בית חרושת היוצק
מאת עידו ששון


ראשיתו של בית החרושת היוצק ברחוב סלחי ביפו (כיום רחוב עולי ציון) של ראשית שנות השלושים, לא רחוק ממתחם בתי ורשה, ועל תוואי הדרך הההיסטורית המחברת את יפו אל ירושלים. בית היציקה היה בבעלות לוי (לוין) שוחט וחנניה פדר (1901-1988). וייצר חלקי מכונות, מכסי פתחי ביוב כבדים, פיטינגים לצינורות, ברזים, חלקי מתכת לשימוש בייתי ותעשייתי. היוצק פיתח וייצר מוצרים שסופקו לכל רחבי הארץ. גם כיום ניתן לראות בשכונת פלורנטין ויפו מכסי הביוב שנוצקו בבית חרושת זה בהזמנת עיריית יפו. בשנת 1939 אף התפרסמה מסחטת הענבים, העגבניות והגזר מבית היוצק. מסחטה זאת היתה עשויה מנחושת מצופה ניקל, אשר נחשבה אז לשיא השכלול הטכנולוגי ושווקה לקיוסקים ולבתי הקפה ברחבי הארץ.

בחודש יולי 1934 הועבר בית החרושת לבניין חדש שנבנה בסמוך לכביש יפו-ירושלים. המפעל נבנה בחלקה הצפון-מערבי של צומת (צומת חולון כיום). בסמוך פעל בית חרושת המשקה (נודע גם בשם בית החרושת לספירט) שבבעלות משפחת ליפשיץ. הכביש הראשי עבר בין שני בתי החרושת. במתחם זה פעל גם בית חרושת קטן לייצור זבל כימי. לאחר המעבר למבנה החדש היה רוב עברי בקרב הפועלים. זאת לצד מספר פועלים ערבים. אך בהמשך פרצה בבית החרושת שביתה ממושכת (שנמשכה מספר שבועות) בעקבות פיטורי מספר פועלים יהודים והעסקתם של חמישה עשר עובדים ערבים במקומם. הנושא סוקר בהרחבה בעיתונות התקופה ויצר הד רחב. בחודש מרץ 1936 עזב חנניה פדר את השותפות ושם המפעל שונה מ"היוצק – שוחט את פדר" ל"היוצק", ונותר בבעלות הבלעדית של לוי (לוין) שוחט. "ארגון יוצקי המתכת בארץ ישראל" שאיגד מספר חברות, נודע בשמו המקוצר "ארגון היוצק". מה שגרם לטעויות ובלבול עם בית חרושת היוצק. על כן, בפברואר 1942 שינה הארגון את שמו ל"המתיך – ארגון יוצקי המתכת בא"י". בשנות המאבק בשלטון הבריטי, יוצרו גופי רימונים עבור ארגון ההגנה. הנשק הוחבא בסליק שמוקם באחד משלושת הדוודים הגדולים שבחצר בית החרושת.

הדרך ההיסטורית לצידה ניצב פעם ביח"ר היוצק, מקשרת בין עיר הנמל העתיקה לירושלים. אלפי צליינים עלו לעיר הקדושה בדרך זאת עוד במאות קודמות. לדרך נודעה חשיבות יתר לאחר החלטת החלוקה שהותירה את יפו כמובלעת ערבית מוקפת בשטח עברי. קיומם של שני בתי חרושת בבעלות יהודית, שהפכו לעמדות ההגנה ושולטים על התנועה על ציר התחבורה היחיד המחבר את יפו לשטחים ערבים, היתה לצנינים בעיני הערבים. שתי עמדות אלה היו מבודדות (הנקודה העברית הקרובה ביותר היתה בית הספר החקלאי מקווה ישראל) והוטרדו מהכפרים הערבים אבו כביר ותל א-ריש (תל גיבורים, בגבול חולון כיום). לאחר שהמעבר בכביש אבו כביר (חלקו האחרון של רחוב הרצל כיום) הפך לבלתי אפשרי, הוכשרה דרך עפר שחיברה בין עמדת המצודה (בית באר ערבי שננטש והפך לעמדת נוטרים עברית, מעט צפונה לבית הספר הולץ) לצומת ליד עמדות היוצק וספירט. דרך זאת כונתה דרך הפרדס ובתוואי שלה סלולה כיום חלק מדרך חיל השריון של ימינו. אולם התנועה בדרך זאת סבלה מירי מתוך פרדסי אבו כביר (בשטחם נבנה בשנות החמישים שיכון ותיקי הסתדרות המרכזי בקרית שלום) מה שאילץ את מתכנני דרך הביטחון שתחילתה ברחוב ינובסקי בדרום העיר (רחוב גולומב כיום) לסלול קטע חדש מעט מזרחה מדרך הפרדס - קטע זה של דרך הביטחון - באורך של כחמש מאות מטר. תחילתו בין עמדת המצודה לשכונת עזרא, המשכו בגשר מעל נחל איילון ובחציית מסילת הברזל, וסופו בשער בית הספר החקלאי מקווה ישראל הניצב לצד הכביש הראשי. משם המשיכה התנועה דרומה דרך שדרת הדקלים. חצתה את שטחי בית הספר וחולון. ומשם, דרך מולדת, המשיכה עד לכביש המוביל אל ראשון לציון.

בשנת 1947 היו היוצק וספירט חלק מקו עמדות ההגנה במרחב החקלאי של אבו כביר. שלהי דצמבר, כשגברו ההתקפות, נכתב בעיתונות הערבית בקול צעקה כי "שני המבצרים היהודיים סוגרים על יפו". באותה תקופה מתוחה, עם החמרת האירועים, היה ברור שקבוצת המגינים הקטנה, לא תוכל לעמוד לבדה בחזית. ב-29.12.1947 הודיעו בעלי בתי החרושת על עזיבת המקום כל עוד המצב הביטחוני לא משתפר. וכך, כשהמצב הביטחוני ערער את בטחונם האישי של הפועלים במקום, הועבר חלק גדול מהמכונות והציוד אל שטח שהעיריה העמידה לרשות ה"ה שוחט (רחוב המסגר 35) בפינה הצפון-מזרחית של מתחם חסן ערפה, בשטחו נבנה מגדל מגדל משה שבת. פרדס חסן ערפה שנעקר הפך באותה תקופה "עיר מקלט" לעשרות בתי מלאכה שפעלו קודם בקו התפר העירוני ונאלצו לעזוב עקב הלחימה לאורכו (סדנאות מרכז וולובלסקי, צריפי פלורנטין, גבעת הרצל ועוד).

בתאריך 19.1.1948 הוחלט כי בית החרושת המשקה (עמדת ספירט) עובר לפיקוד חזית 1 וכי ימונה מפקד אחד אחראי על שני בתי החרושת. למחרת נפגע קשות בית חרושת המשקה באמצעות חבית נפץ שהושלכה מרכב ערבי חולף. חלק מהקיר החיצוני ניזוק אך ללא נפגעים בנפש. חוליית המגינים במקום, אשר היו דרוכים בעמדות השמירה 16 שעות ביממה, דרשה תגבורת הגנה לאלתר וחוליית לוחמי אצ"ל הצטרפה למקום. ב-24.1.1948 פיצצו חבלני הפלמ"ח את הכביש הסמוך לבית החרושת היוצק והתנועה הערבית בכביש ליפו הופסקה. היתה זאת פעולת אזהרה במטרה למנוע התקפות על שיירות רכב עבריות ליד יאזור. באותה תקופה החלו הבריטים להקיף את בתי החרושת תכופות ולהביא כיתות חיילים בריטיים על מנת לחפש נשק באופן יסודי באמצעות גלאי מתכות. ב-8.2.1948 בשעות אחה"צ הופיעו שוב חיילים בריטיים בחצר ביח"ר היוצק. ובמקום נתגלו מקלע סטן וארגז רימונים. הלוחמים נצטוו לצאת לחצר כשידיהם מורמות ונשק מכוון אליהם, כשהחיילים חיכו לאישור מקצינם לירות, אך זה פקד על חייליו להוריד הנשק.

מגיני עמדת המצודה שמרו על קשר עין קבוע עם עמדת היוצק. עם הגעת הצבא הבריטי לחיפוש נשק, הופעלו קשרים עם קציני משטרה בריטים "ידידים" מיפו, אשר הגיעו עם משוריין למקום ההתרחשות. קצין המשטרה שוחח אם המפקד הבריטי ולאחר מכן פקד על חייליו להחזיר את הנשק ולהסתלק. חלפו מספר ימים מתוחים וב-11.2.1948 נורו צרור יריות מרכב חולף על עמדות היוצק וספירט. בתאריך 13.2.1948 הופיעו רכבים צבאיים בריטיים שהחנו בין שני בתי החרושת והשקיפו לעברם במשקפות. לאחר כשעה הגיעו טנקים לאזור היוצק באיום שיפציצו את העמדה במקרה של יריות. הרגשת הבדידות והניתוק העיקה מאוד. שוב הגיעו אנשי האצ"ל וירו על רכבים חולפים ושוב חטפו אנשי ההגנה את היריות שכנגד. הבריטים כתגובה הודיעו בתאריך 25.2.1948 שקיבלו פקודה לפוצץ את היוצק כעונש על ההתקפות על התחבורה הציבורית. ב-25.2.1948 אחר הצהריים הגיעה שיירה של קצינים ומשטרה בריטית שגידפו את אנשי היוצק בטענה שירו עליהם מהעמדה. מגיני היוצק יצאו כשידיהם מורמות, ואז התגלו שני רימונים. אך שאר הנשק שבסליק לא התגלה. אחד הקצינים הורה לחוליית תותחנים שעמדה על הכביש לירות חמישה פגזים לעבר המבנה וכך בוצע. חור גדול נפער בחזית הבניין. מה שיצר קושי בביצור המבנה מחדש ואילץ את הלוחמים להתמגן בעמדות ארעיות, חשופים לאש האויב. הערבים, אשר חזו במתרחש, פתחו בחצות הלילה בהתקפה קשה על היוצק, והצליחו לפוצץ את מבנה בית החרושת לזבל כימי. אך לפנות בוקר חזרה השליטה במקום לאנשי ההגנה. באותו סוף שבוע קשה, ערכו הערבים מספר התקפות בכמה חזיתות: בתל אביב (נווה שלום, שכונת ברנר), בת ים וחולון, כשמטרת מפקדם, חסן סלאמה, היתה להסתער בו זמנית על עמדות חלשות בשרשרת ההגנה, לעייף ולדכא את הלוחמים. ביום ראשון 29 בפברואר, הגיעו כעשרים פועלים לטיפול ובביצור מבני היוצק תוך שימוש בגדרות תיל, לבנים וחול והעבודה התקדמה במהירות רבה. בצהרי אותו יום, נודע על התנקשות אנשי הלח"י ברחובות בקרונות רכבת של חיילים בריטים שהיו בדרכם לחופשה. בהתקפה נהרגו 28 חיילים בריטיים ועשרות נפצעו. מוסדות הישוב מיהרו לגנות את התקפת הלח"י. בשעה 16:10 לערך, הגיעו טנק וזחל"ם בריטים עמוסים בחיילים סקוטים. הם פרצו לביח"ר היוצק, ותוך קללות וגידופים החלו בחיפוש אחר נשק במקום. לאחר אירועי הימים הקודמים, קו הטלפון לא תוקן עדיין. חיילים רבים הסתובבו במקום והתחיל להחשיך. לשלושה מהמגינים ניתן אישור לעזוב, אך הם גילו שהרכבים חובלו. מטח אש הומטר על הלוחמים על ידי הכנופיות הערביות מיד אחרי שהצבא הבריטי עזב את המקום עם הנשק שהוחרם. לוחמים ערבים נאספו מהפרדסים הסמוכים אל הזירה כשבידיהם נשק חם. בו בעת, נערכה התקפה על בית החרושת המשקה הסמוך והמגינים בו נסו לכיוון מקווה ישראל. רק בשעה 19:00, כשהגיע אחד הניצולים למקווה ישראל לבקשת סיוע, התגלו פרטי הארוע. מיד התארגנה יחידה שיצאה אל ביח"ר היוצק לחיפוש אחר נפגעים. גם על חוליה זו הומטרו יריות, אך בשעה 21:15 חזרה החוליה למקווה ישראל עם 8 גופות : צ'רנוביץ ישראל, טוראי לוי אליהו,1932-1948, טוראי בירנצוייג דב (בריש) 1914-1948, טוראי יעקובוביץ יצחק (הרצקה) 1923-1948, טוראי וולפר הירש צבי 1906-1948,טוראי גולדשטיין יהודה (ליאון) 1910-1948,רב"ט קמחי שבתאי מאיר 1927-1948,וטוראי אנשל פרלשטיין 1895-1948. גופתו של יצחק (ז'קי) מיכאלוביץ' (1920-1948) נמצאה למחרת במרחק רב מזירת האירוע. נראה שמיכאלוביץ' ניסה לברוח לכיוון מקווה ישראל, אך נתפס. לאחר כמה ימים הובאה מיפו גופתו של טוראי מרדכי אריה בכר (1924-1948), הקורבן העשירי. בכר הובא חי ליפו, נחקר ועונה באכזריות בנוכחות חסן סלאמה. על גופתו נמצאו סימני התעללות קשים.

מחשש שהמקומות מולכדו במוקשים על ידי הערבים, הוחלט שלא לחזור לעמדות היוצק וספירט. קצינים בכירים במשטרה ובצבא הבריטי אמנם הבטיחו שהעמדות יחזרו לידיים יהודיות. אך למחרת בשעה 12:05 בצהריים, ראה תצפיתן העמדה ב
שכונת עזרא כי עשרות ערבים מלווים במשוריינים בריטים הורסים את שני בתי החרושת. עשרים דקות אחר כך עלה באש ביח"ר היוצק.

סעדיה כהן ורחמים עוז, היו מניצולי האירוע ועדותם פורסמה בכמה ספרים. רחמים עוז תיאר שבעת הטבח העמיד פני מת. הוא שמע וראה איך חבריו נערמים עליו בזה אחר זה. "אם כי התחזיתי למת, הייתי עד שמיעה להתעללות הערבים בחברים שלי".

הלוויה ל-17 הרוגים נערכה למחרת, יום שני- 1.3.1948 בצהריים. ובה הובאו למנוחות 8 מחללי עמדת היוצק, 6 חללי פלוגת הסיור בכפר סלמה ושתי נשים. מסע ההלוויה יצא מבית הפועל ברחוב נחמני וממנו אל דרך פתח תקווה (דרך בגין). בראש השיירה נסעו באיטיות שישה רכבים משוריינים ועליהם גופות ההרוגים, עטופים דגלי הלאום וזרי פרחים. ומשם המשיכו אל בית העלמין בנחלת יצחק.

גם בביתו החדש במתחם חסן ערפה, חווה ה"ה שוחט, בעל ביח"ר היוצר קשיים רבים. בספטמבר 1948 פרצה שביתה בבית החרושת לאחר שאחד העובדים הסתכסך עם הבעלים ופוטר, ללא סיבה מוצדקת לטענת הפועלים. אגודת פועלי המתכת ניהלה מו"מ ארוך עם המעביד. שביתות נוספות וממושכות פרצו בראשית שנות ה-50 עקב תנאי העסקתם של הפועלים במטרה להגיע להסדר. בחודש נובמבר 1957 פורסמה בעיתון דבר הודעה לציבור בדבר קיום מכירה פומבית של מכונות בית החרושת היוצק, קופת פלדה, מחרטה חשמלית, מקדחה חשמלי ועוד. שנת 1959 נפתחה בשביתה בת כחודשיים ע"י 23 העובדים בטענה שבעל המפעל לא עמד בתשלומים השוטפים של שכר בעבודה וכן עקב הפיגור הממושך בהפקדת תשלומי הביטוח לקרנותיהם. למרות חתימה על הסכם להסדר חידוש העבודה תוך צימצום נוסף של כוח האדם, לא הצליח המפעל לחזור לימיו הטובים. ובחודש יוני באותה השנה הודיעה החברה על פירוקה לאחר שנקלעה לקשיים כספיים. בסוף שנת 1959 החל תהליך פירוק של אחד המפעלים הוותיקים בעיר בענף היציקה ("היוצק בע"מ ח״פ 51-014302-7 פירוק מרצון"). מפעל אשר רכש לעצמו מוניטין לגבי טיב העבודה ולגבי יכולתו לבצע עבודות מסובכות, לשביעות רצונם של הלקוחות.

בשנת 1982 החליטה ועדת השמות של עיריית חיפה על קריאת רחוב באזור התעשייה במפרץ חיפה בשם היוצק, לזכרם של עובדי ומגיני בית החרושת שנרצחו. בחודש אוקטובר 1988 הוצב באתר בית החרושת לשעבר שלט זכרון. 22 שנה אחר כך, בחודש מרץ 2010 נחנך שלט זכרון חדש (שהוקם בהשתדלותה של הגב' ציפורה דגן) לזכר חללי ההגנה, מגיני בתי החרושת היוצק והמשקה.










   
לוי (לוין) שוחט בבית החרושת שבבעלותו. צילום מתוך הבלוג ממחברתה של צפורה דגן.

שוחט ופועלי בית היציקה. 
צילום מתוך הבלוג  ממחברתה של צפורה דגן.


פנים בית החרושת, מתוך הספר הפלישה הראשונה תולדות מלחמת העצמאות. 

ביח"ר היוצק, ליד בתי ורשה. פרסומת מתאריך 30.9.1932.

מכסה ביוב בשכונת פלורנטין שיוצר בביח"ר היוצק עבור עיריית יפו. צילום: קובי לידרמן, 2014. 

הוכרזה שביתה בביח"ר היוצק . כרזה מתוך אוסף הספריה הלאומית. 

אזור צומת חולון של ימינו בקטע מפה משנת 1944:
1. בית חרושת היוצק.
2. בית חרושת המשקה (ביח"ר לספירט).
3. כביש יפו-ירושלים.
4. חלק מפרדסי אבו כביר (בשטח המסומן נבנה בראשית שנות החמישים שיכון ותיקי ההסתדרות המרכזי בקריית שלום).
5. שביל הפרדס (לימים דרך חולון. הדם שונה בשנת 1968 לדרך חיל השריון).
6. המשך דרך חולון.
7. השטחים החקלאיים של בית הספר מקווה ישראל.
8. התוואי בו יסלל בתחילת שנת 1948 קטע מדרך הביטחון (הקטע המחבר את המצודה עם מקווה ישראל)