65 בוגרי בית הספר נפלו במערכות ישראל ובמהלך שרותם הצבאי.

צעירים וצעירות שחלמו חלומות, שידעו להביא אושר כה רב לבני משפחותיהם...

65 שאינם.


אנו יודעים עד כמה יקרים החיים שנגדעו.

כל שם שנקטף הוא פצע בלב, כל צחוק שנדם מהדהד בזיכרון המשפחה לתמיד,

הנעורים שחדלו לפתע והחלומות שהתפוררו - הותירו כאב תמידי בים אינסופי של חסר.

שנים רבות אני מלמדת בתיכון רוטברג, זכיתי להכיר אישית חלק מהנופלים.

כשאני עוברת על שמותיהם אחד לאחד אני נזכרת בהם צעירים,

מגיעים לתיכון ברוח שובבית, עושים לעתים מעשי קונדס,

צוחקים עם חבריהם בהפסקה בחצר, רוקדים בערבים בטיולים שנתיים.

אני נזכרת באלה שבלטו כמנהיגים כבר בגיל צעיר,

אלה שהצטיינו בלימודים ואנחנו ניבאנו להם עתיד מזהיר,

אלה שהיו בני אדם נפלאים, אנושיים, אכפתיים ומתחשבים.

אכן מיטב הנוער !

אך הם אינם.


ולמרות זאת, כל אחד מהבוגרים הפך להיות חלק בלתי נפרד מחיינו,

כל אחד מהם שייך לביוגרפיה הקולקטיבית שלנו כאן ברמת השרון ובתיכון רוטברג.

בספריית ביה"ס ניצבות תמונותיהם של 64 בוגרינו, צעירים ויפים.

על הקיר בחצר הקטנה הצמודה לחדר הזיכרון, חקוקים באבן שמותיהם.

הם היו נערים ונערות שהסתכלו על העתיד בתקווה ובערגה – אך תקוותם נקטעה.

תלמידי ביה"ס מבקרים בחדר הזיכרון,

מגיעים אליו בזמנים של רצון להיות ביחד, באינטימיות קבוצתית מסוג אחר.

במקום הזה מתקיימת פעילות שנוגעת בלב הכאב – וממשיכה לפעום בלב החי.

לפעמים אני פוגשת תלמיד מעלעל באחת מחוברות הזיכרון, ויש המגיעים להתבונן בתמונות.


הבוגרים שאינם עוד איתנו, ממשיכים באופן אחר

לקחת חלק בחייהם של צעירים אחרים - תלמידי בית הספר.


ד"ר תמי קדרון, מנהלת תיכון רוטברג