א  מצוות עשה לספור שנים שבע שבע, ולקדש שנת החמישים--שנאמר "וספרת לך, שבע שבתות שנים . . . וקידשתם, את שנת החמישים" (ויקרא כה,ח-י); ושתי מצוות אלו, מסורין לבית דין הגדול בלבד.  [ב] ומאימתיי התחילו למנות:  מאחר ארבע עשרה שנה משנכנסו לארץ--שנאמר "שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמור כרמך" (ויקרא כה,ג), עד שיהיה כל אחד ואחד מכיר ארצו; ושבע שנים עשו בכיבוש הארץ, ושבע שנים בחילוק.

יציאת מצרים היתה בשנת 2448, לפי הספירה המובאת בסדר עולם רבא.  הארבעים שנה של דור המדבר הסתיימו בשנת 2488.  אחרי-כן, נכנסו בני ישראל לארץ, והחלו 7 שנים של כיבוש הארץ, שהסתיימו בשנת 2495.  אחרי הכיבוש היו 7 שנים של חילוק ארץ לפי השבטים.  אותן שנים הסתיימו בשנת 2502.

ב  נמצאת אומר בשנת שלוש וחמש מאות ואלפיים מראש השנה שאחר מולד אדם הראשון, שהיא שנה שנייה ליצירה--התחילו למנות.  ועשו שנת עשר וחמש מאות ואלפיים ליצירה, שהיא שנת אחת ועשרים משנכנסו לארץ--שמיטה; ומנו שבע שמיטות וקידשו שנת חמישים, שהיא שנת ארבע ושישים משנכנסו לארץ.

לפי המיספור של סדר עולם רבא, התחילו לספור שמיטה ויובל בשנת 2503.  אבל מנייננו מבוסס על שנת תהו.  רקע: אדם הראשון נולד בא' תשרי.  אם כן, שאר ימי הבריאה היו באלול.  כדי לא לספור משנת 0, אנחנו סופרים בהנחה שאדם הראשון נולד בשנה שנייה. אנחנו מכנים את השנה שלפני לידת אדם הראשון "שנת תהו".

במסכת ערכין מובאת מחלוקת בספירת מחזור היובל.

·        לפי דעת רבנן (ערכין לג.), שנת היובל אינה עולה למניין השנים של מחזור השמיטה.

·        לפי דעת רבי יהודה (ערכין יב:), שנת היובל עולה לכאן ולכאן, כלומר היובל הוא שנת החמשים למחזור הקודם, ושנה ראשונה למחזור הבא.

הרמב"ם פה פוסק כדעת רבנן כפי שנראה.

ג  שבעה עשר יובלות מנו ישראל, משנכנסו לארץ ועד שיצאו; ושנה שיצאו בה, שחרב הבית בראשונה, מוצאי שביעית הייתה, ושנת שש ושלושים ביובל הייתה--שארבע מאות שנה ועשר שנים, עמד בית ראשון.

עמד בית המקדש הראשון בין השנים 2929 ו3339.  לפי שיטת רבנן, עם ישראל סיים לספור היובל 16 פעמים, והבית נחרב בשנת 36 למחזור ה17.

ד  כיון שחרב הבית, בטל מניין זה, משבטלה הארץ.  ונשארה הארץ חרבה, שבעים שנה; ונבנה בית שני, וארבע מאות ועשרים עמד.  ובשנה השביעית מבניינו, עלה עזרא והיא הביאה השנייה; ומשנה זו התחילו למנות מניין אחר.  ועשו שנת שלוש עשרה לבניין בית שני שמיטה, ומנו שבע שמיטות וקידשו שנת חמישים; אף על פי שלא היה שם יובל בבית שני, מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות.

דעת הרמב"ם היא שבאותן השבעים שנה של גלות בבל, לא ספרו שמיטה ויובל בגלל ביטול קדושת הארץ, אותה קדושה קידשו מימי יהושע בן-נון על ידי כיבוש הארץ.  כפי שמלמדת הגמרא, קדושה ראשונה קידשו לשעתה, קדושה שנייה קידשו לשעתה ולעתיד לבוא.  זה רעיון מענין, לחבר את עצם הקדושה של ארץ ישראל עם ספירת שמיטה ויובל.

ה  [ד] נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה, שתחילתה מתשרי שאחר החורבן בשני חודשים, שהרי מתשרי הוא המניין לשמיטים וליובלות--אותה השנה מוצאי שביעית הייתה, ושנת חמש עשרה מן היובל התשיעי הייתה.

מסורה קדומה בידינו ששני בתי המקדש נחרבו במוצאי שבת במוצאי שביעית.  אבל לפי מה שמובא פה, זה נכון לשנת 3339, שנת חורבן בית ראשון, אבל לא לשנת 3829, שנת חורבת בית שני.  ולכן אומר הרמב"ם, מאחר ורוב שנת 3829 ראתה בית המקדש, התחלת החורבן נחשבת לשנת 3830.

ו  ולפי חשבון זה, שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחורבן, שהיא שנת שבע ושמונים ואלף וארבע מאות למניין שטרות, שהיא שנת שש ושלושים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה--היא שנת שמיטה, והיא שנת אחת ועשרים מן היובל.

לפי דעת הרמב"ם, ספירת השמיטה ויובל  שייכת לקדושת הארץ, וקדושה שנייה לא בטלה, ולכן הוא מביא את התוצאות בימיו.

ז  [ה] אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש, שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חורבן בית ראשון ובניין בית שני אלא שמיטות בלבד, בלא יובל; וכן משחרב באחרונה, לא מנו שנת חמישים אלא שבע שבע בלבד מתחילת שנת החורבן. וכן עולה מתלמוד עבודה זרה, כפי חשבון זה שהוא קבלה.

כאן, הרמב"ם מביא מסורת שמכחישה את דעתו, שבימי גלות בבל, עם ישראל המשיך לספור מחזורי שמיטה, שבע שבע, ואותו דבר עכשיו בימי גלות אדום.  ומפני ששנת החורבן, 3829, היתה שנת השמיטה, אנחנו משתמשים בה כדי לבסס חישובינו למצוא שנת השמיטה.

ח  [ו] ושנת השמיטה ידועה היא ומפורסמת, אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל; וכולן לא מנו אלא לשני חורבן, משליכין אותן שבע שבע.  ולפי חשבון זה תהי שנה זו, שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחורבן, מוצאי שביעית.  ועל זה אנו סומכין, וכפי חשבון זה אנו מורין לעניין מעשרות ושביעית והשמטת כספים--שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ובהן ראוי להיתלות.

הרמב"ם פה מדגיש את החשיבות בצייתנות למסורת הגאונים, אפילו אם הגיון המסורת נעלם מעינינו, בגלל ידיעתנו בגודל חכמתם.

פרק ב' - להגיע לשיטה משולבת