דף הבית‏ > ‏מאמרים‏ > ‏

אולימפיאדת לונדון 2012 - הצלחה ישראלית

מאת שי בית הלוי
 

כן, זו לא טעות, הכותרת הזאת נכונה, לפחות לדעתי.

כל אחד מהספורטאים הישראלים שהצליח להגיע למשחקים האולימפיים הוא אלוף מבחינתי.

כל אחד מהם עשה זאת למרות הכול ואף על פי כן, בזכות עצמו.

בזמן שאנחנו שקענו עמוק בכורסאות שלנו וצפינו בכוכב נולד ובהישרדות החבר'ה האלה עבדו קשה, לא יצאו לבלות, לא בהו במסכי הטלוויזיה ולא עישנו נרגילות ושתו אלכוהול אלא הלכו לישון מוקדם, התעוררו השכם בבוקר, ויתרו על זמן איכות עם חברים וחברות, יצאו לאימונים מפרכים בחום, בקור ובגשם, כל יום, גם בשבתות ובחגים. רוב העבודה נעשתה במימון שלהם ושל ההורים שלהם: מחנות אימונים, פיזיותרפיסטים, פיזיולוגים, מעסים, מאמנים, תחרויות ושעות אינסופיות של אימונים מפרכים וחסרי תהילה בבדידות.

הם לא עשו את זה רק לאחרונה, רק בשביל האולימפיאדה, הם עושים את זה כבר שנים, באדיקות ובהתמדה, ללא פשרות.

מבחינתי הם כולם אלופים, גיבורים של ממש, הם עשו זאת למרות הכול ואף על פי כן.

התקשורת, הפרשנים, העסקנים, כולם יודעים להעביר ביקורת וזה גם המסר שעובר לציבור מן הסתם.

אבל המסר שיעבור תלוי גם בנו, הגיע הזמן שנייצר לעצמנו ולילדינו גיבורים חדשים, לא רק פליטי ריאליטי. אני גאה בכך שהבן שלי מעריץ את איתי מגידי ויודע מי זה רוגל נחום ושהבת שלי רוצה להיות לי קורזיץ כשתהיה גדולה ומשתוקקת לשמוע סיפורים אודות אסתר רוט-שחמורוב. זה מתחיל מהתקשורת ומהמסר שאנחנו ההורים מעבירים לילדינו. הגיע הזמן לשים את הציניות והביקורת בצד ולפרגן לחבר'ה האלה.

זה ממשיך במה שאנחנו ההורים עושים בשעות הפנאי, אם יש בבית אוירה של ספורט הילדים יספגו את האווירה. 

במדינה שעסוקה בעיקר בהישרדות, שהדיון היומיומי הוא האם להפציץ את אירן או לא, שמצב הדיור, הרווחה, הכבישים והחינוך בכי רע, במדינה כזאת כל אחד שמצליח להגיע לאולימפיאדה הוא אלוף, גיבור אמיתי. אולי יום אחד שיהיה פה שלום עולמי ומזרח תיכון חדש נתפנה להשקיע משאבים ולתכנן נכון חינוך אמיתי לספורט ואז יגיעו גם התוצאות, כי אי אפשר לבנות בניין בלי יסודות.

בקנדה מקבלים נקודות זיכוי במס תמורת עיסוק מסודר במועדון ספורט בכל גיל, זה קורה כי המדינה מבינה את ההשלכות ארוכות הטווח שיש לעיסוק בספורט על בריאות הציבור ואיכות חייו.

חינוך, חינוך ועוד פעם חינוך – צריך להתחיל כבר מגילאי בית הספר היסודי לחנך לספורט ולייצר בתי ספר לאתלטיקה ולשאר ענפי הספורט עם אנשי מקצוע טובים. לשם כך צריך לתגמל מאמנים ואנשי מקצוע טובים. אנשי מקצוע טובים הם מאמנים מוסמכים שעברו מסלול הכשרה מסודר ו/או אתלטי עבר. לא כל אחד שעושה קורס ערב במתנ"ס המקומי הוא מאמן. שעתיים של חינוך גופני בשבוע במסגרת בית הספר שבהם ברוב המקרים נותנים לילדים לשחק בכדור זה לא מספיק, זה לא מחנך וזה לא מקדם את הילדים. יש ילדים שיודעים לבטא את עצמם בספורט טוב יותר מאשר בכל תחום אחר, מגיעה להם הזדמנות שווה.

ספורטאי רוסי שזוכה במדליה אולימפית גורם לכך שכל המאמנים שאימנו אותו מאז היה ילד מתוגמלים. זה גורם לאנשי מקצוע טובים להישאר במערכת וגם לפרגון הדדי בין המאמנים שכל אחד מהם מתוגמל על חלקו במאמץ הכללי שהביא את הספורטאי להיות מדליסט אולימפי ובעיקר להבנה שלכל אחד מהמאמנים, החל מהמאמן הראשון של אותו ספורטאי עוד כשהיה ילד צעיר, יש חלק בלתי נפרד בהצלחה שלו כספורטאי בוגר, הוא הקנה לו את היסודות והבסיס הכול כך חשובים להתפתחות שלו כספורטאי.

הקמת ועדת בדיקה ל"כישלון" של לונדון 2012 היא בדיחה עצובה. מי אמר שבתנאים ובאילוצים הקיימים מדליה אולימפית היא המדד היחיד להצלחה? זה בדיוק כמו שבמקרים אחרים מקימים ועדת חקירה רק אחרי שקורה אסון במקום למנוע אותו מלכתחילה. הלוואי ואני טועה וועדת הבדיקה הזאת תעשה מהפכה בספורט הישראלי אבל אני סקפטי למדי ומניח שהועדה הזאת נועדה בעיקר לנקות את מי שעומד בראש הפירמידה ומחליט על המדיניות. לדוגמא הגיע הזמן שקובעי המדיניות יבינו שתקציבי העתק שהולכים כבר עשרות שנים לכדורגל לא מביאים שום תוצאות. דרוש שינוי בחלוקת העוגה התקציבית למקצועות הספורט השונים. 

צריך להבין את המשמעויות וההשלכות הישירות והעקיפות שיש לעיסוק בספורט – הילדים האלה שעוסקים בספורט וחולמים להגיע לאולימפיאדה יום אחד יתעסקו בדברים קצת יותר חשובים מאשר עישון נרגילות בגנים ציבוריים ושתיית אלכוהול על חוף הים (ר"ע אלימות הנוער).

הרץ האמריקאי גיילן ראפ ומאמנו אלברטו סלזר הוכיחו לעולם שגם רץ לבן יכול להגיע למקום השני במקצה 10000 מטר באולימפיאדה ולנצח רצים אפריקאים בכירים. גם אנחנו לא נחותים גנטית. היו לנו, יש לנו ועוד יהיו לנו כישרונות נפלאים בספורט הישראלי. אנחנו צריכים לתת להם את התנאים כדי שיוכלו למצות ולביא את הכישרון שלהם לידי ביטוי.

העובדה שמתחילים לשים לב לספורטאי רק אחרי שהוציא קריטריון אולימפי היא מוטעית מיסודה, התמיכה צריכה להתחיל הרבה יותר מוקדם. כולם חייבים להבין - הדרך היא קשה וארוכה, אין קיצורי דרך. התכניות צריכות להיות ארוכות טווח, זו לא חוכמה לייצר אלופי נוער שנעלמים לאחר מכן וזה קורה אצלנו לא מעט.

למרות שריו זה מקום אקזוטי במיוחד אני מעדיף לחשוב על האולימפיאדה שתהיה ב – 2020 או ב – 2024, דרוש שינוי מחשבתי מהיסוד וכמה שנים טובות כדי שהילדים של היום יוכלו לקטוף את פירות השינוי.

אנחנו יכולים וצריכים לייצר מציאות אחרת. במסר שנעביר לידינו, בכך שנעודד אותם לעסוק בספורט כבר מגיל צעיר אם באופן פרטי ואם באופן ממוסד, בתגמול שניתן למאמנים ולאנשי מקצוע טובים, בכך שנכבד ונעריך אתלטי עבר ונלמד מהניסיון שלהם.

לכל אחד מהנציגים שלנו במשחקים האולימפיים בלונדון, לכל האחרים שחולמים על ריו 2016, לכל הילדים והנערים שחולמים ורוצים, אתם גיבורים אמיתיים, אלופים של ממש. תודה רבה לכל אחד ואחת מכם!

Comments