בית העם / בית אל על


במהלך השנים נהרסו מוסדות רבים מהנוף העירוני. מבנים כמו גימנסיה הרצליה, אופרה מוגרבי, קולנוע אופיר ואחרים כבר אינם איתנו, אך הם עדיין חקוקים היטב בזיכרון הקולקטיוי. גורלו של בית העם לא שפר עליו. למרות שהמיתוס של בית העם מוסיף להדהד בספרות עד היום, מעטים הזוכרים את מוסד התרבות שפעל בעיר במשך יותר משלושים שנה. כשהוא מתבסס על זכרונותיו (כמי שגדל בשכונת תל נורדאו) ועל זכרונותיהם של בני כיתתו שהתגייסו לעזור, מצליח פרופ' רם גופנא במאמר ראשון בנושא, להחיות לרגע את מוסד התרבות הנשכח. 

על מגרש בית העם בפינת הרחובות בן יהודה ושלום עליכם, בנה היזם אריה פילץ בסוף שנות החמישים את בית אל על, מגדל המשרדים הראשון בישראל. גובהו 53 מטר זיכה אותו אז בכינוי "גורד שחקים". פילץ זיהה את הצורך במגדל מודרני בו תרוכז פעילות נציגויות חברות  התעופה הזרות, סוכנויות הנסיעות, ומשרדי חברת התעופה הלאומית. את המגדל, שנבנה בסגנון הברוטליסטי, תכנן האדריכל דב כרמי לפני מותו (בשיתוף צבי מלצר ורם כרמי). זמן קצר לאחר סיום בנייתו (1963), הפך בית אל על לאחד מהבניינים הישראלים הכי מפורסמים, תוך שהוא מככב במגזיני ארכיטקטורה בעולם.  איכויות המבנה הביאו את העיריה לכלול אותו בתכנית השימור, משמע שיפוץ יקר של חזיתות המגדל במימון בעלי הנכסים (בינתיים, ללא שיתוף פעולה מצידם). במסגרת תכנון בית אל על נבנו 12,000 מ"ר ב-13 קומות. בקומה העליונה הוקמה דירה ליזם פילץ. תקדים זה בו שולבו מגורים במגדל משרדים, כמו גם מיקום המבנה והנוף הפתוח אל הים, הביא יזמים זריזים לרכישת מספר קומות במגדל, במטרה להפכם ליחידות מגורים. העירייה בינתיים, איננה מאפשרת זאת.




בית העם של תל-אביב - 1959-1925: רק המיתוס נשאר
מאת: פרופ' רם גופנא


בתחילת שנות העשרים למאה הקודמת ייסד דר' יעקב בלובשטיין (סלע), עובד עירית תל-אביב ואיש תרבות (אחיה של רחל המשוררת), אגודה לפעולות תרבות ואמנות בעיר. האגודה נרשמה כחוק בשם "אגודת בית עם" והפיצה מניות בקרב הציבור. בשנת 1925 נתנה חברת גאולה במתנה לאגודת בית העם מגרש גדול על מנת להקים עליו את המרכז הראשון לפעילות תרבותית להמוני עם, שעליו חלם דר' בלובשטיין. המגרש השתרע על גבעת חול, בשולי שכונת תל נורדוי (שהחלה להבנות כבר בשנת 1923), בקרן הרחובות בן יהודה ושלום עליכם. פעילותו של בית העם החלה בשנת 1925. שנה לאחר מכן הוכפלה כבר אוכלוסיית תל-אביב ומנתה 38,000 אלף, בעקבות גל העלייה הרביעית. נראה היה שהעיר חסרה מרכז תרבותי ואולם גדול ממדים שאליו יאספו אלפי אנשים. הקמת בית העם אכן ענתה על צורך זה. בית העם נועד לדברי מקימיו, להיות במה ציבורית חופשית ותפקידיו העיקריים היו: שיעורי מדע; פעילות אמנותית, הצגות וקונצרטים. ראינוע להשכלה וכן פעילות ציבורית מגוונת ומעל לכל - "במת נאומים חופשית לכל המוסדות, ההסתדרויות והמפלגות".

בשנות קיומו הראשונות, במחצית השנייה של שנות העשרים, יצא שמו של בית העםלמרחוק. הוא תיפקד כהיכל התרבות של העיר תל-אביב, הגשים את ייעודו ועמד בציפיות של מייסדיו: לשמש מקום לימוד לאלפי אנשים, מעין "מכללה עממית" להשכלת מבוגרים ונוער. אלו פקדו אותו מכל רחבי העיר וסביבתה,שמעו שיעורים והרצאות מפי טובי המרצים והמלומדים, ללא תשלום, חזו (תמורת תשלום) בהצגות תיאטרון ומחול, האזינו לערבי ספרות, לקונצרטים סימפוניים ואפילו צפו בהקרנת סרטי ראינוע חינוכיים. בשנתיים הראשונות לקיומו ביקרו בבית העם יותר מארבעים אלף איש. נערכו בו בין היתר: "360 הצגות (קונצרטים, נשפים, ראי-נוע; 57 אספות-עם גדולות; 18 נשפי ילדים; 12 טיולים; 388 שעורי מדע; 130 הרצאות על נושאים שונים"; משפטים פומביים בענייני היום; וועידות מפלגתיות. ביום 7.9.1930 י"ד אלול תר"צ נערך בבית העם "נשף יובל" למלאת חמש שנים לקיום בית העם.

התיאטראות הבימההאהל ואפילו האופרה העברית הציגו מדי פעם בבית העם. אמנים מפורסמים מחוץ לארץ פקדו אותו כגון, הכנרים יאשה חפץ וברוניסלב הוברמן. בשנת 1926 הופיעה בבית העם "המקהלה העממית של בית העם" עם התזמורת הסימפונית בניצוחו של מקס למפל. המנצח צבי קומפניץ ערך בבית העם בשנת 1928 שלושים ושניים קונצרטים של "האנסמבל הקונצרטי". נראה שבבית העם החלו המונים, לראשונה בתל-אביב, להאזין למוסיקה קלאסית! גם להקת המחול של רינה ניקובה החלה להופיע בבית העם. הבמות הסאטיריות הקומקום ולאחריו המטאטא שירש אותו, קבעו בו את ביתם בסוף שנות העשרים. ואכן בבית הראשון של הפזמון (המקורי) עולם הפוך, שכתב לתיאטרון הקומקום אביגדור המאירי ושרה ברכה צפירה נאמר בלשון היתולית: "בקיץ קר בחורף חם קהל חסר בבית העם.... "

מסתבר ששנים אלה היו למעשה "שנות חייו היפות ביותר" של בית העם כמרכז תרבות לעם. שכן לא חלף זמן רב עד ש"אגודת בית עם" (לימים "חברת בית העם בע"מ") נקלעה לגירעונות כספיים קשים ובשנת 1930 נאלצה להחכיר את המקום לאנשים פרטים שהפעילו בו בית קולנוע. מאז ואילך החל המקום לאבד מתהילתו, פחת כוח משיכתו והפעילות התרבותית הסדירה המשיכה להתנהל בהיקף מצומצם מבעבר. בית העם הוסיף לשמש גם אולם הבית לתיאטרון הסאטירי המטאטא, אך בדיעבד, הוא פעל בראש ובראשונה כבית קולנוע, שהפך עד מהרה לקולנוע מסוג ב. בצד סרטים שהקרנתם בשאר בתי הקולנוע בתל-אביב נסתיימה הוקרנו בו בעיקר סרטי פעולה, אימה ומתח וכן סרטי "המערב הפרוע" ומדע בדיוני. ב"ימים הנוראים" שימש אולם בית העם גם כבית כנסת לשעה. לדחיקתו של בית העם לשולי העשייה התרבותית בתל-אביב כבר בתחילת שנות השלושים תרמו גם ייסודם של מרכזי תרבות והשכלה חדשים וגדולים כגון, אהל שם בשנת 1929 (אלף מקומות ישיבה) וכן בנייתם והפעלתם של אולמות קולנוע ותיאטרון חדישים: (אופיראופרה מוגרבימגדלוררימון (אלנבי) ואסתר. לעומתם נותר בית העם במשך עשרות השנים הבאות מוזנח, מלוכלך ומכוער. ככל שנקפו השנים הלך והתרחב הפער בין מצבו ומראהו העלוב של בית העם לבין רחוב בן יהודה שבו שכן, שהפך בינתיים "בן יהודה שטראסה" ה"יקי" והמשגשג. הוא נותר מעין אי של שממה אורבנית בלב שכונת תל-נורדוי המתחדשת בבנייני הסגנון הבינלאומי (הבאוהאוס). בכל זאת, המשיך בית העם להיאבק על חייו כמקום להפצת תרבות להמונים ובזכות "מנהלי הפעולה התרבותית" המסורים שלו הצליח עד יומו האחרון ל"צוף על פני המים". בגלל תיאטרון המטאטא שהתמיד להציג בו ובזכות האווירה העממית והססגונית ששרתה סביבו בשנות השלושים והארבעים (שנות מלחמת העולם השנייה), השתמרה עדיין בבית העם מקצת מן ההילה התל-אביבית של ימיו הראשונים. בשנת 1938 קיבלה עירית תל-אביב לרשותה את נכסי בית העם.

על היקף הפעילות התרבותית בבית העם באותן שנים ניתן ללמוד למשל מדו"ח כספי שהגישה "חברת בית העם בע"מ" לראש העיריה ישראל רוקח בשנת 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, שקטעים ממנו מובאים להלן: "פעולות תרבות. במשך שנת 1939 היו 248 הרצאות בשעורי מדע בימות החול על נושאים כדלקמן: חכמת ישראל, ספרות ישראל, תולדות ישראל, ידיעת הארץ והמזרח הקרוב, אגדה, ביולוגיה, ספרות עמים, פסיכולוגיה, אתנוגרפיה יהודית, נושאים מוסיקליים, חוגים לתנ"ך, לדקדוק ולפילוסופיה כללית; התקימו 48 הרצאות בלילות שבת ובשבתות על נושאים ספרותיים ציבוריים וכו'.. בסך הכל בקרו בבית העם בשנת 1939  59,755 איש...".  בהמשך הדו"ח נסקרות גם הצגות תיאטרון והקרנות סרטי קולנוע. (יש לציין שחלק מן הפעילות המרשימה הזאת נערך, מחוסר מקום בתחום בית העם, בבית הספר תל נורדוי הסמוך). למרות כל זאת הלך בית העם ודעך, שכן העיריה התייחסה אליו כאל "בן  חורג" ולא השקיעה אמצעים מרובים לאחזקתו התקינה. על אף מעמדו הנחות בזירה התל-אביבית, נהפך בית העם עוד בחייו לזיכרון נוסטלגי, כפי שכתב לימים נתן אלתרמן ב"שיר געגועים":  "תל-אביב האזיני לי שם! לא היתה לי כמוך לא היתה לי, הוי כיכר בית העם, שפת הים..."

עם תום מלחמת העולם השנייה, בימי המאבק בבריטים וההפגנות הסוערות שהיו בתל-אביב, שהביאו לשבת השחורה ביוני 1946, שימש מתחם בית העם מפקדה בריטית לדיכוי המהומות ולשליטה בצפון העיר. חצר בית העם הפכה מגרש כדור-רגל לחיילים הבריטים.  העשור הראשון למדינת ישראל היה גם העשור האחרון לקיומו של בית העם. נערכו בו עדיין מדי פעם אספות בחירות רועשות וכנסים של יחידות צה"ל אך קולנוע בית העם הוסיף להתנוון. בשנת 1954 פורקה "חברת בית העם בע"מ". תיאטרון המטאטא איבד כבר את שארית קסמו כתיאטרון פוליטי סאטירי אקטואלי ובשנת 1954 נסגר, לאחר שהתקיים 26 שנים. בינתיים הוסיפו מצבם הפיסי של המתחם ומבנה בית העם להתדרדר. בדצמבר 1957 טען מנהל מחלקת התברואה של עירית תל-אביב מר ד. גפן: ..."אולם בית העם אינו מתאים לשעשועים ציבוריים מנקודת מבט התברואה ובטחון הציבור. אני חוזר על הצעתי לסגור את בית העם שאינו משמש כבר שנים כ"בית עם" אלא רק להצגת סרטי קולנוע ולפי מיטב ידיעתי אין למצוא בכל המדינה קולנוע בתנאים סניטריים וביטחוניים כה גרועים".

העיריה ביקשה למכור את מגרש בית העם ופרסמה בשנת 1958 מכרז. ארגונים שונים, יזמים וקבלנים לטשו עין על מגרש בית העם והציעו לעיריה הצעות ותכניות מפתות וביניהן כאלה שתכניתן כללה גם בית קולנוע ומרכז תרבות. על כוונת העיריה למכור את בית העם, לאחר ש"חברת בית העם" פורקה בשנת 1954, התרעמו אנשי ציבור וביניהם גם ישראל רוקח, ראש העיר לשעבר ואז שר הפנים. כך כתב אל חיים לבנון, יורשו כראש העיריה ביום 19 באוגוסט 1954:  "בית העם בת"א נמצא על מגרש שהיה שייך לחברה ציבורית ושימש הקדש למטרות של הרחבה והעמקת התרבות היהודית בת"א. בכל התכניות שהיו עד עכשיו, חיפשנו דרך למזג את האפשרויות הכלכליות של בנין עם ההוראה שבהקדש, היינו, לדאוג לכך שכל מבצע כלכלי אשר יצדיק את ההוצאות על בנייה , יישא בתוכו חלק, למטרות של תרבות העם. בהצעה שהומצאה לי במכתבך אלי מיום 2.7.54 אינני רואה כי מטרת ההקדש של המגרש נשמרת. לדעתי חובה קדושה היא לשמור על הקדשים שהועברו לידי העיריה וכמו במקרה זה הכרחי לשמור על כך שמטרת חברת בית העם תשמר במלואה. אודה בעד אשור עמדתך, כפי הכתוב דלעיל".

העיריה לא שעתה לפנייה מפורשת זו ולפניות דומות לה שהאשימו אותה על שלא עמדה בהתחייבויותיה ל"חברת בית העם". ביום 18 באוגוסט 1959 נמכר המגרש לרב-קבלן אריה פילץ ועלה הכורת על בית העם. הוא נהרס לאחר שפעל 34 שנים. במקומו נבנה מגדל משרדים שתוכנן בידי משרד כרמי-מלצר-כרמי, הידוע כיום כבית אל-על. מסתבר כי בתכנית המקורית של הבניין היה אמור להבנות במרתף המגדל אולם בית-קולנוע אך בסופו של דבר נבנה תחתיו חניון למכוניות.

וכך ספד המשורר נתן אלתרמן לבית העם שהפך עם השנים, למרות עליבותו הפיסית, ל"איקון מיתולוגי" של העיר תל-אביב (ולשכנו הצעיר ממנו גן רינה):  "..בית העם וגן רינה הנאהבים והבודדים- מי כמוהם אביון ביסודות וחומה, מי כמוהם רעוע וחסר גג וכבד-שערים. אך מי עוד העמיק שורשים כל כך במקום הזה, מי היה עוד כמוהם לנתח חיים וראווה, אשר בלעדיו לא יתואר נופו של הרחוב הזה. ביום בו יבואו לקיים את גזר הדין אשר נחרץ במועצת העיר ולעקור את בית העם אל מקום אחר-ביום ההוא תזעק האדמה תחתיו מכאב..."


תולדות המרחב הפיסי של בית העם: המתחם, האולם והרחוב
שטח מגרש החול שעליו הוקם מתחם בית העם היה כשניים וחצי דונם (2,480 מ"ר). הוא השתרע בגבול הדרום-מערבי של אדמת כרם מטרי (שכונת תל נורדוי). צורת המגרש הייתה כשל משולש שקודקודו בצפון. צד זה גבל בשטח שעליו נבנה גן ילדים (בהנהלת חיה ברוידא) ובית התינוקות של ויצ"ו שפנה לרחוב בוגרשוב . הצלע המזרחית גבלה ברחוב שלום עליכם וחלק מהצלע המערבית - ברחוב בן-יהודה. לראשונה הוקף שטח המגרש הגדול הזה בגדר עץ שנבנתה מלוחות קרשים וכלונסאות. בצפון המגרש הוקמה במה קטנה שנבנתה אף היא מעץ. כל פעילותו הציבורית של בית העם בשנתיים הראשונות לקיומו נערכה תחת כיפת השמים. בשנתו הראשונה לא היו במתחם בית העם ספסלי ישיבה והקהל שנאסף באלפיו לשמוע הרצאות או להאזין לקונצרט נאלץ לעמוד על רגליו או לשבת על החול. בשנה השנייה הוכנסו כבר ספסלים. כך נכתב ב"הארץ" ביום 29.1.1925:  "הבית הוא לפי שעה כיפת השמים. הקירות בדמיון יסודם...אבל העם כבר ישנו..".

בשנת 1927 נבנה בחלקו הצפוני של המתחם אולם מקורה, שתוכנן בידי האדריכלים יוסף ברלין וריכרד פסובסקי, שלא ניתן היה לראותו מן הרחוב. השטח רוצף והוקמה גדר עץ חדשה. גג האולם, שנבנה מברזל, נתמך בעמודי בטון וקורות עץ ענקיות. נבנתה גם במה משוכללת והוצבו ספסלי ישיבה מעץ עם מושבים מתקפלים לכ-3400 איש. בכל זאת יש לציין שעל פי תעודות עירוניות משנות החמישים היו באולם בית העם המקורה בין 800 ל 1114 מקומות ישיבה. למרות בניית האולם הותיר עדיין מראהו החיצוני של מתחם בית העם בשנות העשרים (חזית הכניסה והגדר שהיו עדיין בנויים עץ), רושם של אכסניית ארעי, וגם האולם הבנוי נראה ספק בניין ספק צריף ענק. כך עולה מצילומיו המרהיבים מאותה עת של הצלם התל-אביבי שמעון קורבמן שתיעד את הפעילות התרבותית המגוונת בבית העם בשנים 1928-1926. פתח הכניסה למתחם היה לראשונה ברחוב שלום עליכם אולם הרחבת המתחם לכוון רחוב בן יהודה אפשרה להעתיקו לפינת הרחובות בן יהודה ושלום עליכם. הקופה למכירת כרטיסי כניסה הייתה באשנב שפנה לרחוב שלום עליכם. שנים רבות היה הקופאי מר גלוברמן. מבנה השירותים נבנה מעבר לפינה הצפון-מזרחית של האולם. מבנה זה הפך עד מהרה לחרפת בית העם בשל מצבו התברואתי הקשה והבלתי נסבל לאורך השנים. בשנת 1955 למשל התריע מנהל מחלקת התברואה של העיריה על כך ש"חסרים בו בבית העם התנאים האלמנטריים לקיום מפעל תרבותי וציבורי". לא הרחק ממנו היה בנין קטן למגורי מר שלמה ברונשטיין ומשפחתו, ששימש "שומר בית העם" (בפי אנשי העיריה) ואיש האחזקה ("החצרן" בפי הנהלת בית העם), עד למועד הריסתו של בית העם. בכל זאת דבר לא מנע התרוצצות של עכברים וחולדות על הבמה ומאחורי הקלעים של בית העם וריח הצחנה התפשט עד לירכתי האולם.

בשנה השנייה לפעילות בית העם היו בו כבר שני קיוסקים מתחרים, בנויים עץ. הקיוסקים נראים בצילומי קורבמן. בשנות השלושים הוחלף קיר הקרשים של המתחם בקיר לבנים שמעליו נפרשה גדר-תיל ומאז פעל בבית העם מזנון אחד בלבד של אברהם ונחמה קורצגור, שהחזיקו בו עד להריסת בית העם. המזנון היה משולב בקיר המערבי של המתחם ונפתח גם לרחוב בן יהודה. ליד המזנון שכן המשרד הזעיר של "אגודת בית העם" שמזכירה היה י. בר-דרומא.

לאחר שהוסב אולם בית העם לקולנוע, נבנו בראשית שנות השלושים מתקנים להפעלתו. בדרום המתחם הפתוח הוקם מבנה דו-קומתי שעלו אליו במדרגות חיצוניות והותקנו בו מכונות ההקרנה. הקרנת הסרטים אל תוך האולם המקורה נעשתה דרך "ארובה" אופקית מרובעת מעץ, מוגנת בפני הגשמים ב"טול" (יריעות זפת). בירכתי הבמה נפרש מסך הקולנוע. הכניסה לאולם בית העם שהייתה מצד דרום נותרה לראשונה חשופה ולאחר זמן נחסמה בקיר בנוי לוחות אסבסט. מסתבר שבניית האולם בשלבים לא מנעה את דליפת מי הגשמים אל תוך האולם ועל פי עדות של אחת משחקניות המטאטא, נאלץ לפעמים חלק מן הצופים להחזיק בידיו מטריות. בקיץ היה החום באולם כבד מנשוא.

בשנים הראשונות שבהן היה מתחם בית העם מוקף בגדר עץ וגם לאחר מכן, כאשר נבנתה כבר חומת לבנים סביבו, ניסו ילדים, צעירים ומבוגרים להתפלח לתוכו ללא כרטיס כניסה. מנהג זה לא פסק בכל ימי קיומו של בית העם, וידי הסדרנים מלאו עבודה. עדות לנוהג זה מצויה בצילומי קורבמן ובסיפוריו של יגאל מוסינזון.

סביב למתחם בית העם, באזור הכניסה בעיקר, סבבו רוכלים שמכרו קלחי תירס מבושל ("פפשויה"), גרעינים ו"אסקימו", בייחוד לילדים ונוער שבאו לחזות בהצגות יומיות תמורת 10 מיל. המפורסם מבין הרוכלים שתפס חזקה על המקום שנים רבות היה מוכר גרעיני החמניות והדלעת יעקוב, תימני יוצא עדן. הוא היה מכריז על מרכולתו: "גיריגאן,גיריגאן גרעינים פה!". תמורת מיל אחד ניתן היה לקנות אצלו גביע עשוי נייר עיתון מלא בגרעינים. ההתגודדות ליד  קולנוע בית העם ושכנו גן-רינה, שפעל ממולו, הייתה למפגע בטיחותי ובשנת 1950 למשל התריע על כך מהנדס העיריה מ. עמיעז במכתב אל מר דוידון, בעל שני בתי הקולנוע: "הצטופפות הקהל ברחוב בן-יהודה המחכה להתחלת ההצגות של בתי הקולנוע גן רנה ובית העם מהווים מכשול רציני מאד לתנועה ועלול לגרום לאסונות בנפש".

קולנוע בית העם

כשנתיים, שימש אולם בית העם גם כראינוע מסחרי. לראשונה חכר אותו דר' סורקיס (זמר באופרה העברית של גולינקין) שעוד קודם לכן הקרין בו פעמיים בשבוע סרטי ראינע חינוכיים. הוא הוחלף בידי אגודת בית העם, בעל קולנוע עדן, שפשט את הרגל לאחר שנה.  לבסוף, חכר את האולם בשנת 1932 מר יעקב דוידון, (לימים נשיא התאחדות בעלי בתי הקולנוע בישראל) שהעלה את קולנוע בית העם על דרך המלך. הוא המשיך לנהלו עד לימיו האחרונים של בית העם. בשנים הראשונות להפעלתו הוצגו באולם קולנוע בית העם כמה מן הסרטים הראשונים של הסרט המדבר כגון, סרטו של צ'רלי צ'פלין "אורות הכרך" והסרטים הרוסים - "הדרך לחיים" ו"החבריה העליזה". שני שירים שהושמעו בזה האחרון (שהולחנו בידי היהודי דונייבסקי), הפכו ללהיטים (שלאגרים) המושרים ברוסיה עד היום. אחד מהם - הטנגו "סרצה"(לב), הפך לימים בגרסתו העברית בידי נתן אלתרמן ל"רינה, אני אוהב את השמיים.. ". את הסרט הזה, ששמו העברי קוצר ל"חבריא", הוסיפו להקרין בבית העם עוד שנים רבות במסגרת "שני סרטים בכרטיס אחד"!. לאחר שהופעלו כבר בתל-אביב בתי קולנוע חדישים, נשאר בית העם קולנוע נחות. הוקרנו בו בדרך כלל סרטים ישנים. הוא התמחה בעיקר בסוגות מסוימות של סרטים ושימש אבן שואבת גם לתושבי דרום תל-אביב. בני כל הגילים, אך בעיקר לילדים: סרטי קומיקאים (כגון, באסטר קיטון ולורל והרדי) ; סרטי אימה ומתח שביניהם  ייזכרו, "מומיה" עם בוריס קרלוף, "ד"ר ג'קל ומיסטר הייד", "הרואה ואינו נראה", "עלילות הכלב רין טין- טין", "עלילות הרוזן הערפד דרקולה", "ימי פומפי האחרונים" ועוד ועוד. לסוגים אלו של סרטים נוספו גם סרטי "המערב הפרוע". מהם זכורים בעיקר הסרטים בכיכובם של בוק ג'ונס ושל ג'ון ווין. לפופולריות רבה ביותר, בקרב הילדים זכו גם סרטי מדע בדיוני כגון, שתי סדרות של "פלאש גורדון" , האחת בת שלושה עשר פרקים והשנייה בת שנים-עשר פרקים, שתארו מלחמה בין אנשי כדור הארץ לאנשים מכוכבים אחרים.

בדו"ח לעיריה משנת 1950 על התנהלותו של קולנוע בית העם נאמר בין היתר:  "... פיצוח גרעינים בעת ההצגות מקובל באולם בית העםיותר מאשר בשאר בתי הקולנוע בתל-אביב. הקליפות גורמות ללכלוך איום. נראה כי פיצוח גרעינים הוא חלק בלתי נפרד מן הנוף הכללי. הריהוט הוא פרימיטיבי ולא חודש שנים רבות. מחיר הכרטיס אחיד - 100 מיל, המושבים לא מסומנים והדבר מביא לדילוג של הקהל מעל למקומות".  דומה ש"מיתוס" קולנוע בית העם שנותר עד היום בזיכרון התל-אביבי נוצר בשל אופיו העממי וסביבתו הרוחשת והפרועה לעתים, כפי שתוארו לעיל.




עצרת אחד במאי בבית העם. צלמניה ח. ניצביץ. אוסף מוזיאון ארץ-ישראל, תל אביב.

הכנר יאשה חפץ על במת בית העם. אפריל 1926. צילום: צבי אורון (ארושקעס). אוסף מוזיאון ארץ-ישראל, תל אביב.

בית העם, 1937. מקור: הארכיון הציוני המרכזי.

חזית בית העם  והאולם, כנראה לקראת סוף המחצית השנייה של שנות השלושים, בטרם נבנה הקיר הסוגר את האולם מדרום. ובטרם נבנתה ארובת ההקרנה.

קולנוע בית העם, מרץ 1959, לפני הריסתו. 
צלם: וילי פולנדר. מתוך הארכיון העירוני.

דר' יעקב בלובשטיין (סלע). מייסד בית העם. צילום מתוך האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו.

הועד להקמת בית העם 1925.

חברת בית העם בע"מ. תעודת מניה 1933.

כרזת תיאטרון הקומקום. עיצוב: פסח עיר-שי.


צילומי בית אל על מהשנים 2001-2003,