המרתון הראשון שלי / חיים צור

"אנשים רגילים משיגים תוצאות בלתי רגילות". מרתון טבריה היה המרתון הראשון שלי, רצתי אותו בגיל 52 שנים, 6 חודשים ו4 ימים. ועל כך אני גאה מאד. אני גאה לא פחות על התהליך שעברתי בדרך להישג הזה. ההרגשה בקו הסיום בלתי ניתנת לתיאור, התרגשות עם דמעות אושר. אמנם כל הגוף כאב (חוץ מהריסים בעיניים) אבל זה היה כאב שלא רציתי שיחלוף,הרווחתי אותו ביושר.

וכמו שאתם יודעים "הכאב הוא זמני, התהילה נצחית".

התחלתי לרוץ ולהשתתף במרוצים לפני כשנתיים וחצי, והיה ברור לי שאני רוצה את הדבר האמיתי, את המרתון. וכך התחלתי להתאמן לבד, ללא קבוצה, ארגנתי לי איזה שהיא תוכנית, הכרתי את עקרונות האימון, כביכול ידעתי את כל מה שצריך לדעת ולעשות, הרי בהכשרתי אני מורה לחינוך גופני " ואני כבר אסתדר".... ואז באה פציעה בברך, קרע במיניסקוס, בשבילי זה היה סוף העולם. ניתוח לא היה בשיח אולי רק כאופציה אחרונה. עשיתי טיפול באפוסתרפיה שהתברר כמועיל לי מאד.

במקביל הצטרפתי לקבוצת איילת השחר של שי זה היה ממש אחרי מרתון טבריה הגשום, אני זוכר שנרשמתי למרתון הזה למרוץ 10 קמ, והגשם שיבש לי את כל התוכניות. נשארתי באוטו ולא יצאתי לריצה, לא סמכתי על הברך שלי שתעמוד בזה.

מהרגע שהצטרפתי לקבוצה אמרתי לשי שהמטרה זה מרתון. שי בנה לי תוכנית. כל חודש קיבלתי את התפריט לריצה ובסוף כל שבוע הגשתי לו דוח. מריצה של 5-6 קמ המרחקים התחילו לעלות,מצאתי את עצמי קם בשעות הזויות בשבתות בבוקר. רץ בכל מקום אפשרי(הרגשתי שאני "מודד" את הגליל ברגליים). במשך כל השבוע הייתי מתכנן את הריצה של שבת. ככל שהמועד התקרב בעיקר בחודשיים האחרונים, צירפתי אנשים נוספים לתוכנית שלי וכך יצרתי לי TEAM –"צוות מנצח". היה לי את שי כמאמן, את תום ברק כפיזיוטרפיסט ש "תיקן" אותי בכשרון רב, בכל פציעה, עשינו גם טיפולי מניעת פציעות. כמו כן דיאטנית, בעזרתה הצלחתי להשיל מגופי 9 קג. ומאמנת מנטאלית מהסדנא של אלון אולמן, אבל זה לסיפור אחר.

היה לי אתכם חברי לקבוצה, יצרתם לי סביבה תומכת ומפרגנת. וכמובן סביבת המשפחה הפרטית שלי שהתגייסה כולה..

מלבד האימונים עם הקבוצה בימים הרגילים רצתי עוד 3 פעמים בשבוע, ואת הריצה הרביעית שי בחוכמתו המיר לי לרכיבה על אופניים, כדי להקל על העומס על הברכיים. בנוסף קמתי כל בוקר בשעה 5 למתיחות, לחיזוקים, לעבודה עם גליל לריכוך השרירים ומדיטציה. אתם לא מתארים לעצמכם איזה מלחמה התנהלה לפחות בהתחלה בין הקולות האלה הקטנים,שמנסים לשכנע אותך להישאר במיטה החמה, לבין הקול הגדול, שאם אתה מקשיב לו אתה בעצמך הופך להיות גדול.

מתחילת התוכנית עם שי רצתי 1490 ק"מ (במצטבר). ואז הגיע שלב הטייפר או חידוד בעברית, זו תקופה של הורדת עומס, הכנת הגוף בכל התחומים לקראת רגע השיא. לכאורה זו אמורה להיות תקופה יותר קלה אולם בפועל ,עבורי היא הייתה מאד קשה בעיקר נפשית. הרגשתי פתאום לא בכושר, החלו להופיע כל מיני כאבים מדומיינים בשרירים ,כאבי גרון מדומיינים, "ברחתי" מכל מי שאיים להתעטש בסביבה שלי.

רציתי שהמרוץ כבר יגיע לפני שמשהו יתקלקל פה.

יום המרוץ הגיע סוף סוף וכבמטה קסם כל הכאבים חלפו ,הרגשתי שעשיתי את כל מה שיכולתי לעשות והריצה עצמה היא רק פרוצדורה שצריך לעבור ולהנות ממנה..

לדבר אחד לא התכוננתי וזו הייתה הרוח, שהייתה בהחלט חזקה והפכה את המרוץ עבורי לסוג של "אולטרא".

התחלת הריצה הייתה די מבטיחה, אווירה נפלאה, מצב רוח נהדר למרות הכנרת הכועסת לצד הדרך.

קצת לפני הסיבוב בעין גב לאחר מלחמה ברוח חשבתי שבעצם המרתון "יתחיל" אחרי הסיבוב וכל מה שנשאר זה רק לחזור חזרה.. בפועל המרתון "התחיל" בעלייה של בית ירח (8 קמ לסיום) שם הרגשתי שאני נחלש,עליתי בהליכה (זו הייתה אולי הפעם הראשונה שעברתי להליכה במשך כל האימונים).

בקצה העלייה חזרתי לרוץ עד לקמ הרביעי לפני הסוף, ואז עברתי לריצה/הליכה לסרוגין עד הקמ 39 שם ראיתי, את שי ועובד שהצטרף אליו, באים לעברי והרגשתי שהגעתי אל הארץ המובטחת. שי ועובד בחוכמה ורגישות ליוו אותי בקצב שלי ריצה/ הליכה לכיוון קו הסיום. בדרך הצטרפו סימה ואיתי עכשיו כבר היינו "משלחת" וסימה כמו סימה(מקסימה) מעודדת אותי בקוליי קולות ובעיקר את הקהל שהיה לאורך המסלול (איזה פאדיחות).

ממש לקראת הסיום הצטרפו ילדיי איתי ונועם עם שלטים, והנה כבר כמעט שומעים את המוסיקה של קו הסיום... ועכשיו גם רואים אותו, את שער הסיום...על קו הסיום מחכות אימי, בת זוגי טל שמצלמת ו"מגבירה" את סימה בקריאות עידוד.

הרגליים כבר רצות לבד והנה אני עובר דרך השער,עשיתי זאת. ההרגשה בלתי ניתנת לתיאור ,התפרצות של רגשות(כן כן כל החבילה-כולל הדמעות).

מעבר להישג הספורטיבי הבנתי ולמדתי משהו מאד חשוב,שריצת המרתון והתהליך שעשיתי בדרך אליו, הוא בעצם מיקרוקוסמוס של החיים,כלומר, שגם בתחומים אחרים, בעסקים, בעבודה, ביחסים ובמשפחה כשמסמנים מטרות ומתכננים דרכי פעולה אפשר להגיע לתוצאות נפלאות. וגם אם יש קשיים בדרך, עדיין "מנצחים מסיימים את המרוץ"

אני רוצה להודות לשי בית הלוי מאמן אלוף, שידע להוביל אותי במקצועיות, יצירתיות ובהתמדה ולא ויתר לי גם כשהיה קשה והכל בשקט וצניעות.

לתום ברק שמעבר למקצועיות ולאכפתיות שלו ידע פעם אחר פעם להראות לי שלא כל פציעה זה סוף העולם.

לאלה ברקוביץ הדיאטנית שלי שעשתה עבודה מעולה

לכם חבריי לקבוצת איילת השחר, אתם לי סביבה מנצחת ויש לכם חלק חשוב בהישג.

ולאהובי

טל בת זוגי הנפלאה שארגנה את כל הסביבה שלנו שלא לומר את כל עולמנו לטובת העניין, והייתה שם ברגעי הכאב והאושר וסיפרה בגאווה לכל מי שרצה לשמוע וגם למי שלא, שחיינגו(כך הם קוראים לי בבית) שלה רץ מרתון.

לילדנו נועם ואיתי (ילדי האתלטיקט) שהכינו שלטים ורצו איתי את סוף המרוץ עד למעבר בשער הסיום,לנעמה שמספרת איך היא מתפארת בפני חברותיה שאבא שלה רץ מרתון..

זהו.. תם פרק,אך לא נשלם...כי...

קדימה במלוא המרץ ליעד הבא..

חיים צור





Comments