דף הבית‏ > ‏מאמרים‏ > ‏

סיכום מרתון אמסטרדם

המרתון הראשון שלי.   דורית ברק

ההחלטה

אם מישהו היה אומר לי, לפני עשרים שנה, שבגיל 50 ארוץ מרתון, הייתי אומרת לו שהוא ממש התבלבל.  בכלל לא אהבתי לרוץ, ובטח לא כל כך רחוק.

גם כאשר נשבתי בקסמו של הטריאתלון, הייתה הריצה החלק הכי פחות חביב.

לאט לאט התאהבתי. בריצה החופשית במרחבים הפתוחים.  בריצות הארוכות עם חברי לקבוצה, ובאמוני איכות על הטיילת.

חודשים ספורים אחרי שהצטרפתי למועדון של שי, נדבקתי בחיידק והחלטתי לתת לעצמי מתנה לחגיגת היובל -  נרשמתי עם חן למרתון אמסטרדם.  המטרה שהצבתי לעצמי – לסיים את המרתון עם חיוך.

תקופת האימונים

תכנית האימונים הספציפית החלה כ 18 שבועות לפני המרתון. אבל אז קיבלתי דלקת בקדמת השוק ונאלצתי להפחית אימונים. אז במקם לרוץ שחיתי. וכשהדלקת עברה יצאתי ערב אחד לריצה בבניאס, ונקעתי את הקרסול. שוב תקופת מנוחה, ושוב הגברת נפחים ואז חודש  אחר כך –  נקע נוסף.

בשלב הזה כבר התחלתי להרהר האם המשימה שבחרתי היא בת השגה. העידוד והבטחון שקיבלתי משי עזרו לי להבין שהכל בראש, והרגלים ילכו איתו. כמה טיפולים אצל דרור – הפיזיוטרפיסט, חבישה קבועה של הקרסול, וההחלטה לותר על המסלולים היפים לאורך הנחל , ולרוץ רק על משטחים חלקים ועל אספלט – כל אלה איפשרו לי לחזור.

מרתון סתיו מחייב הגדלה בנפח האימונים, דווקא בזמן בו עומס החום עולה. הקיץ האחרון לא היה מהקרירים. אז למדתי לקום מוקדם בבוקר. הרבה  שנים חשבתי, שהשרירים שלי מתעוררים רק אחרי שהשמש בגובה  השמים. פתאום גיליתי כמה נעים לרוץ בבוקר. זה נעים שבעתיים כשהשותף שלי לריצה הוא בן זוגי.

כחודשיים לפני המרתון, כשהריצות הארוכות מגיעות ל 30 ק"מ ויותר, אני מתמלאת ביטחון, וככל ש"הארוכה"  מתארכת אני יותר בטוחה. כן, היו גם משברים.. אבל התגברתי , אז מי זוכר?  

ב 18 שבועות שקדמו למרוץ רצתי בסך הכל 810 ק"מ. ובשיא התקופה הגעתי ל 73 ק"מ בשבוע.  הריצה הארוכה ביותר היתה בת 36 ק"מ בבוקר סתווי באגמון החולה.

אמסטרדם 

עם הביקור ב"אקספו" יומיים לפני המרוץ – מפלס ההתרגשות מתחיל לעלות. מרגישים שקורה כאן משהו גדול... וגם  מאד מסודר ומאורגן.

21.10.2012 מגיעים מוקדם לאזור התחרות. דגלי המדינות המשתתפות, ובהם דגל ישראל, מקבלים את פנינו בנפנוף נמרץ. המוני אנשים נוהרים לאצטדיון האולימפי. בליל שפות סביב, וגם המון דוברי עברית. וכשכולם מצטופפים רועדים מקור והתרגשות על המסלול האתלטיקה, וברמקולים רועים צלילי Conquest of Paradise של Vangelis. אני כבר בעננים.

מתחילים לרוץ.  הטור הארוך והצבעוני של הרצים מתקדם לאיטו. איזה יופי! נצמדת להנחיות של שי ורצה בקצב קבוע 6:12 דקות לק"מ. חן רץ לצידי ושומר על הקצב. בכל תחנת שתיה מאטים שותים ונוטלים כדורי מלח או ג'ל לסירוגין.  לא ממש רעבה, אבל שי אמר שצריך "לתדלק".  ככל שמתקדמים אני יותר שמחה.  הנופים המתחלפים סביב, האנשים המעודדים בצידי הדרך, התזמורות שמנגנות לכבודנו לאורך המסלול... ובעיקר ההרגשה שאני פה , שאני יכולה ואני עושה את זה!  

שי אמר שהמרתון האמיתי מתחיל בק"מ ה 30, אז כשמגיעה ל 30 אני כבר כל כך מאושרת, עד שהחיוך שנמרח לי על הפנים משכיח את העייפות ואת כאבי השרירים.  בק"מ ה 35 אני כבר יודעת ששום דבר לא יעצור אותי. מגבירה לקצב 5:45 ועם כל צעד עוקפת עוד ועוד רצים שהתעייפו על המסלול.  כמות המעודדים לצד הדרך עולה ככל שמתקרבים לסיום, הם נותנים כל כך הרבה כח עד שנדמה לי שאני מרחפת עד לשער הסיום.

סיכום

עצרתי את השעון על 4:18:31. ועשיתי זאת עם חיוך ענק.   מראש חשבתי שאוכל לרוץ קצת יותר מהר... אבל מרגישה שזה לא חשוב. היה לי יותר חשוב להנות ונהנתי בגדול. אני מאושרת כפי שלא הייתי כבר שנים.   אני שלמה עם הבחירה לרוץ מרתון  ראשון בחו"ל .  גודל האירוע, הרמה הגבוהה של האירגון, יחד עם הנופים החדשים ומזג האוויר המושלם, העצימו עד מאד את  החוויה. ביום שאחרי - כבר חושבת מה יהיה היעד הבא.