המכון לרפואה משפטית
מאת אלי ליפשטיין


המכון לרפואה משפטית המוכר גם בשם המרכז הלאומי לרפואה משפטית שוכן ברחוב דרך בן צבי 67 ונכלל לפני קום המדינה בשטח הכפר המצרי אבו כביר. מכון זה הוא הגוף היחידי בישראל המספק שירותי רפואה משפטית למשטרה ולפרקליטות המדינה. המכון הוקם ע"י פרופסור היינריך קרפלוס (1905-1988), שנחשב לאבי הרפואה המשפטית בארץ ישראל. המכון נחנך ב 18.10.1955 בטקס רב רושם שהתקיים בלשכת שר המשטרה בכור שיטרית בקריה בנוכחות שרים, שופטים, עיתונאים ונציגי הפדרציה הציונית בדרום אפריקה בראשות שופט בית המשפט העליון לאופולד גרינברג. השופט תרם 57 אלף לירות להסבת המבנה לתפקידו החדש כמכון פתולוגי ומאוחר יותר תרם תרומה נוספת לבניית המעבדות. נאומו של השופט לאופולד גרינברג ריגש את כולם באומרו: "למכון לא יהיה ערך כלכלי אך הוא יועיל בהרשעת הרשע ובהצדקת הצדיק".

בחוזה בין הפדרציה הציונית הדרום אפריקאית בראשותו של גרינברג לבין המדינה התחייבה המדינה שהמכון יקרא על שם לאופולד גרינברג ושם זה יהיה לצמיתות. אולם בסוף שנות התשעים בלחצו של פרופ' יהודה היס (שהיה אז מנהל המכון לרפואה משפטית והרופא המשפטי הראשי במכון), הפרה המדינה את התחייבותה והשמיטה את שמו של גרינברג משם המכון.

סיפור הקמת המכון החל למעשה עם הגעתו של היינריך קרפלוס (1905-1988) לארץ בשנת 1935 ומינויו למנהל המכון הפתולוגי של בית החולים הדסה ברחוב בלפור. קרפלוס התבקש ע"י חברי המחתרות העבריות לשנות את חוות הדעת שלו על נתיחות שביצע בגופות קצינים וחיילים בריטים שנרצחו ע"י המחתרות. קרפלוס היה איש ישר והתעקש על האמת. כתגובה לכך הפיצו עליו המחתרות שמועות זדוניות על מכירת איברים של יהודים לצורכי מחקר. ראש העירייה ויו"ר ועד הנהלת בית החולים, ישראל רוקח הקים ועדת חקירה שהחליטה להפסיק את עבודתו של קרפלוס. חבריו הרופאים התנגדו. היה זה המאבק הראשון והגדול ביותר של ההסתדרות הרפואית למען רופא. עצומות נכתבו והושמעו גם איומי השבתה. קרפלוס שנפגע מאוד, החליט לעזוב את הארץ ונסע עם משפחתו (אשתו ושני ילדיו) לקופנהגן להתמחות מיוחדת ברפואה משפטית.

בשנת 1950 פנה אליו ד"ר חיים שיבא וביקש ממנו לחזור ולנהל את המכון הפתולוגי של בית החולים תל השומר שזה עתה נפתח. קרפלוס סירב. שיבא (שהיה רופאו האישי של בן גוריון) אמר לו: "אני פונה אליך מגרונו של בן גוריון ומתחנן שתחזור". בסופו של דבר כאשר כל תנאיו של קרפלוס נענו (למשל שיהיה איש צבא בדרגת רב סרן) הוא חזר לארץ ועמד בראש המכון הפתולוגי בתל השומר. כל המקרים שדרשו בדיקה פתולוגית נשלחו עלידי המשטרה למכון שבראשו עמד קרפלוס מה ששיבש את עבודת בית החולים והביא למסקנה כי חייבים מכון לרפואה משפטית.

בתקופה בה קרפלוס ניהל את המכון הפתולוגי בהדסה ועד שעזב ב-1947, היו בארץ שלושה מרכזים עיקריים של פתולוגיה/רפואה משפטית: המכון הפתולוגי של קרפלוס בבית החולים הדסה, המכון בבית חולים הדסה בירושלים בראשותה של פרופסור סופיה גצובה (1872-1946) והמכון בבית חולים בילינסון בניהול יוליוס קספר. שלושתם שיתפו פעולה ועשו מחקרים בשיתוף עם האוניברסיטה האמריקאית בבירות. המכון הפתולוגי שנפתח בשנת 1955 ריכז את עבודת שלושת המרכזים.

ניהול המכון לרפואה משפטית באבו כביר עבר כמה טלטלות. משנת 1955 עת הקמת המכון עד שנת 1974 נוהל המכון על ידי משטרת ישראל והאוניברסיטה העברית בירושלים (רוב עובדי המכון היו שוטרים ואילו הרופאים היו עובדי האוניברסיטה). משנת 1974 (פרישתו של קרפלוס לגימלאות) ועד שנת 2004 היה המכון באחריות ובניהול משרד הבריאות. ללא קשר, בשנת 1988 סונף המכון לרפואה משפטית לביה"ס לרפואה באוניברסיטת תל אביב (מבחינה אקדמית בלבד). מה שאיפשר לראשונה התמחות רופאים ברפואה משפטית במכון באבו כביר. בשנת 2004 המכון לרפואה משפטית הוכפף להנהלת המרכז הרפואי אסף הרופא. בשנת 2012 עבר ניהול המכון לרפואה משפטית למינהל הרפואה במשרד הבריאות. 

בשנת 1998 יצר הבמאי רן טל את סרטו התיעודי  דרך בן צבי 67 העוסק בפעילות המכון ובשנת 2017 יצאה סדרה תיעודית המכון לרפואה משפטית המציגה את הנעשה במכון ואת עבודתם של ארבעת רופאי המכון הפתולוגים שפעמים רבות חוות דעתם משמשת ראיה מרכזית במשפטים. 

תפקידי המרכז לפי אתר משרד הבריאות רבים. כמה דוגמאות: חקירת סיבות ומנגנון המוות, סיוע בחקירת מקרי פשע חמור באמצעות בדיקות דנ"א, זיהוי חללים ואלמונים, סיוע באיתור נעדרים, ביצוע חניטה בגופות בטרם העברתן לקבורה בחו"ל, בדיקות אבהות ועוד. כמו כן מחקר ברפואה משפטית, הוראת רפואה משפטית בבתי ספר לרפואה ובפקולטות למשפטים והכשרת מתמחים ברפואה משפטית.

המבנה שנבחר לשמש את המכון נבנה כפי הנראה בשלהי שנות העשרים כביתה של משפחת אחמד. זהו המכון לרפואה משפטית היחיד בעולם שהיה בית משפחה והוסב לשמש כמכון לרפואה משפטית. בשנת 1942 הוחרם בית משפחת אחמד על ידי הבריטים במטרה למגר את תופעות האלימות ויידוי האבנים בכביש הראשי לירושלים (דרך בן צבי כיום). משהוחלט על הקמת המכון חיפש פרופסור היינריך קרפלוס מבנה מתאים מבין בתי הרכוש הנטוש ובחר בבית זה. גם כיום (2018) שוכן המכון באותו בית משפחה ערבי שהוכרז כמבנה לשימור.



פרק מתוך הספר חי בין המתים מאת אלי ליפשטיין:

... בשעה 22:30 לערך צלצל הטלפון. "אסף, ירו ברבין," נשמע קולה החנוק של אמי. ידעתי שיהיה לי לילה לבן. לבשתי את חליפתי, כמו בכל בוקר, והמתנתי לשרון ולשיחת טלפון מפרופסור היס. ואכן, לקראת חצות הוא התקשר והודיע לי שיבוא למכון ומשם ניסע לאיכילוב, שם תתבצע הנתיחה. מיהרתי למכון ואספתי לשקית מספר כלי עבודה שוודאי לא אמצא באיכילוב: מחט, חוט תפירה, סכינים, מספריים ועוד.

ד"ר לוי ואני נסענו עם פרופסור היס, וחיים, הצלם הרפואי, הגיע לבית החולים בכוחות עצמו. בחדר המיון כבר המתינו לנו חיים ומספר אנשי שב"כ בפנים נפולות וקפואות. 'אני צריך לוודא את הפרטים האישיים שלכם על-מנת שתוכלו לקבל אישור כניסה,' פנה אלינו אחד השב"כניקים. המתנו בחדר ההמתנה של המיון. שותקים. המומים. אשמים. כן, אנחנו אשמים, כולנו אשמים.
לאחר דקות ארוכות חזר הבחור עם התעודות שלנו ופנה לפרופסור היס. 'הכול בסדר,' הוא אמר, 'אבל אתם ארבעה וזה יותר מדי. תוכל להיכנס לחדר רק עם שני אנשים נוספים.'

פרופסור היס הסביר לו בקול שפל שלא יוכל לוותר על טכנאי הנתיחה ועל הצלם ושלח מבט מתנצל אל ד"ר לוי. ד"ר לוי הבין שעליו לוותר על ההשתתפות בנתיחה ופנה ללכת. לוי, זקן המכון, כבר חצה את גיל הפנסיה. בחייו השתתף בעשרות אלפי נתיחות והוא בין הרופאים המשפטיים הטובים שיש בארץ. לבי נחמץ כשפסע מאוכזב לעבר שער בית החולים. הוא כבר עמד בפתח הדלת לקראת נתיחת חייו ובלית ברירה נאלץ לראות את שלושתנו נעלמים במסדרונות בית החולים בעוד הוא שב לביתו.

נכנסנו לחדר הניתוח ונעמדנו מול הגופה העטופה בסדין. על אף השתיקות המעיקות שהמשיכו ללוות את ההתנהלות, לשלושתנו היה ברור שמהרגע שבו נגלה את גופתו של ראש הממשלה המנוח נהיה חייבים להפעיל את מתג הניתוק הפסיכולוגי ולהתייחס לגופה במקצועיות המלאה, כאילו הייתה אחת מיני רבות המגיעות למכון.

נשמתי נשימה עמוקה ובתנועה מהירה הסרתי את הסדין, אך הנזקים התגלו רק לאחר הפיכת הגופה: שני פצעי כניסת קליע בגב, האחד בשליש העליון של הגב מימין לקו האמצע והשני בשוליים התחתונים של הגב משמאל ומעל המותן... כדי לדעת מה המיקום המדויק של הקליעים הועברה הגופה לחדר הרנטגן, ואנו נותרנו בחדר הניתוח כדי לסדר את הכלים. האחיות, הרופאים ואנשי השב"כ שהיו איתנו, עקבו בדריכות אחר פעולותינו.

ראשון הנחתי את הסקלפל.. מבטי האחיות הביכו אותי עד כדי כך שהיססתי אם להוציא גם את המסור החשמלי המיועד לניסור הגולגולת ובית החזה. האחיות נראו מזועזעות, כיצד זה פתחתי בית מלאכה בקודש הקודשים, בחדר הניתוח.

גופתו של רבין הוחזרה מהרנטגן עם התשלילים, ושני הקליעים נראו בבירור באזור בית החזה. העברנו את הגופה לשולחן הניתוחים והתחלנו את הבדיקה בבגדים ספוגי הדם שהיו בתוך שקית סגורה. ראשון נבדק המקטורן. בצדו האחורי היו שני קרעים, בכיס נמצאה חפיסת סיגריות קנט ארוך ריקה ובכיס האחר נשאר דף הנייר שעליו היה נאומו, כתב ידו האחרון, מוכתם בדם.

חיים צילם את הבגדים עם הנקבים ואנו עברנו לבדיקת הגופה עצמה. הממצאים היחידים היו שני פצעי כניסת קליע בגב. חיים צילם את פניו של רבין ואת פצעי הכניסה. שלב הנתיחה הגיע. אחזתי בסקלפל. הנחתי את הקצה החד על הצוואר וביצעתי חתך ארוך עד אמצע הבטן התחתונה... מבטיהם הדרוכים והמבוהלים של הצופים הרבים שהקיפו את שולחן הניתוח עקבו בבעתה אחר תנועות ידי הזריזות והמדויקות. חששתי שמא מישהו עוד יתעלף שם, אך השתדלתי ככל יכולתי להתעלם מהנוכחים ולהתרכז במלאכה. המשכתי להפריד את העור והשרירים מעצם החזה, כשמדי פעם נשמעו קולות אנחה והלם. לאחר מכן הנחתי את הסקלפל במקומו, נטלתי את המסור החשמלי וחיברתי אותו אל השקע. רעש הניסור היה מחריש אוזניים. בזווית עיני זיהיתי עוויתות כאב על פניהן של האחיות, ואנשי השב"כ צקצקו בלשונם. סיימתי את השלב הראשון כאשר הסרתי את עצם בית החזה וחשפתי את איברי הבטן והחזה. זה היה הסימן לפרופסור היס שתורו הגיע.

הגיע שלב הנתיחה עצמה, ופרופסור היס סיכם עם פרופסור ברבש, מנהל בית החולים, שהנתיחה תהיה חלקית בלבד, ללא הראש. הוא התחיל בבדיקת האיברים שנפגעו, ועקב אחר מסלול הקליעים. הקליעים חדרו לטחול, לריאות ולסרעפת והיה צורך להוציאם כדי שישמשו ראיות בבית משפט. כשהגיע ללב, נאנח הפרופסור ומלמל: "הלוואי עליי כזה לב בריא." רבין היה בן שבעים ושלוש בהירצחו, הוא היה מעשן כבד, שתה אלכוהול, ראשו היה מלא דאגות, עבד קשה בלחצים אדירים וסביר להניח שגם לא ישן מספיק, אך מנתיחתו עלה כי היה בריא ויכול היה לחיות בינינו עוד עשרים שנה. לאחר בדיקת הלב חיפשנו יחדיו את הקליעים. את הקליע הראשון מצאתי בריאה השמאלית. זה היה הקליע שנכנס במותן השמאלי מאחור ועבר דרך הטחול והסרעפת והגיע לריאה השמאלית. את הקליע השני מצא פרופסור היס מתחת לעור בית החזה מימין ומלפנים, לאחר שנכנס בגב מימין ועבר דרך הריאה הימנית. סוג הקליעים: חלולים 9 מ"מ. פרופסור היס נטל לבדיקה היסטולוגית רקמות מפצעי כניסת הקליעים, מהלב, מהריאות, מהכבד ומהטחול, ולאחר שהרקמות הוכנסו לצנצנת עם פורמלין שהבאנו מהמכון, תפרתי את הגופה ופרופסור היס סייע לי בהצמדת שפות העור החתוך....

.... נהג המונית שליווה אותי למכון היה חצי רדום. הוא הוריד אותי מול שער הכניסה של המכון לרפואה משפטית ומיהר להימלט מן המקום. בידי האחת הייתה שקית עם כלי העבודה שלי, ובאחרת שקית עם צנצנת הרקמות של ראש הממשלה. צעדתי בצעדים גדולים ומהירים אל תוך מתחם חדרי הנתיחה, הנחתי את שקית כלי העבודה על השולחן בחדר והמשכתי עם צנצנת הרקמות לחדר בו מונחות כל צנצנות ההיסטולוגיה. המדפים היו עמוסים צנצנות שכולן דומות זו לזו. הוצאתי את הצנצנת מהשקית, היא הייתה זהה לאחרות. האם להניח אותה לפי שיטת המספר הרץ? התלבטתי. האם בשביל המכון לרפואה משפטית רצח ראש ממשלה הוא רק עוד מקרה של נתיחה או שאולי אני צריך להניח את הצנצנת במקום מיוחד? בסופו של דבר הנחתי את הצנצנת לפי הנהלים הרגילים ויצאתי מהחדר בלב כבד.








פרופסור היינריך קרפלוס (1905-1988). צילום משנות החמישים באדיבות Marie-Louise von Motesiczky Trust.


המרכז הלאומי לרפואה משפטית בשטח אבו כביר. צילום: אלי ליפשטיין, 2018.

אתרים באדמות הכפר אבו כביר מסומנים על גבי תצ"א משנת 1956:
1. המוסקוביה 
2. מרכזיית הדרום
3. מעברת אבו כביר
7. שיכון צבא הקבע בקרית שלום


~