מיד דאסתלקו, (איכה א:ו) וילכו בלא כח לפני רודף, ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין, כל האומר אמן יהא שמיה רבא בכל כחו, קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, דאינון שבעין שנין, בתר אלף ומאתן שנין, דאתחרב בי מקדשא, ואית דחשיב לון משבוטל התמיד, בגין דבדרגא דיעקב תליא קץ דפורקנא, דדרגיה אמת, הדא הוא דכתיב (מיכה ז:כ) תתן אמת ליעקב, דאיהו סימן אלף מאתים תשעים, ואית דאוסיף ביה ב', (תהלים קמה:יח) קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, (תהלים סז:ג) לדעת בארץ דרכך, אוף הכי ארץ, אלף ר"ץ, מאתים ותשעים, לקיימא בהון (תהלים פה:יב) אמ"ת מאר"ץ תצמח, כד יהון לבר כחושבן אר"ץ, אבל גזר דינם שבעים שנים
מזה אנחנו רואים שיש מסורת שהגלות נשמכת אלף מאתיים שנים. הכוונה הפשוטה כאן הוא משעת חורבן בית שני. אחרי האלף ומאתיים שנים, יש עוד שבעים שנים של חבלי משיח, שבאותה תקופה ניתן להקל על מצבנו דרך מעשינו. ויש שמוסיפים על זה עוד שנתיים כנגד לידת המשיח (או לידת שני המשיחים)
אם נוסיף את האלף מאתיים שבעים ושתים שנים לשנת חורבן בית שני לפי מדרש סדר עולם רבא, שהיא 3828, נגיע לשנת 5100.
עם שיטתנו, להוסיף עוד שנה, החישוב יביא אותנו לשנת 5101, לכאורה מספר בלי חשיבות.
התוצאה מכל זה הוא שהזוהר סופר שנים לפי מדרש סדר עולם רבא. |
|
|