בני הוא סטודנט לתואר שני בחינוך והוראת ביולוגיה במכללה האקדמית בית ברל ובנו של פרדה אקלום ז"ל פורץ הדרך של העלייה מאתיופיה דרך סודן

--

מהו הקשר בין יום הסגד לריפוי הנפש ולאקטיביזם חברתי?

לפני שנבחן את השאלה, חשוב לומר שכל הכתוב כאן הינו תאוריה אישית של הכותב בלבד.

יום הסגד, ואני בוחר לקרוא לו יום ולא חג, כנהוג במחוזותינו כי אני חש, עמוק בבטן, שהשימוש במושג חג עלול ליצור זילות מסוימת בקדושת היום. בכלל לתחושתי המילה "חג" הוצמדה לסגד שלא מבחירה, על ידי גורמים זרים, שביקשו, בין אם במתכוון או לא, למקד את היום בחגיגה. כאילו החגיגה היא העניין העיקרי של יום זה. ברור וידוע לי כי בסופו של יום, יום הסגד, עוד בארץ ניכר נחתם על ידי אבותינו בחגיגה, בשירה וריקוד. אבותינו חתמו, את הקדושה של היום הזה בחגיגות. חגיגות אלה, על שום מה? על סיומו של מפעל קדוש: במהלך הימים שקדמו ליום הסגד ניכר היה שהקהילה נערכת בקדחתנות, ביום הסגד עצמו האבות והאימהות של כולנו אימצו לחיקם את הצום, מתוך הכרה בסגולותיו לקרב אל הנפש וחשוב יותר לקרב את הנפש אל להיכל ה'. יום בו הקהילה קירבה את עצמה אל הבורא בעוד צעד של התקדשות. צעד משמעותי זה נועד להחיש את הגאולה. להוציאנו מהגלות שנכפתה עלינו במשך אלפי שנים. בתום יום מקודש זה הקירבה אל היושב במרומים מזמנת חגיגה ושמחה, שמחה על הזכות לעבוד את הבורא, על הזכות להיות חלק ממה שיקדם אותנו ליום הנכסף, שבבואו הגאולה תישא את הקהילה אל חומותיה המקודשים של ירושלים - ציון.

שיבת ציון היא ציר ישיר לתקופת הנהגתם של עזרא ונחמיה אשר אספו את קהל ישראל והקריאו באוזנו את התורה שניתנה למשה בהר סיני. על מנת לקרב את הקהל, נשים גברים וטף, כל העם כולו, אל הבורא, אל האמונה, נחשפו האנשים לקריאה מחודשת בתורה הקדושה. כאמור, בזיקה ישירה למנהיגי המקרא, יהדות אתיופיה, קהילת בית ישראל, מונהגים על ידי ההנהגה הרוחנית אל עבר חלום ירושלים. חלום ירושלים שזור בכל בית ובית, משחר ילדותנו, גם אם גדלנו במחוזות שונים, גם כאשר מרחק של שבועות רכיבה הפרידו בין משפחות, גם כאשר נהרות הפרידו בין בתינו, תמיד ירושלים בקדושתה הייתה חוט הזהב אשר חיבר בין הנפשות המרוחקות. ירושלים הייתה הכוח מניע לאלפי האנשים אשר קמו ובחרו לא להיות רחוקים ממנה, מסע אל עבר, אל השורשים יהה המחיר אשר יהה.

אל עבר מה? באיזו דרך? האם היא אפשרית בכלל? כיום בראייה לאחור הייתה זו כמעט משימת התאבדות לצאת למסע שכזה, למה כמעט בעצם ? הייתה זו משימת התאבדות! חירוף הנפש למען הזכות לקיים את מצוות השיבה לציון. וזו היא כל מהותו יום הסגד, כמיהה להיות יהודי אשר עובד את האלוהים בארץ המובטחת לאברהם, יצחק ויעקב - ובירושלים בית האל.

קמה לה קהילה מותירה מאחור את כל אשר ידעה, את כל אשר הכירה, בוחרת לא לחכות יותר ודבקה באלוהים וצועדת למשכנו, המחיר של ירושלים עצום ולא בחומר אם כי בנפש, בנפשם של אוהבי האל אשר ביקשו את הקדושה שבקרבתו, קירבה שידוע מראש היה שתגבה הקרבה, ולשם כך היו מוכנים לסכן אהוביהם לשים נפשם בכפם וכן, למסור נפשם, - והם מסרו.

נפשם של מי שנותרו בחיים ושרדו את המסע, אך לא בהכרח ניצלו. אותן נפשות שזכו לגעת בחומות העיר, להגשים את חלום ציון, הם אלה שנפשם נותרה פצועה מגודל ההקרבה, הכיסופים לירושלים מארץ ניכר לא הגדירו את המחיר, עד כמה תיקנה היא בייסורים. כאשר מניח האדם ששרד את המסע על חומותיה הקדושות של ירושליים הוא רואה בעיני רוחו את כפות ידיהם של כל אלה שיצאו עימו למסע אך לא זכו להגיע לרגע נכסף זה

לתפיסתי בעידן של פוסט-גלות, יום הסגד מקבל ממדים נוספים, ממד של ריפוי נפש פצועה - תוצר ישיר של מימוש ציון ומאידך ממד חברתי, ציון החברתית.

מימד ריפוי נפש:

לנפשות רבות ירושלים נותרה מילת קסם, לא אטעה אם אומר שכל בית אב ואם מבית ישראל, הקריב למען הגשמת החלום, כל בית אב ואם כואב את מחיר שיבת ציון. הסגד מאפשר לנו, לכולנו, להבין על מה נפלו אחינו בדרך, הקדושה של יום הסגד מאפשרת להכיל את הכאב שלא ניתן להכיל ללא מגע אלוהי, המגע האלוהי, מגע מרפא מתקיים בהתייחסות של הקהילה ליום הסגד, לשמירה על קדושתו, הכרה ביכולת של היום המקודש להושיב אותנו ליום אחד בסמיכות לבורא, להרגיש את האלוהים ביום זה כאילו נוגע בכל נפש ונפש אשר פצעה עצמה למען כבוד האל ומצוותו, בנגיעתו מרפא האל דווקא ביום זה יותר מבכל יום אחר - למה דווקא יום זה יותר מכל יום אחר? כי המחיר ששולם מוצנמד להגשמה, בדומה לסמיכות בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ליום העצמאות של מדינתינו. הסגד - הכיסופים לציון הם שהוציאו את האנשים אל ירושלים גם אם אומר הדבר לחצות את מדבר הייסורים. מימוש הכיסופים מהווה את המסלול להליך המרפא. יום הסגד יום של חיבור לאל, חיבור זה הוא שמביא את ריפוי הנפש למי ששרדו את המסע הקשה, לא בכדי נקרא מהללה, יום תחינה ומחילה.

מימד חברתי:

הסגד בניכר ציין את התקווה לירושלים, את ההמתנה לגאולה, ביום הסגד חידשה הקהילה את הברית של עם ישראל עם אלוהים, שנה אחר שנה על מנת לקרב את הגאולה, לכן מתבקש היה שבתום הגשמת החלום, חלום הישיבה בציון לא נצטרך לבקש ולהתפלל על חזרה לציון. מעבר לרעיון של בניית בית המקדש, אני מוצא בציון לא רק את העלייה לירושלים אלא גם את ציון החברתית, הגלות אינה רק גלות גיאוגרפית אלא גם גלות חברתית כתוצאה מגלות גיאוגרפית. בדומה לשירת התיקוה, שנכתבה טרם הקמת המדינה ועדיין שואפת בכל יום ויום "להיות עם חופשי בארצינו" לכאורה התיקוה אינה רלונטית, שכם התנאי המרכיב אותה התקיים, אך למעשה היא רלונטית יותר מתמיד, הדגש עובר מ"בארצנו" ל"עם חופשי" ולחופש זה אנחנו עדיין מקווים. הגלות החברתית טרם הסתיימה, קהילה אשר ייחלה לשבת ליד האחים שמהם נפרדו אלפי שנים לאחור במידה מסוימת מצאו עצמם בציון אך מורחקים מחברה, לכן בעיניי יום הסגד ממשיך להתקיים על מנת לממש גם הישיבה לצד אחים בציון. יום הסגד ואקטיביזם חברתי הוא מעין קריאת עזרא ונחמיה בעת המודרנית, קריאה לשיבת ציון חברתית - איחוי קרעי החברה, גשר בין אחים בכדי שיוכלו כל שבטי ישראל לשבת בנחלת האבות יחדיו. בציר ישיר בית המקדש נחרב על שנאת חינם בין אחים ואם ישנה פעולה שתביא לבנית בית המקדש הרי זו פעולה הפוכה למה שהביא לחורבנה, אהבת אחים - אקטיביזם חברתי.

יום הסגד מהווה בסיס לגשר בין השונות הקיימת באופן טבעי, הזדמנות להתפלל ולבקש את מגע האל לקרב לבבות, לחבר בין אחים. להיות עם חופשי בארצנו. עם ישראל לעולם לא יוכל להיות שלם כל עוד כל שבטיו לא יושבים זה לצד זה, בערבות, ברעות. שומה עלינו לתקן את הדבר שהביא לחורבן, נתקן באמצעות איחוי ועיבוי האלוהות בכולנו, באהבת האחר, כי אני רואה עצמי בו ואותו בי ואת האל המחבר בין כולנו.

יום הסגד מסמן לי את מה שחסר לנו כחברה, את הרוח המחברת, לא רק רוח הדת אלא גם רוח האדם, יום זה לא רק לקהילת בית ישראל אלא לחברה כולה - יום המאפשר ריפוי חברתי דרך חיבור עמוק של זיקה זה לזו ולבורא, החיבור בין השניים, הריפוי הנפשי ובמעמד החברתי הוא זה אשר בונה את החסינות שלנו כעם יהודי וגם כחברה ישראלית.

כאשר נגשים זאת אהיה מוכן לקרוא ליום קדוש זה חג.

יום סגד משמעותי