אבירים

האבירים מכתה ה' / זאב ורדי

בדיוק שנה חלפה מאז אותו יום ג', בו התרחשו הדברים המוזרים, שאני עומד להעלותם בסיפור זה. בעיקר ודאי תזכור גילה השמנמונת לתמיד את אשר קרה באותו יום.

בשעת בוקר מוקדמת נסעו בני כיתה ה' של משק "אופקים" ב"דודג'" למשק "להבות", שבו נערך באותו יום מפגש ספורטיבי בין כל כיתות ה' של האזור.

שעה שהמכונית גמעה את הדרך למשק "להבות" בפחות מחצי שעה, פצחו ילדי הכיתה, המכונה "ירדן", בשירה אדירה. בטוחים היו בנצחונם הן בריצות והן במשחקי הכדור – מחניים וכדור-סל. בטוחים היו גם שבשובם למשק יביאו אתם את גביע-האזור הנכסף. זה קרוב לחודש ימים התאמנו כולם לקראת המפגש, וכושרם היה מעולה. על-כן לא פקפק איש מכל ילדי כיתת "ירדן" בניצחונם המשכנע.

והנה קרה דבר, בניגוד לכל אשר סברו, והם שבו הביתה בלא הגביע.

אין זאת אומרת, כי בני "ירדן" הפסידו בתחרויות, וכי יתר הכיתות עלו עליהם בהשגיהם. אדרבא, ילדי "ירדן" ניצחו כמעט בכל המרוצים ובכל המשחקים, אך הם חזרו הביתה כשעתיים לפני השעה המוסכמת; והנהג שהיה צריך לבוא לקחתם ב"דודג' " עדיין לא יצא מן המשק. הם עשו את רוב הדרך בהליכה ומקצתם בטרמפ. הם לא שבו בשירה אדירה על שפתותיהם. אך אותם חברי-משק חדי-מבט, שראו דברים, אשר לא כל אחד מסוגל לראותם, הבחינו שקומתם של בני "ירדן" הייתה זקופה וכעין גאווה הסתמנה בפניהם.

רק למחרת היום נודע סיפור המעשה כולו. חברי המשק מסרוהו מפה לאוזן, בגאווה ובנחת-רוח. הקשיבו גם אתם לסיפור מוזר זה ותבינו מדוע חזרו ילדי כיתת "ירדן" למשקם כשאין הגביע אתם, אף שלא הפסידו בשום משחק ובשום מרוץ.

הגיבורה הראשית בסיפורנו היא גילה. חייה של ילדה זו לא קלים היו. כבר בכיתה ג' כאשר – בעקבות מחלה – החלה להשמין מעט, הציקו לה בני כיתתה והדביקו לה שמות גנאי שונים. יותר מכולם הציק לה שמעון, מנהיג הכיתה, שהתייחס אליה בביטול ובלעג.

בלימודים לא פיגרה גילה במאומה אחרי שאר בני הכיתה, אך על מגרש-הספורט היו לה צרות צרורות. בריצה לא יכלה להתמודד עם יתר הבנות, וגם ב"מחניים" הוצאה בראשית המשחק, מאחר שלא עלה בידה לתפוס את הכדור, והוא נשמט לרוב מידיה.

כאשר החלו בני "ירדן" להתאמן לקראת יום התחרות האזורית, לא נעדרה גילה ממגרש-הספורט ועשתה מאמצים רבים לשפר את הישגיה בריצה וב"מחניים", כדי לא להכשיל את קבוצתה בבוא יום המבחן.

אך גם בחודש זה לא חדל שמעון מלהציק לה. הוא נטל על עצמו להכין את בנות הכיתה, ויום-יום לפנות-ערב הריץ אותן על המגרש באימונים מייגעים.

בחומרה יתרה התנהג כלפי גילה. היה מלוה אותה בשעת הריצה במבט חמור, ולא פעם צעק לעברה בכעס: " הרימי כבר את רגלייך השמנות!" גילה עשתה מאמצים רבים לספק את דרישותיו של שמעון ונהגה להתאמן בריצה גם כאשר יתר הילדים כבר חזרו אל חדריהם.

והנה הגיע יום התחרות.

חמש כיתות ה', מחמישה משקי האזור, התייצבו בשעת מפקד הפתיחה. כבר במשחקם הראשון – "מחניים" לבנים – זכו בני "ירדן" בניצחון מזהיר. גם במרוץ-שליחים הייתה ידם על העליונה, והם סיימוהו במרחק ניכר לפני כל יתר הקבוצות.

אחרי זה הגיע תור הבנות, שהתייצבו למרוץ-שליחים. גילה רצה שלישית וקיבלה את המקל כ- 3-4 מטרים לפני הבת של הקבוצה המתחרה, אך זו השיגה אותה תוך שניות מספר ועברה על פניה.

לפתע נשמעה צעקה מתוך הקהל, שהצטופף ליד מסלולי הריצה: - שמנה אל תאבדי את הרגליים – וכל הצופים פרצו בצחוק פרוע.

בנות "ירדן", שרצו אחרי גילה, השיגו שוב יתרון על פני הקבוצה היריבה, וסימה חצתה ראשונה את קו-המטרה.

כחצי שעה לאחר מכן הוכרז ברמקול, שעל בנות "אופקים" להתייצב למשחק "מחניים" מול בנות המשק המארח. שמעון ריכז את הבנות, כדי למסור להן הוראות אחרונות – והתברר אז, כי גילה נעלמה מן המגרש. אחדים מבני כיתת "ירדן" פשטו בסביבה הקרובה למגרש-הספורט ופתחו בחיפושים אחר גילה. צעקות-קריאות: "גילה! גילה!" הדהדו באויר. שמעון, שאף הוא היה בין המחפשים, חרק שיניים מרוב כעס. אם לא ימצאו את גילה בעוד מועד – יש סכנה שיפסלו את הקבוצה כולה.

לפתע הוא גילה אותה. היא ישבה, כשגבה מופנה אליו, על חבילת חציר, ופניה היו נתונות בידיה: כל גופה רעד מבכי.

שמעון ניצב כתקוע במקומו. משהו נגע ללבו, משהו מוזר ובלתי-מוכר. בפעם הראשונה הוא ראה בגילה לא רק בת שמנמונת, שהייתה מפגרת בכל הנוגע לספורט, אלא חש את עוצמת הייסורים, שהתייסרה אותה ילדה זה שנים מספר. עתה נפקחו עיניו לראות את התנהגותו-הוא כלפי גילה. רק ברגע זה הבין כמה אכזר היה ביחסו אליה.

שמעון שכח לרגע את מגרש-הספורט ואת הבנות, שבודאי חיכו לו בקוצר-רוח. עיניו היו נתונות רק באותו גב שחוח, שרעד כולו בבכי ללא מעצור.

בשקט ככל האפשר נסוג שמעון אחורנית. הוא לא רצה שגילה תדע, שהוא ראה אותה בוכיה. כאשר התרחק ממנה כחמישים מטרים, הגיש את ידיו לפה, מעשה משפך, וקרא: "גילה! גילה! איה את?" גילה נבהלה וקפצה ממקומה. היא ניגבה את דמעותיה, כדי ששמעון לא יראה אותה בעצבותה.

-         גילה, מה את עושה כאן? – קרא שמעון לעברה – בואי, הבנות כבר התייצבו למשחק "מחניים" ומחכות רק לך.

בהגיעם למגרש כבר חיכו להם כל הבנות בחוסר-סבלנות.

מראשית המשחק התבלטה עליונותה של קבוצת "ירדן", וכבר אחרי שלוש דקות הצליחו להוציא מן המשחק ארבע מבנות הקבוצה המארחת.

אבל אז הגיע תורה של גילה. ברצותה לתפוס את כדור, איבדה את שיווי-משקלה והתגלגלה לארץ. צחוק גדול ופרוע פרץ מפיותיהם של בני המשק המארח, שעמדו מסביב וחזו במשחק.

-         הביטו, לשמנה לא מספיקות שתי רגליים; צריך להרכיב לה שלישית! – צעק אחד מהם. ושני קרא בכעס עשוי: - בחיי, חברה, השמנה הזאת עשתה חור במגרש שלנו!

רעם של צחוק טלטל את כולם, כאילו שמעו בדיחה משעשעת ביותר.

לפתע קרה משהו בלתי רגיל: שמעון פרץ לתוך המגרש וקרא לעבר בנות "ירדן": - בנות, אנו מפסיקים את המשחק! לא ניתן, שאלה יעליבו אותנו! אז פנה גם אל בני- הכיתה, שחזו במשחק הבנות: - חבריא, בואו, ניסע הביתה, מסכימים?

-         מסכימים – ענה מיכה הארוך בשם כולם – אם הפרחחים האלה אינם יודעים הכנסת-אורחים מהי – ישחקו להם עם עצמם!

המורה של הכיתה המארחת ניסה להשפיע עליהם שיחזרו מהחלטתם, אך לא הועילו דבריו, וכן לא הפצרותיהם של בני הכיתה "להבות". בלי אומר ודברים הם ארזו את חפציהם ויצאו לדרך.

זהו סיפור המעשה כולו. לכן חזרו בני "ירדן" כשעתיים לפני הזמן, ולכן לא הביאו אתם את הגביע, על אף שניצחו בכל המשחקים