מספר אלבומי רוק ישראלים בהופעה. בסוף שנות התשעים ובשנת 2000 שימש חלל המרתף הענק מתחת לאגף הצפוני כחלל "המערה החשמלית" בו התקיימו הופעות רוק, שוק אופנה ועוד בניהולו של ליעם פרנקפורט. השם הוא מחווה למערה של חבורת חסמב"ה אשר לפי האגדה האורבנית היתה בשטח גן העצמאות. שיפוץ שנערך בדיזנגוף סנטר, אחרי שריפה שהיתה באגף הצפוני (2001) והמיקום שלו במרכזה המיושב של העיר ההסטורית, החזירו את הקהל לסנטר והוא כיום אחד ממרכזי הקניות המצליחים בארץ. בסוף שנות השמונים נבנה מעל הסנטר מגדל מגורים יוקרתי (אז) בן 21 קומות (אדריכל: מרדכי בן חורין) ובאמצע שנות התשעים נבנה מעל האגף השני מגדל על (אדריכל: משה צור) למשרדים ובו 11 קומות, מעל למפלס מרכז הקניות. פעם כשאלו את פילץ מה שאיפותיו לגבי הדיזנגוף סנטר, הוא ענה: "כשישאלו איפה כיכר דיזנגוף, יגידו: על יד דיזנגוף סנטר".


"תוך כדי דבריו (של גולדמן) התרחקו משורת השיקמים וחצו את בוגרשוב וכשהגיעו אל עץ השקמה הבודד, שהיה נטוע סמוך לשפת המדרכה ואשר ממנו והלאה השתרעה פעם שכונת הצריפים, נעצר גולדמן וסקר את השטח הריק, שלפנים היה עולם מלא של חיים, אשר חוטים רבים של זכרונות וגעגועים קשרו אותו אליו". יעקב שבתאי מתוך זכרון דברים (ספרי סימן קריאה, 1977) על שכונת צריפי נורדיה, במקומה נבנה דיזנגוף סנטר.

הצעה לתכנון שטח צריפי נורדיה. שנות החמישים

שיווק דיזנגוף סנטר, 1971.


א 



צריפים בשכונה בשנות השלושים. מעזבונו של גוסטב רובינשטיין 

גבולה המזרחי של שכונת הצריפים שהוקמה בשטח כרם חינאווי בשנות העשרים. בימין הצילום (1945) נראית צומת דיזנגוף והמלך ג'ורג. 

השטח לאחר פינויו (1970) ולקראת התחלת הבניה.

השטח במהלך הבניה.

גשר המשרדים ששימש את היזמים בתקופת הבניה.1976
הגשר פורק ובמקומו נבנה גשר קבוע (ליד חנות כלי זמר).

כאן יקום דיזנגוף סנטר. יומני כרמל, 1971

צריפי נורדיה משמאל ומפגש הרחובות המלך ג'ורג' ודיזנגןף. מתוך אוסף יאיר מיש.

תכנית קומה במגדל הדירות, דיזנגוף סנטר.