המעיין של פאהי / יעל פורמן

"אנחנו ילדיו של אָלְתָ'אי", אמרה אמו של אַנְרִי.
"שַאנְטִיל ואלת'אי הם אחים, אַלִּירָה", אמרה הנערה, "שניהם דוגלים במידות הטובות. בעבר היו מקימים להם מקדשים בסמוך זה לזה. היית טובה אלי ואני רוצה להודות לך. אני רק רוצה לבקש מהאלה שלי לשמור עליכם. זה לא סותר את אמונת אלת'אי, אני מבטיחה..."
"זה לא מה שאומרים הכוהנים שלנו", אמרה אמו של אנרי באי-נחת.
"כרצונך. בזכותך זכיתי בקורת גג הלילה. תהיה ברכתו של אלת'אי על ראשכם, וגם ברכתה של שאנטיל".
הנערה ליטפה את ראשו של אנרי כמו היה עדיין פעוט ויצאה מהבית. אנרי חש כאילו פחת אור היום בלכתה. אתמול התפללה לאלה שלה ואנרי חש את הבית נמלא בשמחה שקרנה מתוכה. הוא שאל אותה אם גם הוא יכול להיות כוהן לשאנטיל. היא צחקה ואמרה לו שרק נשים יכולות להיות כוהנות לשאנטיל, אך ישנם די אלים זכרים שישמחו לקבל אותו למסדריהם. האל היחיד שהכיר אנרי עד אותו יום היה אלת'אי, אבל הוא מעולם לא חש שמחה דומה בזמן תפילה רגילה בכנסיית הכפר.


הוא ואמו הלכו לכנסייה בצהריים לדרשה השבועית. אנרי באמת ניסה להתרכז בזמן התפילה אך לא חש בדבר הקורן מהכוהן הראשי, וגם לא מהכוהנים האחרים במקדש. הם סתם דיברו בשבחו של אלת'אי וביקשו ממנו כל מיני דברים. עד מהרה השתעמם והחל לנפנף ברגליו.
"תתנהג יפה", לחשה אמו.
הסיוט נגמר לבסוף, וקָרְטְרַן, הכוהן הראשי, התייצב בפני צאן מרעיתו לדרשה השבועית.
"יש כופרים בקרבנו!" הוא אמר בקול קשה, מבטו סורק את כל הקהל, לא מחמיץ איש.
אנרי הפסיק להתנדנד והקשיב.
"כופרים שיושבים פה בכנסייה, אך נוהים בסתר לבם אחרי אלים אחרים! כופרים המחללים את הקודש ופוגעים בכוחו של אלת'אי האדיר!"
אנרי הסמיק, ונזכר ברצונו הרגעי להיות כוהן של שאנטיל. הוא רק בן תשע. כמה נזק הוא יכול כבר לגרום לאל אדיר כמו אלת'אי?
למרבה האימה, קרטרן הסתכל בדיוק על הספסל שלהם. אנרי הביט על אמו, וראה שהיא מבולבלת.
"כן, אלירה, אני מדבר עליך!" צעק קרטרן, "אתמול בלילה הלנת בביתך כוהנת של שאנטיל!"
"אה... אני..." החלה אמו להגיד והשתתקה.
"זה מעשה כפירה!"
"אבל..." אמרה אמו, "הנערה המסכנה חיפשה מקום לישון. אלת'אי לימד אותנו שהכנסת אורחים היא מצווה חשובה. אני לא חושבת..."
"היא באה לתקוע טריז באמונתנו! להשחית את אמונתו של בנך התמים!"
"היא רק עברה בכפר. היא היתה עייפה והיה קר בחוץ".
"אל תעני לי!" צעק קרטרן, "עשית מעשה כפירה. הכנסת אורחים היא מצווה רק עבור ילדיו של אלת'אי. הקשיבו כולכם!" הוא צעק חזק עוד יותר, "אלת'אי חי מאמונתנו. הוא הפך לאל הגדול מכולם בזכות אמונתכם ואמונת אבותיכם. מי שמעודד אלים אחרים פוגע באלת'אי הגדול. זהו פשע, ועל פשעים יש לשלם. זכרו!"


כעבור יומיים, בעיצומו של משחק כדור עם כמה מילדי הכפר, שמע אנרי את אמו צורחת. הוא השליך את כדור העץ מידו ופרץ בריצה לכיוון הכנסייה. כמה מהילדים באו בעקבותיו.
התקהלות של אנשים קידמה את פניו. הוא החל להידחק ביניהם, ושמע צליל צליפת שוט ואחריו צרחה נוספת. אנרי הגיע לשורה הראשונה. הוא ראה את אמו קשורה בידיה לעמוד הקלון, כורעת על ברכיה. גבה היה עירום ועוטר בפסים אדומים עמוקים. לידה עמד קרטרן והבעה מטורפת בעיניו.
"עזוב את אמא שלי!" צעק אנרי והחל לרוץ קדימה. מישהו תפס אותו מאחור בכוח. הכוהן נשא את עיניו והביט בו.
"טוב מאוד!" הוא צעק, "בנה של הכופרת הגיע. ראה, ילד, מהו עונשם של כופרים!"
השוט התרומם וירד שוב. אמו צרחה. אנרי נאבק להשתחרר.
"היא לא כופרת, עזוב אותה!" הוא צעק.
"האל אמר לי שהיא כופרת", הכריז הכוהן. "הכוהנת של שאנטיל השחיתה את אמך. היא לא התפללה בלב שלם. האל הורה לי להעניש אותה. אין אמונה בלִבה".
הוא הניף את השוט, ועוד פס אדום הצטרף לאחיו. אמו התייפחה.
"לכופרים אין תקווה, חיזרו בתשובה!" זעק הכוהן והצליף שוב. הפעם לא כיוון כראוי והשוט התפתל סביב צווארה. אמו של אנרי לא צרחה הפעם. כשהכוהן שחרר את השוט צנח גופה, רפוי, תלוי מפרקי הידיים הקשורים.
"לא!" צעק אנרי, "רו–" פיו נסתם, והאיש שאחז בו גרר אותו בכוח לאחור בינות לאנשים.
"סתום את הפה, ילד", הוא אמר. "אם תקרא לו רוצח הוא יהרוג גם אותך".
דממה השתררה ברחבת הכנסייה. קולו של הכוהן פילח אותה.
"אני לא הרגתי את האשה הזו!" הוא צעק, "האל אלת'אי הגדול הרג אותה. זה עונשם של כופרים!"
האיש שאחז באנרי הגיע אל שולי הרחבה.
"רוץ, ילד", הוא אמר, "ברח מפה".
"הוא הרג את אמא שלי!"
"אם לא תברח הוא יהרוג גם אותך".


אנרי רץ מהכפר. הדמעות סימאו את עיניו. הוא נפל כמה פעמים, אבל קם מיד והמשיך בריצתו. שעת הדמדומים חלפה והוא עוד רץ, חסר כיוון. הוא נתקל בדבר מה ונפל שוב.
"לאן אתה ממהר כל כך, ילד?" שאל מישהו.
אנרי הרים את ראשו וניגב את עיניו הדומעות.
"הוא אמר לי לרוץ, אז אני רץ", אמר.
"מי?"
"האיש הזה שלקח אותי משם. אמא שלי מתה".
"מה? אמא שלך? איזה איש?"
"בכנסייה. הוא סחב אותי משם ואמר לי לרוץ.   אז אני רצתי כל הזמן..."
"מה קרה לאמא שלך?"
 "היא מתה. הכוהן הראשי רצח אותה".
בגלל החשיכה הוא לא היטיב לראות את פניו של האיש ששוחח עמו. הוא קם על רגליו ושם לב, לראשונה מזה שעות רבות, כמה הוא תשוש. הוא נפל שוב. האיש תמך בו וסייע לו לקום על רגליו.
"בוא אתי, ילד, נטפל בפציעות שלך", אמר האיש והחל להוליך אותו.
אנרי היה צמא מאוד. האיש כמו חש בכך ומסר לו מימיה. אנרי שתה את כולה והתחיל לבכות שוב.
"הוא הרג את אמא שלי", הוא אמר.
"של מי הכוהן הזה?" שאל האיש, "איזה אל אתם עובדים בבית שלך?"
"האל אלת'אי".
האיש נשמע מופתע כששאל: "כוהן של אלת'אי רצח את אמא שלך? למה?"
"הוא אמר שהיא כופרת".
הוא עצם את עיניו וראה את אמו, מחייכת ומלאה חיים, כמו שהיתה רק היום בבוקר. הוא כשל על אבן.
"בוא ילד, אנחנו כבר מגיעים".
"לאן?"
"למקדש שלי. גם אני כוהן, אבל לא של אלת'אי. אתה צריך מקום לנוח. הכוהנים המטורפים של אלת'אי לא ישיגו אותך שם".


המקדש התגלה כמקום קודר ואפלולי. זה היה מבנה נמוך וכהה, שהואר על ידי לפידים שחורים. בעל בריתו החדש של אנרי לקח אותו במסדרון צר למטבח גדול והגיש לו כיכר לחם, גבינה וקנקן מים.
"מיד אני חוזר, ילד, תאכל משהו".
אנרי כרסם את הלחם בחוסר תאבון. הוא רצה לישון, אבל בכל פעם שעצם את עיניו ראה את דמותה של אמו. הבכי חזר. הוא הניח את פיסת הלחם בצד, השעין את ראשו על השולחן והתמכר לדמעות. הוא שמע צעדים נכנסים לחדר, אבל לא התייחס אליהם.
"מה שמך, ילד?" שאל קול זר.
"אנרי", השיב אנרי בבכי.
"אתה רוצה לנקום את מותה של אמך, אנרי?"
אנרי נשא את ראשו. הוא מצא אדם גבוה לבוש בגלימות כהות, ולצווארו שרשרת עשויה עצמות קטנות.
"הישאר אתנו כאן כחניך, ובבוא היום תזכה לנקום את מות אמך".
 
 
אנרי קיבל מיטה בחדר עם עוד שני פרחי כהונה שהיו מבוגרים ממנו רק במעט. גֶרְן גדל במקדש מאז שהיה בן ארבע והוריו מתו. אַלְדוֹ ברח מהבית ומצא מקלט במקדש בשנה שעברה. שניהם השתתפו בצערו על מותה של אמו ואיחלו לקרטרן שפַאהִי ימצוץ את נשמתו.
"אני אנקום את מותה", אמר אנרי. "אב המקדש אמר שאני אוכל לעשות את זה".
שני פרחי הכהונה הביטו זה בזה.
"האל פאהי הוא אל הנקמות בין השאר", אמר גרן, "אבל אני חושב שאב המקדש התכוון שאם תעבוד את פאהי, תגרום לרוצח הזה לקבל את עונשו מידי האל".
"אני לא יודע כלום על פאהי. אני רק יודע שאני רוצה להרוג את מי שהרג את אמא שלי".
אלדו גרד כמה מהזיפים הבודדים שצמחו על סנטרו. "בעצם, הגישה הרשמית של המסדר טוענת שרצוי להרוג רוצחים. אז אולי זה בסדר".
"אבל זה כוהן של אל אחר", אמר גרן. "של אלת'אי. אני לא מאמין שירשו לו סתם כך ללכת ולחסל כוהן של אל אחר. בטח לא כוהן של אלת'אי".
אנרי שפשף את עיניו. אחרי שבוע של בכי לא נותרו לו עוד דמעות, אך עיניו היו נפוחות וכואבות.
"מה אומר האל?" הוא שאל. "שצריך להרוג רוצחים?"
"כן", אמר אלדו. "זו הגישה הרשמית. אבל לא עשו את זה כבר הרבה שנים. זה הביא בעבר לחיכוכים עם המלך ועם הכנסייה של אלת'אי".
"זו הכנסייה שהרגה את אמא שלי".
פעמון המקדש צלצל.
"בוא, ילד", אמר גרן, "הגיע הזמן שתתפלל לפאהי במקום להיות סגור פה בחדר. אם אתה רוצה להיות כוהן, אתה צריך להכיר את הטקסים".
 
אנרי הלך בעקבות גרן ואלדו לכנסייה הקטנה שבחזית המקדש. היא לא היתה יותר מאשר חדר קטן שקירותיו צבועים בשחור. הריהוט היחיד בחדר היה מזבח מלבני מאבן כהה מול הדלת, ורצפת העץ היתה מכוסה בכתמים חומים ואדומים. ליד הדלת היה כן ובו פגיונות חדים בעלי להב מוכתם. הכוהנים הבוגרים שנכנסו לכנסייה לקחו איש-איש פגיון מעל הכן וכרעו על הרצפה. גם גרן ואלדו נטלו פגיונות. אנרי הושיט את ידו לכיוון הכן גם כן, אך אלדו עצר בעדו.
"עדיין לא". הוא אמר, "קודם אתה צריך ללמוד להתפלל. אתה יודע לקרוא?"
אנרי הנהן.
אלדו ניגש למדף והוריד ממנו ספר קטן. הוא רפרף בו לרגע והושיט אותו לאנרי כשהוא פתוח.
"הנה, זו התפילה הכי בסיסית. שב על הרצפה, כמונו, ותתחיל לשנן אותה. יקח קצת זמן עד שתבין את עניין הפגיונות".
אנרי ראה שהכוהנים מתרחקים זה מזה והתמקם מתחת לחלון, שם היה קצת יותר אור. הוא היה היחיד שהחזיק ספר ולא פגיון. אנרי הפנה את תשומת לבו אל המילים. הן דיברו על דם ומוות. רעד אחז בו. זה לא דמה כלל לדברים הנחמדים שאמרה הכוהנת של שאנטיל שהתארחה בביתם. הוא נשא את עיניו מהספר וראה שהכוהנים חותכים את עצמם ומקיזים מדמם על הרצפה. אנרי בלע רוק בפחד.
הוא לא חש שום שמחה אצל הכוהנים, אבל הבעת פניהם הזכירה במשהו את ההבעה שהיתה לכוהנת שאנטיל בזמן התפילה שלה. הוא החליט לנסות להתפלל אתם בכל זאת. הוא לחש לעצמו את המילים מהספר וחשב על נקמה. המילים התאימו לדברים שהוא רצה לעשות לקרטרן. הוא ידע שהמילים האלה יעזרו לו לממש את שאיפתו. הוא שקע בתפילה וחש נוכחות נוגעת בו ברכות. זה היה כמו השמחה של שאנטיל, אבל זו היתה שמחה אלימה, שמחה של נקמה.
הוא קרא את התפילה שלוש פעמים ורק אז שם לב שנותר לבדו בכנסייה. הוא לא הצליח להגיע למדף כדי להחזיר את הספר, והניח אותו על כן הפגיונות. גרן ואלדו חיכו לו בחוץ.
"שקדן", אמר אלדו בהערכה. הוא היה עסוק בחבישת חתך על אמת ידו.
"הרגשתי משהו", אמר אנרי. "כשהתפללתי, הרגשתי משהו בוחן אותי. הרגשתי שהוא רוצה שאני אנקום".
גרן שרק.
"כבר בתפילה הראשונה שלך? מדהים. אף פעם לא שמעתי על דבר כזה בפעם הראשונה".
"אני מניח שהוא בא במצב רוח הנכון. הוא יתקדם מהר", אמר אלדו. "אני אספר לאב המקדש. הוא צריך לקבל הדרכה כבר מעכשיו".
הם החלו ללכת בחזרה לחדר שלהם.
"למה אתם חותכים את עצמכם?" שאל אנרי.
"אתה כבר תבין. פאהי אוהב דם. מה שהרגשת עכשיו זה כאין וכאפס לעומת מה שתרגיש כשתדע להתפלל באמת".
 
"העולם בנוי ממעגלים של חיים ומוות", אמר ריגו, הכוהן שהוטל עליו לחנך את אנרי.
"ופאהי הוא אל המוות", אמר אנרי.
"לא בדיוק. פאהי מבין שכדי לקיים את העולם צריך להיות מוות. אם כולם יחיו לנצח, לא יוולדו ילדים בכלל או שיהיה פה צפוף וכולם יהיו רעבים כל הזמן. וצריך להיות גם כאב".
"כאב? למה?"
"הכאב הוא מזונו של פאהי. אדם צריך לכאוב כדי להרגיש בחיים. גם פחד. הפחד מחדד את החושים. קח למשל את האלה ליאנה, אלת המחלות. הכוהנות שלה מסתובבות בין החולים ומנסות להאריך את חייהם כדי שהאלה שלהן תוכל להיזון מכאבי המחלה".
"זה לא יפה".
"לפעמים החולים מחלימים. והם מודים לליאנה שלא לקחה אותם. כמובן, זה כדי שהם יוכלו לשוב ולחלות. מה שחשוב הוא שיש מקום בעולם לכל האלים. אנחנו, כוהני פאהי, מודעים לכך שמוות וכאב הם חלק מהחיים. כוהן פאהי אמיתי אינו מפחד מהמוות, כי הוא יודע שפאהי יגמול לו על נאמנותו".
"ולהרוג מותר?"
ריגו צחק במבוכה. "את מי אתה רוצה להרוג בגילך?"
"את האיש שרצח את אמא שלי".
"אתה רוצה לנקום. זה טוב. רגש הנקמה מגדיל את עוצמתו של פאהי. אבל אנחנו כבר לא הורגים אנשים".
"כבר לא הורגים?"
"בעבר היו כוהנים שהיו הורגים. אבל זו היתה טעות. אנחנו מבינים את זה עכשיו. אסור להרוג אנשים שיכולים להיות מאמינים פוטנציאליים".
"אני לא רוצה להרוג סתם אנשים. אני רוצה להרוג את קרטרן".
"הבנתי את זה", אמר ריגו. "בוא נעזוב את קרטרן בינתיים. חשוב עליו בזמן התפילה, זה יעזור לך להתחבר לאל. עכשיו אנחנו מדברים באופן כללי. הכוח של האל נקבע לפי מספר המאמינים שלו. ככל שיש לאל יותר מאמינים, כך הוא חזק יותר. אז אם אנחנו הורגים סתם אנשים, אנחנו מקטינים את מספר המאמינים וכך פוגעים באל. פעם חשבו שאם הורגים אנשים מחזקים את האל, כי פאהי אוהב הרג. אבל מועצת המסדר החליטה שזו היתה שגיאה".
אנרי שמח לשמוע את זה. הוא באמת לא רצה לפגוע באף אחד מלבד קרטרן.
"אבל אם פאהי אוהב הרג, איך מרצים אותו?"
"אתה ילד חכם", אמר ריגו בחיוך. "מותר להרוג חיות. מותר לפגוע בעצמנו. באופן עקרוני מותר אפילו להרוג פושעים כי הם מפריעים לסדר החברתי ולכן מפריעים לאמונה. אבל המלך הוא חסיד של אלת'אי והוא לא מרשה לנו לפעול באופן חופשי".
"אבל הוא מרשה לכוהנים של אלת'אי לעשות מה שהם רוצים".
"מספיק עם זה, אנרי! זה שיעור. מספיק הסחות דעת. תתרכז במה שאני מסביר לך, או שתגלה את נפלאותיה של תורנות המטבח מוקדם מכפי שאתה חושב".
 
 
אנרי התפלל בכנסייה עם כולם. אחרי ארבעה חודשים במקדש הוא כבר הכיר את כל התפילות שבספר בעל פה. הוא אהב להתפלל. בזמן התפילה הוא חש את נוכחות האל סביבו, וזו היתה הרגשה טובה שפיצתה על העדרה של אימו. אבל משהו היה חסר. הוא ידע מה זה. האל רצה שהוא ישתמש בפגיון. עם זאת, אלדו, גרן וגם ריגו אמרו שהם יגידו לו מתי הוא צריך להתחיל עם הפגיון. לפחות חצי שנה, הם אמרו. הוא ניסה לחזור להתפלל, אבל זה פשוט לא הלך. הוא לא הצליח להתרכז. הוא הגניב מבט לעבר כן הפגיונות. היו שם שלושה פגיונות שהזמינו אותו לקחת אותם. אנרי החליט לסמוך על דחפיו וניגש לקחת פגיון אחד. זה היה כלי יפהפה עם קת מעוצבת בסמל הגולגולת של פאהי, ולהב דק וחד. אנרי חזר למקומו הקודם. אף אחד מהכוהנים לא שם אליו לב. הם היו שקועים בתפילתם.
אנרי הביט בפגיון בפחד. הלהב היה מוכתם בדמם של כוהנים אחרים. הוא נראה חד עד לאימה, ואנרי דמיין בקלות את הכאב שהוא יגרום. הוא החליט רק לאחוז בפגיון בשלב זה.
הוא שקע בריכוז והחל שוב למלמל את התפילה:
"אל נורא,
הדם הוא מזונך,
המוות יאדיר את שמך,
הפחד..."
הוא חש כאב חד בידו. הוא השפיל את עיניו וראה שבלי להרגיש הוא שרט את ידו השמאלית לכל אורכה. השריטה היתה פס לבן שהאדים מול עיניו. טיפות דם בעבעו אל פני העור. זה שרף וצרב והעלה בעיניו דמעות. ואז תחושה של התעלות כיסתה את הכאב. הוא חש כוח זורם ממנו אל האל, מעצים את כוחו. הוא חזר להתפלל ביתר כוונה הפעם. הוא הרגיש את נוכחות האל שורה עליו, מקנה לו תחושה של תענוג שמעולם לא חש כמותה. בלי להרגיש ביצע עוד חתך, עמוק יותר. הסיפוק שחש הפעם היה מידי. הוא יכול לחוש בשביעות הרצון של האל. הוא חתך את עצמו בפעם השלישית.
"מה אתה עושה?" נשמע קולו המבוהל של גרן. הפגיון נחטף מידו.
אנרי פקח את עיניו והביט בגרן.
"אני מתפלל".
"אבל אתה עוד לא יודע מספיק כדי להשתמש בפגיון".
"אני יודע מספיק. תן לי את זה".
גרן הסתיר את הפגיון מאחורי גבו. הכוהנים האחרים החלו להתאסף סביבם.
"אתה עלול להרוג את עצמך מחוסר דם. צריך ללמוד איך לעשות את זה".
"האל היה מרוצה. הרגשתי את זה. זה מספיק לי. תן לי את הפגיון".
"אנרי, יש סדר לדברים. אתה לא יכול לעשות כל מיני דברים רק כי דמיינת שהאל הגיב לך בפעם הראשונה".
"לא דמיינתי כלום".
אב המקדש עבר בין הכוהנים שהתקבצו מסביב לשניים.
"אנרי", הוא אמר בקול תקיף, "אני מעריך את הדבקות הדתית שלך, אבל אתה תציית לבכירים ממך במסדר. זה ברור?"
אנרי פנה להביט בו, שומר על פנים נטולי הבעה. אב המקדש החזיר לו מבט קשוח. אנרי קם על רגליו, נדחף בין הכוהנים, ויצא מהכנסייה. הוא הלך הישר למטבח, נטל סכין חד ולקח אותו לחדרו. הוא כרע על ברכיו והמשיך להתפלל עד שחש שהאל מסופק מתפילתו. לאחר מכן חבש את עצמו, ניקה את כתמי הדם מהרצפה ולקח את הסכין בחזרה למטבח. בדרך פגש את אב המקדש שחזר מהכנסייה.
אב המקדש נעצר המום, מבטו נח על הסכין המוכתם. אנרי עמד מולו בלי ניסיון להסתיר את הסכין.
"אנרי, אתה הפרת את הוראתי?"
"קיימתי את רצון האל".
"החזר את זה למטבח. ובשבועיים הבאים תעשה תורנות מטבח מדי יום".
"בסדר".
"אל תפר שוב הוראה שלי".
אנרי חלף על פניו בדרך למטבח. מה היא תורנות מטבח לעומת הידיעה שהוא השביע את רצון האל?
 
 
שבע שנים חלפו. גופו של אנרי כבר היה מכוסה צלקות. אב המקדש היה מאוד מרוצה משקדנותו וממסירותו, אבל התלונן על כך שהוא אינו ממושמע. אנרי לא התרגש מכך. הוא חש בדיוק מתי האל מרוצה ממנו ומתי לא.
הוא סיים לקרוא את כל הספרים שעסקו בעבודת פאהי בספריה הקטנה, גם את אלה שנגעו לקורבן האדם שפס כבר מהעולם. הוא ישב שם כעת עם אלדו, שכבר היה כוהן מן המניין, ולמד על האלים האחרים. היה חשוב להכיר את האלים האחרים.
"אני לא מבין את זה", אמר לאלדו שהיה שקוע בספר אחר. "כתוב פה שאלת'אי הוא אל טוב. המאמינים שלו אמורים לתת צדקה, להכניס אורחים ולעזור לחלשים. איך זה יכול להיות שאל כזה יגיד לכוהן שלו להרוג אשה שכל חטאה היה הכנסת אורחים?"
"הכוהנים של אלת'אי מטורפים על כל הראש", השיב אלדו מבלי להרים את עיניו. "הם לא עוקבים אחרי הספר הזה. יש להם רק מטרה אחת. להגדיל את מספר עובדי אלת'אי על חשבון האלים האחרים".
"וזה עובד, לא?" שאל אנרי, "הם היו פעם מאוד חזקים".
"אני לא יודע. המסדר שלנו לא מתעמת אתם".
אנרי החל לתופף באצבעותיו על השולחן.
"אני לא מבין למה. רק כי המלך אוהב אותם?"
"זו בהחלט אחת הסיבות. וגם כי הם מאוד חזקים. האל שלהם הכי חזק".
"איך אנחנו יודעים שהם חזקים אם אנחנו לא מתעמתים אתם?"
אלדו נשא את עיניו: "כוהני פאהי התעמתו אתם בעבר. ונכשלו".
"כוהני פאהי הרגו אז אנשים תמימים. זו היתה טעות. אנחנו יודעים את זה. אבל זה גם היה מזמן. מאוד מזמן".
"ומאז אלת'אי רק התחזק".
"תקשיב לי רגע, אלדו. כמה ימים לפני שאמא שלי נרצחה, היא אירחה בבית כוהנת של שאנטיל, אלת הצחוק והאהבה. הכוהנת הזו התפללה ואני הרגשתי את הקשר שלה עם האלה שלה. זה מילא את כל הבית. אף פעם לא הרגשתי דבר כזה בזמן תפילה לאלת'אי. אבל אני מרגיש את זה כל פעם שאני מתפלל בכנסייה. אני חושב שאלת'אי הפנה את פניו מהכוהנים המטורפים שלו. הם לא עוקבים אחרי התורה שלו, והוא לא רוצה אותם. אני חושב שאנחנו יותר חזקים מהכנסייה של אלת'אי כי אנחנו עושים מה שהאל שלנו רוצה".
"רד מזה, אנרי. הפסק לחשוב על המטורף הזה".
אנרי סגר את הספר בחבטה ויצא מהספריה. הוא הלך הישר לחדריו של אב המקדש. הוא כמעט נכנס בלי הזמנה, אבל עצר את עצמו ברגע האחרון והקיש בדלת.
"יבוא", אמר אב המקדש מבפנים.
אנרי פתח את הדלת ונכנס פנימה. הוא הרכין את ראשו לאות כבוד.
"כן, אנרי, מה אתה רוצה?"
"אני מבקש רשות ללכת לנקום את מותה של אמי".
"מה?"
"כשבאתי למקדש אמרת לי שיום יבוא ואנקום את מותה של אמי. אני רוצה לעשות את זה עכשיו".
"כבר נקמת את מותה של אמך. בכך שהפכת לכוהן פאהי, נקמת את מותה. מעשהו של אותו כוהן של אלת'אי הקטין את מספר המאמינים שלו – זה לא מה שהוא רצה".
אחרי שבע שנים במקדש אנרי ציפה לתשובה הזו, אבל החליט בכל זאת לנסות לשכנע.
"בכל פעם שאני מתפלל אני חושב על קרטרן ואני מרגיש שהאל רוצה שאני אשפוך את דמו. אני מבקש רשות ללכת לעשות את זה, כי זה רצונו של האל".
"כמו שאתה יודע, בני, אני מעריך מאוד את המסירות שלך לאל, אבל מי שיודע להבין את רצונו של האל הוא אני ולא אתה. חזור ללימודיך ושכח מהנושא".
אנרי נתן בו מבט תמים. "כן, אדוני", הוא אמר, ויצא מהחדר.
הוא מילא את חובתו וביקש רשות. הוא לא קיבל אותה, אבל זה לא שינה לו. הוא ידע מה האל רוצה ממנו וזה היה חשוב מרצונו של אב המקדש. הוא הלך למטבח ונטל מעט מזון ושתיה כצידה לדרך. אז הלך לכנסייה ולקח פגיון טקסי. לראשונה מזה שבע שנים הוא יצא מהמקדש ופנה בדרך לכפרו.


אנרי הלך בדרך המובילה לכפרו בחשש. החוץ נראה קצת לא מציאותי. איכרים עבדו את שדותיהם, ילדים שיחקו בינות לפרחים. הוא הביט בהם וחש את תאוות האל לדם טרי.
"עוד מעט יהיה דם", חשב.
הוא הגיע לכפר לאחר רדת הערב, כפי שתכנן. הוא התגנב לכנסייה בחסות החשכה. הדלת הראשית כבר היתה נעולה, והוא חמק פנימה בעד חלון. למזלו הכנסייה היתה אפלולית. שני כוהנים בגלימות לבנות עברו וכיבו את הנרות הרבים. אנרי התגנב בינות לספסלים והקשיב לשיחתם. למרבה הבעתה הוא זיהה אחד מהם כחברו למשחק הכדור ביום בו אמו נרצחה.
הם סיימו לכבות את כל הנרות ולקחו את האחרון אתם דרך דלת צדדית. אנרי ניגש אל הדלת ופתח אותה בחשש קל. הוא ראה מסדרון שהואר באור לפידים. שני הכוהנים הלכו לצד ימין, שקועים בשיחתם. הוא החליט לנסות את הצד השני. הוא חלף על פני כמה דלתות פשוטות עד שהגיע לאחת מפוארת. מהספרים שקרא זכר שבעת האחרונה הכוהנים הראשיים של אלת'אי תמיד מפארים את מגוריהם. הוא פתח את הדלת. הוא ניחש נכונה. קרטרן ישב ליד שולחן כתיבה וכתב איגרת. אור הרפאים של המנורה הבהב על פניו החיוורות, בולם אך בקושי את האפלה שמסביב. שיני הזמן שחלף לא היטיבו עמו. שערו החל להאפיר ופניו נמלאו קמטים. הזמן דווקא היטיב עם גלימתו הלבנה, שהיתה מעוטרת כעת בפסי זהב. הוא הרים את ראשו.
"מי אתה?" שאל.
אנרי הרגיש כיצד השנאה מציפה אותו, והניח לה לזרום ממנו והחוצה.
"אתה לא זוכר אותי? אני הבן של אלירה, שהאשמת בכפירה ורצחת בדם קר".
מצחו של קרטרן התקמט. "אלירה? אני לא זוכר שום אלירה".
"מנוול. עברו רק שבע שנים. כמה אנשים הספקת לרצוח מאז?"
"שבע שנים? אה, הבן של הכופרת. איפה היית? רצינו ללמד אותך את הדרך הנכונה".
"למדתי את הדרך הנכונה", סינן אנרי. "את דרכו של פאהי".
הוא התקדם לתוך החדר. קרטרן קם ונסוג לאחור.
"אתה לא יכול לפגוע בי", הוא הכריז, "אני מוגן בכוחו של אלת'אי האדיר".
"את זה עוד נראה".
הוא לכד את הכוהן המטורף בקלות והחל לגרור אותו בחזרה לאולם הכנסייה.
"עזוב אותי! בשמו של אלת'אי!" הכריז קרטרן. הוא ניסה להתחמק, אבל לא היה לו סיכוי מול כוהן פאהי צעיר ומשולהב. אנרי הכין עצמו לרצח טקסי וחש את מבטו של האל נח עליו. הם נכנסו לאולם האפלולי. קרטרן זעק לעזרה עכשיו אבל אנרי התעלם ממנו. שום דבר לא יכול היה להפריע לו כעת. כוחו של האל שלו חדר את הכנסייה ומילא אותו בעוצמה. עיניו החלו לזהור.
"אל נורא, קבל את מנחתו של עבדך. שתה את הדם הנשפך, זוהי מתנתי לך", הוא מלמל, והטיל את קרטרן על במת התפילה. שריריו קיבלו את עוצמת האל, והתפתלויותיו של האיש שתחת ידו נדמו להתפתלויות של עכבר במלכודת. הוא שלף את הפגיון.
"אני נותן אותך לאל פאהי, לשתות את דמך, לאכול את בשרך, לרסק את עצמותיך. נשמתך תרחף לנצח בארמונו של פאהי, תשרת אותו בכל מאוויו, ותשיר לכבודו שירי הלל. אל גדול, אני נותן לך קורבן זה לשירות עולם, אנא קבל אותו".
הוא הרים את הפגיון וחתך את גרון האיש המתפתל והזועק. האקסטזה הציפה אותו. הדם שטף את ידיו, את רגליו. הוא חש את נשמתו של הקורבן מרחפת דרכו הישר אל האל. ההתעלות היתה טובה אפילו מאשר בזמן התפילה השבועית במקדש. וזה נמשך עוד ועוד. אנרי רצה שזה לא יפסק לעולם, אך לבסוף יצאה נשמתו של קרטרן, וזרם הכוח פסק.
אנרי חזר למציאות. הוא הופתע לראות שאולם הכנסייה מואר עכשיו בלפידים. כמה כוהני אלת'אי עמדו ליד הדלת הצדדית בפה פעור.
"אנרי?" שאל חברו הותיק. "זה אתה?"
"כן", אמר אנרי. "נקמתי את מותה של אמי".
"אתה רצחת כוהן של אלת'אי!"
"בשם פאהי רצחתי את האיש שהצליף באמי למוות. הסתלקו, או שאקריב גם אתכם!"
הם היו שמונה והוא אחד, אבל הם ראו את הזוהר הלא טבעי בעיניו, ומיהרו לצאת מהאולם ולסגור אחריהם את הדלת. אנרי פנה בחזרה אל הגופה וטבל את ידיו בשלולית הדם. הוא מרח את הדם על פניו ושערו ושתה מעט. כדי להשלים את הטקס בצורה הטובה ביותר, היה עליו להשקות עוד אדם, אבל הוא ריחם על הכוהנים ההמומים, והחליט להתייחס לזה כאל טקס ליחיד, בו אין קהל צופים. במקרה כזה היה עליו להשחית את הגופה כדי להחריד את מי שימצא אותה. הוא חתך לאורך בטנו של הקורבן, הוציא איברים פנימיים כפי שקרא בספר ופיזר אותם מסביב. רק אז ניקה את הפגיון ועזב את המקום.
אילו היה נשאר כדי להתענג על מעשה ידיו, היה יכול לראות שמונה כוהנים של אלת'אי מתעלפים בכניסה לאולם. אבל במקום זאת עזב את הכפר וחזר למקדש.


זמן קצר קודם לכן נמנם האל פאהי ליד שפת מעיין האמונה שלו. הוא היה מודאג מאוד במאות השנים האחרונות והדאגה הפילה עליו תשישות. כוהניו על הארץ התרככו. בעבר היו רוצחים לכבודו ללא חשש. כעת הסתפקו בהקזת דם עצמית בזמן תפילות. זה פגע באיכות המים שלו.
פאהי חש באחד מכוהניו השרוי בהתרגשות עזה. הוא התיישב ונתן מבט במעיין הקטן. המים הכהים פתחו צוהר לעולם. הוא ראה כוהן צעיר גורר כוהן של האל אלת'אי וחש שהוא עומד לרצוח אותו למענו. הוא הביט בחשש לכיוון האגם של אלת'אי אבל לא ראה את האל החזק בא לכיוונו. הוא החזיר את מבטו אל המעיין. מצא חן בעיניו שסופסוף אחד מכוהניו עובד אותו כהלכה – אבל למה לערב כוהן של אלת'אי דווקא? זה היה מסוכן. הוא בחן את לבו של הכוהן הצעיר, וראה שהוא עומד לנקום באמצעות רצח טקסי. כוהן אלת'אי רצח את אמו של הנער. פאהי חיכך את ידיו בהנאה. רצח ונקמה. חלפו מאתיים שנה מאז שדבר כזה בוצע לכבודו. הוא שתה מהמעיין ושלח מעוצמתו אל הכוהן הצעיר. הוא רצה להבטיח שדבר לא יעצור את הטקס.
הוא צפה בהנאה בצעיר האדוק שוחט את קורבנו. מי המעיין התערבלו והשחירו, דמו של הקורבן השיב להם את האיכות שאבדה להם. פאהי לגם מהם, מתענג על טעם הרעל המר. הם החזירו לגופו עוצמה שהיה זקוק לה, עוצמה שיהיה זקוק לה אם אלת'אי יבוא לתבוע את עלבונו. נשמת הקורבן התעופפה בעד המעיין ופאהי תפס אותה.
"כוהן של אלת'אי", הוא אמר.   "זו הפעם הראשונה שאני מקבל כזה. מעניין אם האל שלך יבוא לקחת אותך ממני".
הנשמה פרפרה בפחד בין אצבעותיו. פאהי המשיך לדבר אל הנשמה: "הוא לא ניסה כלל להציל אותך. היית מניח שעם האגם הענק שיש לו לא תהיה לו בעיה להציל אותך. אולי הוא התנער ממך? אחרי הכל רצחת אשה בדם קר, וכוהנים של אלת'אי לא אמורים לרצוח. נראה כאילו אתה עומד להשאר אצלי, מה שצריך למצוא חן בעיניך. עם הדחפים שלך היית צריך להיות כוהן שלי. אם אתה רוצה שיהיה לך סיכוי להיוולד מחדש, כדאי שתתחיל להתאמן על שירי הלל".
הוא שחרר את הנשמה וזו החלה לחוג מסביב למעיין. פאהי לגם עוד לגימה ושב להביט בזירת הרצח. הגופה היתה מושחתת כדת וכדין, וכוהנו הצעיר זה עתה הסתלק מהמקום. דלת נפתחה וכמה כוהני אלת'אי מבוהלים הציצו לתוך האולם. הם התעלפו מיד, הרכרוכיים. פאהי הצטער על שכוהנו כבר הלך, שכן הוא היה יכול עכשיו להכריח אותם ללגום מדם המת. הוא התנחם בלגימה נוספת של מי רעל נהדרים.
 
אנרי עבר את הדרך בחזרה למקדש במשך שעתיים בלבד, כשהזוהר מעיניו משמש לו כמאור. האנשים הבודדים שחלפו על פניו בשעה זו של הליל נמלטו על נפשם. כשנכנס למקדש כל הכוהנים   שחלף על פניהם נפלו על ברכיהם.
הוא הלך ישר אל אולם התפילה והחל להתפלל בדבקות. הוא שקע בתפילה והתענג על החיבור עם האל כשיד נגעה בכתפו. הוא ניסה להתעלם ולהתרכז בתפילה, אבל היד נגעה שוב, ומישהו אמר: "אנרי".
אנרי פקח את עיניו והפנה את מבטו. זה היה אב המקדש, עטוף בחלוק שנלבש בחיפזון ושערו סתור. האור מעיניו של אנרי שיווה לפניו מראה חולני על רקע קירות הכנסיה הכהים.
"אני מתפלל".
"אנרי, מה קרה?" שאל אב המקדש.
"נקמתי את נִקמתי", אמר אנרי. "הרגתי את רוצח אמי בפגיון קדוש. האל שלח לי את עוצמתו. הוא היה מרוצה".
"אני רואה את זה", אמר אב המקדש בחשש קל. "עיניך זורחות".
"זו עוצמתו של האל. הרגשתי את תאוותו לנקמה. הוא ברך אותי על מנת שאוכל להשלים את נקמתי בהצלחה". הוא חזר ושקע בתפילה, ואב המקדש עזב אותו במנוחה.
עוצמת האל נמוגה מאנרי במהלך הימים הבאים, אך הכוהנים לא שכחו את מה שראו.
 
 
"אנרי", אמר גרן.
אנרי הרים את עיניו מהספר שהיה שקוע בו.
"אתה רוצה לבוא אתי למשימה מיסיונרית?"
"מה?"
"אתה יודע שאנחנו לפעמים יוצאים לכפרים כדי לעשות נפשות לפאהי".
"אה, כן. אבל אני עוד לא ממש כוהן. לא באופן רשמי".
"זו המשימה שלי. חשבתי שאולי תרצה להצטרף אלי. מאז שחזרת מהכפר שלך אתה לא עושה שום דבר מיוחד חוץ מלהתפלל ולעבוד במקדש. כאילו איבדת את הלהט שהיה לך קודם".
"אני פשוט מאוד רגוע עכשיו. הצדק נעשה".
"אתה רוצה לבוא?"
"שיהיה. לאן אנחנו הולכים?"
"יש כפר שלא ביקרנו בו כבר כמה חודשים. הוא נמצא מרחק יומיים הליכה מכאן בכיוון מזרח".
הם לקחו צידה ופגיונות טקסיים כדי שיוכלו להתפלל בדרך. גרן הסביר שהוא עומד לכנס אנשים ולנאום בשבחו של פאהי בתקווה שאחד או שניים מהמאזינים יסתקרנו מספיק כדי להגיע למקדש פאהי וללמוד עליו קצת. בדרך כלל זה לא עבד: האנשים היו נתונים להשפעת כוהני אלת'אי מדי יום ביומו. אבל בשביל הבודדים שפאהי כן משך את לבם זה היה שווה את המאמץ.
הם צעדו כמה שעות. מזג האויר היה נפלא, אך אנרי לא היה רגיל ללכת כל כך הרבה והוא התעייף. הם התיישבו לנוח בצל עץ וסעדו את לבם בחלק מהצידה.
"אל תגיד לאב המקדש ששאלתי אותך, אבל איך זה היה להרוג את הכוהן ההוא?" שאל גרן.
"מה אכפת לך מה יגיד אב המקדש?"
"הוא לא היה מרוצה מזה שהמרית את פיו".
"עשיתי מה שהאל רצה. זה יותר חשוב מאב המקדש".
"לא רציתי לשאול במקדש. הוא היה עלול לשמוע על זה ולהעניש אותך".
אנרי נופף בידו בבוז. "אני לא חושב שאתה מבין. אני השבעתי את רצונו של האל. הוא רצה שאני אעשה את זה. הוא מילא אותי בעוצמתו כדי שאצליח. מה יכול אב המקדש לעשות? הוא לא מעניין אותי בכלל. אני חי כדי לשרת את האל פאהי, לא את אב המקדש".
"אז איך זה היה?"
"זה היה נפלא. זה היה כמו בזמן התפילה, רק פי אלף יותר טוב. הייתי עושה את זה שוב בלי לחשוב פעמיים, רק שאין אף אחד שאני רוצה להרוג".
גרן השמיע צחקוק מפוחד. "אני בהחלט שמח לשמוע את זה".
"למה? זו הדרך שבא האל רוצה שיעבדו אותו. הוא רוצה שנהרוג את הפושעים".
"הרבה אנשים חכמים ומסורים חשבו על הנושא במשך מאות שנים..."
"די, נמאס לי", אמר אנרי וקם ממקומו. "בוא נמשיך".
 
הם התקדמו באיטיות יחסית והגיעו לכפר רק בצהרי היום השלישי. הם הסתובבו בכפר, מחפשים מקום טוב לשאת בו נאום. כיכר הכפר היתה סמוכה לכנסיית אלת'אי המקומית, כך שהם ויתרו עליה ובמקום זה התייצבו בשולי הכפר, מקום בו התרכזו חנויות מדיפות ריחות לא כל כך נעימים, כמו זו של מעבד העורות ושל הקצב. גלימותיהם השחורות משכו תשומת לב, וכשגרן טיפס על אבן גדולה, כבר התאספו סביבם כמה אנשים כמהים לבידור. אנרי עמד ליד גרן ובחן את הקהל. הם היו אנשים רגילים. בגדיהם לא העידו על מצב כלכלי טוב. חלקם היו לבושים בבגדים בלויים ממש. היו צעירים ומבוגרים, כמה ילדים, ונערה אחת בת גילו שנראתה נחמד מאוד. הוא חייך אליה. היא חייכה בביישנות והרכינה את ראשה.
"אנשים טובים!" הכריז גרן בקול רם. "באתי לכאן כדי ללמד אתכם על תורתו של פאהי".
כולם השתתקו והאזינו.
"פאהי הוא האל הגדול מכולם. הוא מביא מוות וכאב, אבל לא לחסידיו. בואו לזרועותיו של פאהי כדי שהמוות והכאב לא יפלו בחלקכם. פאהי נותן לאנשיו כוח להתגבר על הכאב. הוא טורף את נשמותיהם של הלא מאמינים".
אנרי הפסיק להאזין ובחן את תגובות האנשים. הם נראו מבוהלים. הוא לא חשב שהנאום יעורר אצל מישהו מהם סקרנות. כמה מהם החלו לסגת לאחור. גרן לא עשה את זה כמו שצריך. הוא הפחיד אותם. אנרי ראה למגינת לבו שגם הנערה הנחמדה נסוגה לאחור.
"תסתלקו מפה!" מישהו צרח. אנרי ראה איש שמנמן רץ לכיוונם. הוא היה לבוש בגלימות כוהני אלת'אי. גרן הפסיק לנאום.
"תסתלקו!" צרח האיש שוב. עוד כמה כוהני אלת'אי הגיעו בעקבותיו.
"מותר לנו לשאת נאומים", אמר גרן.
"זה כפר של עובדי אלת'אי. אתם לא תשחיתו פה את נשמות האנשים, אתם והאל המקולל שלכם".
"מה אמרת?" שאל גרן.
האיש הגיע עד אליהם.
"אמרתי שהאל שלכם מקולל, ואני לא מרשה לכם להשחית את נשמות האנשים התמימים".
גרן קפץ את ידו לאגרוף ואמר בקול רועד: "האל שלנו הוא אל האמת, הוא לא מתכחש לצדדים הלא נעימים של החיים. מותר לאנשים פה לשמוע על האלים האחרים. אתם מדכאים..."
אנרי תפס את ידו של גרן.
"בוא נלך", הוא אמר. הכוהנים האחרים הגיעו.
"אנרי, מותר לנו לעמוד פה ולהטיף. אנחנו לא נכנסים לכנסייה שלו..."
"בוא נלך", אמר אנרי בקול קצת יותר רם, ומשך את גרן בכוח מהאבן שלו.
"לחבר שלך יש יותר שכל מאשר לך", אמר הכוהן השמנמן. "הסתלקו מהכפר הזה".
"אנחנו מסתלקים", אמר אנרי, ומשך את גרן שהחל לקלל.
הכוהנים עמדו והסתכלו עליהם עד שהם נבלעו בתוך חורש קטן. רק אז אנרי עזב את ידו של גרן.
"למה עשית את זה?" שאל גרן. "דווקא אתה עם הלהט הדתי שלך מונע ממני להגיד את האמת?"
"זה היה חסר טעם בכל מקרה", אמר אנרי. "לא ראית את הפרצופים בקהל שלך? הם פחדו ממך. לא היה שום טעם להתחיל מריבה כשאנחנו בנחיתות מספרית. זה ממילא לא היה עובד. אף אחד לא השתכנע. אתה רק הפחדת אותם".
גרן בעט באחד העצים.
"זה הכל בגלל הכוהנים האלה של אלת'אי. הם שוטפים את המוח של האנשים להאמין שאלת'אי הוא האל היחיד".
אנרי הביט לתוך עיניו ואמר: "אני דווקא חושב שיש בעיה בהסברה שלך".
"אל תדבר שטויות. אני הוכשרתי לתפקיד הזה. למדתי מבכירי הכוהנים במקדש שלנו".
"אז אולי גם הם טועים. אתה פונה למישהו ומסביר שהאל שלנו יטרוף לו את הנשמה אם הוא לא יעבוד אותו. זה מפחיד. הוא הולך לכנסייה של אלת'אי כי שם מבטיחים לו שישמרו עליו מפנינו. נראה לי שצריך לשנות את כל ההסברה שלנו. אסור להפחיד את האנשים. צריך להראות להם את הצדדים החיוביים בעבודתו של פאהי".
"מה אתה מדבר? אתה אפילו לא כוהן עדיין".
"אני אהיה בקרוב".
"אז כשתהיה כוהן, תדבר".
אנרי הציץ לכיוון הכפר. כוהני אלת'אי עדיין היו שם.
"יופי, הם חוסמים לנו את הדרך. אנחנו לא יכולים לחזור דרך הכפר".
"אז נחכה עד שהם ילכו. הם לא יעמדו פה עד מחר, נכון?"
אנרי השתרע על האדמה, כיסה את ראשו בפיסת בד וניסה לנמנם.
הוא התעורר לאחר רדת החשכה בבהלה. הוא לא ראה כלום.
"גרן?" הוא שאל. הוא החל למשש סביבו עד שמצא גוף חם. הוא טלטל אותו.
"מה אתה רוצה?" שאל גרן בקול ישנוני.
"נרדמנו לקצת יותר מדי זמן".
הוא שמע את גרן מפהק. "הם בטח כבר הסתלקו", אמר חברו. "בוא נזוז".
הם גיששו את דרכם אל מחוץ לחורש שם אור הירח אפשר להם לראות מעט. החנויות היו נטושות ואורות נצנצו מכיוון הכפר. הם החלו ללכת בזהירות לכיוון האורות.
"פשוט נלך דרך הכפר בלי לעצור", אמר גרן.
"הם בטח כבר הלכו לישון ממילא".
"אני די רעב".
"גם אני. אבל כדאי שנאכל אחרי שנצא מפה. הכוהנים בטח בילו את אחר הצהריים בלהסביר לאוכלוסיה כמה שאנחנו רעים".
כשכמעט הגיעו אל בין בתי הכפר הם שמעו צליל של ריצה וראו צללית דקה מתקדמת לכיוונם. אנרי תפס את הדמות כשהיא עברה לידו, והופתע לשמוע קול התייפחות.
"מה קרה?" הוא שאל. לרגע הוא נזכר בעצמו בגיל תשע, בורח מכפרו לאחר הרצח של אמו.
הדמות לא נאבקה בו, אבל הוסיפה להתייפח. זו היתה נערה, נדמה היה לו שזו אותה נערה שראה אחר הצהריים בזמן הנאום של גרן.
"בואי, שבי פה בצד", הוא אמר בקול רך. "מה קרה? למה את בוכה?"
הוא הושיב אותה על סלע קטן וכרע על ברכיו לפניה.
"זה אבא שלי", היא אמרה תוך בכי. "הוא לא באמת אבא שלי. הוא האבא החורג שלי. הוא הרביץ לי. הוא תמיד מרביץ לי".
"למה?"
"הוא משוגע. הוא כל הזמן מרביץ. גם לאמא הוא מרביץ. הוא כל הזמן רק מרביץ ומרביץ…"
"אמרת את זה לחיילים של המלך?" שאל אנרי. הוא ידע שהם אמורים לטפל בדברים כאלה.
"כן. אבל הוא נתן לכוהנים כסף, והם אמרו לחיילים לעזוב אותו. ואז הוא הרביץ לי שוב. והוא גם..." היא הליטה את פניה בידיה והתייפחה עוד יותר.
"מה?"
"הוא אמר שאני צריכה להיות כמו אמא שלי בשבילו. שהוא מפרנס אותנו ולכן שתינו צריכות..."
"הוא הכריח אותך לשכב אתו?"
היא הפסיקה לדבר לרגע ובכייה גבר. היא ניגבה את עיניה, "הוא... אה... רצה... ו... הוא רצה לעשות את זה שוב עכשיו, ואני ברחתי מהבית... אני לא יודעת מה לעשות. אני חושבת שהוא מרביץ לאמא שלי ואני מפחדת לחזור הביתה. הלוואי שהוא ימות. אני שונאת אותו".
אנרי ישב בשתיקה במשך דקה. גרן נתן לנערה לשתות מהמימייה שלו. ההתייפחויות שלה נרגעו מעט. אנרי חש משהו בתוכו מתעורר.
"את באמת רוצה שהוא ימות?" הוא שאל.
"שימות, כן, ויפסיק להרביץ לנו כל היום".
"אני שואל שוב. את בטוחה שאת רוצה אותו מת?"
הנערה נשאה את עיניה. הן נצצו, נפוחות, באור הירח.
"כן".
"אז תראי לי את הבית שלך, בבקשה".
"אנרי, מה אתה הולך לעשות?" שאל גרן בקול מבוהל.
"אני הולך לעבוד את האל שלנו", הוא עזר לנערה לקום והם פנו אל הכפר.
"אני אוסר עליך לעשות את זה!"
"אני לא מקשיב לאב המקדש. למה שאני אקשיב לך?"
אנרי חש את מבטו של האל נח עליו שוב.
"אני מרגיש את האל. הוא רוצה שאני אעשה את זה. אל תתערב".
הוא החל ללכת לצידה של הנערה. גרן תפס את ידו.
"אנרי, לא!"
אנרי שחרר את ידו בקלות. היה נדמה לו ששריריו מתחילים לקבל את העוצמה שהיתה בהם בשעה שרצח את קרטרן. גרן נראה מבוהל. אנרי הפנה את מבטו והלך עם הנערה. הם נכנסו לתוך הכפר ופנו לאחד הבתים. כשהתקרבו אנרי שמע בכי של אשה מבפנים.
"זו אמא שלי שבוכה", אמר הנערה. "הוא שם בפנים. אני מפחדת להכנס".
אנרי ניסה את הידית, אבל הדלת היתה נעולה. הוא הקיש בדלת. אף אחד לא פתח, אבל הוא שמע צליל חבטה וצעקה של אישה. הוא נשא תפילה קצרה לאל.
"אולי אנחנו יכולים להכנס מהחלון..." אמרה הנערה והשתתקה באמצע המשפט. אנרי ראה פתאום הכל בבהירות: את סימני המכות על פניה של הנערה, את הדלת, את גרן המבוהל מאחור. עיניו החלו לזרוח שוב. הוא בעט בדלת. זו נקרעה מציריה, לוקחת איתה פיסות מהמשקוף, ונחבטה ברצפה ברעש. בפנים הוא ראה גבר האוחז באשה ביד אחת ובמקל ביד השניה. ילד קטן הצטנף בפינה, דמעות על לחייו. הגבר פנה אל הפתח ואימה עלתה בפניו. הוא עזב את האשה והמקל נפל מידו.
"פחדן מכה נשים", אמר אנרי ונכנס פנימה, "האל שלי יטרוף את נשמתך". הוא שלף את הפגיון הטקסי שלו. האשה צרחה. גם הגבר צרח. הוא ניסה להמלט לתוך אחד החדרים. אנרי תפס אותו והטיל אותו על שולחן האוכל המוצק שעמד בסמוך לפינת הבישול. הוא אמר את מילות תפילת ההקרבה וחתך את גרונו. תחושת ההתעלות היתה טובה כמו בפעם הקודמת. הוא חש את שביעות הרצון של האל. כשנשמתו של הקורבן יצאה הוא גילה שאין איש בבית חוץ מגרן. לא היה טעם להשקות כוהן פאהי אחר, והוא השחית שוב את הגופה. גרן היה לבן כולו ועיניו בלטו.
"הם ברחו", הוא אמר, ונראה כאילו הוא נלחם ברצון לברוח בעצמו.
אנרי ניקה את הפגיון.
"האל היה מרוצה. זו הדרך הנכונה".
"בוא נסתלק מפה לפני שיעשו בנו לינץ'".
הוא פנה אל עבר החלון, אבל אנרי תפס אותו.
"כוהני פאהי לא בורחים מהחלון אחרי שהקריבו אדם. אנחנו נצא מהדלת".
"אתה השתגעת?"
אנרי משך אותו אחריו. שריריו עדיין היו חזקים כפלדה. גרן נאלץ לבוא אחריו. בחוץ היו אנשים, אבל הם ברחו בצעקות למראה עיניו הזורחות של אנרי. איש לא הפריע להם לצאת מהכפר.
"מה אמרת קודם?" שאל גרן בעודו מנסה לעמוד בקצב המהיר שאנרי הכתיב, "על זה שלא צריך להפחיד את האנשים?"
"הוא היה בן מוות. האל ייזון מנשמתו וישתה את דמו".
"מה שתגיד".
 
פאהי השתרע ליד המעיין שלו, מרוצה. המים השחירו שוב ונשמה שניה ריחפה מסביב והחלה לזמר שירי הלל. הוא אמנם היה מעדיף לקבל את נשמת הנערה, אבל גם נשמתו של האנס האלים היתה טובה בעיניו. לאחר שנות היובש הארוכות לא היה מה להתלונן. הכוהן הצעיר עוד יגיע רחוק. הוא יוודא שזה יקרה.
 
אנרי הוסמך ככוהן באופן רשמי כעבור זמן קצר. הוא אמנם לא השלים את כל הלימודים שהיה עליו להשלים לשם כך, אבל התיאורים הצבעוניים של גרן עשו את שלהם. מי שהאל בחר בו באופן ברור פעמיים, ראוי שגם הכנסייה תבחר בו.


הוא הפך לראש המחוז של הכנסייה בגיל עשרים ושש - הצעיר ביותר בהיסטוריה. מאז שחיטתו הטקסית של האנס האלים הספיק לעשות זאת לעוד חמישה רוצחים ואנס אחד. בכל אחד ממקרים אלה שרתה עליו עוצמת האל ועיניו זהרו כמה ימים. האנשים כינו אותו אנרי הקדוש והכפריים החלו לגלות אהדה כלפיו וכלפי האל פאהי. ראשי הכנסייה היו מדושני עונג ודאגו לקדם אותו במהירות. בכך שהעניש פושעים ללא מורא מילא אנרי את מדיניות הכנסייה הרשמית באופן מושלם. מי שהיה פחות מרוצה היה המלך, ויום בהיר אחד דפקו חיילים חמושים על דלת ביתו של אנרי. הוא כבר לא התגורר במקדש אלא בבית צנוע בעיר המחוז, משם פיקח על המקדשים השונים.
הוא פתח את הדלת והופתע למראה פלוגה שלמה של חיילים מאיימת עליו בכידונים ארוכים.
"שלום לכם, חיילים טובים, מה רצונכם?" הוא שאל.
"המלך ציווה שתופיע בפניו!" אמר חייל במדים של קצין.
"שליח עם הזמנה לא היה מספיק?"
"אתה רוצח מסוכן. קיבלנו הוראה להביא אותך ללא נשק בפני המלך".
"אני יכול לקבל כמה דקות כדי להתארגן?"
"כמובן. אבל מישהו יתלווה אליך כדי לוודא שאינך לוקח נשק".
אנרי משך בכתפיו ביאוש מעושה והזמין את הקצין פנימה. זה שלח את אחד מחייליו והורה לאחרים להתפרש סביב הבית.
"אל דאגה", אמר אנרי לחייל המפוחד, "אני מסוכן רק לאלה הנוטלים חיים ללא רשות".
הוא ארז כמה חפצים במהירות ויצא מהבית. פלוגת החיילים הצעידה אותו לקצה הרחוב שם חיכתה שורה של מרכבות. אנרי טיפס לאחת המרכבות בליווי שני חיילים, וכולם יצאו לדרך לעיר הבירה.
כעבור שלוש שעות הוא נכנס לאולם הכתר בליווי פלוגת החיילים. המלך ישב על כסאו המוגבה והשפיל אליו את מבטו.
"כרע על ברכיך לפני המלך!" הורה הקצין לאנרי.
אנרי נתן בקצין מבט קר: "כוהנים משתחווים רק בפני האל שלהם".
מבטו של אנרי שב ונדד אל המלך, שהחוויר מעט.
"אתה זה המכונה אנרי הקדוש?" שאל המלך.
"כן".
"האם אתה מודה שרצחת בדם קר שבעה אנשים?"
"שמונה".
"שמונה?"
"עד כה שחטתי שמונה בני אדם בברכתו של האל האדיר פאהי. כולם היו רוצחים מתועבים או אנסים איומים. האל פאהי התיר זאת. בכל אותן פעמים הוא מילא אותי בכוחו".
"אתה מצפה ממני להאמין שהאל פאהי מילא אותך בכוחו? הדת השלטת בארץ הזאת היא דתו של אלת'אי. הוא לעולם לא היה מתיר לאל אחר לרצוח כאן אנשים".
"הוא לא מנע ממני להרוג את אחד מכוהניו", אמר אנרי בחיוך.
"מה?" שאג המלך. הוא קפץ מכסאו וכמעט נפל במורד המדרגות מהבימה.
"קורבני הראשון. הוא רצח את אמי לפני שנים ונקמתי בו".
המלך עמד ובהה בו בפה פעור. אנרי חייך אליו בחביבות. מישהו ניגש ולחש כמה מילים באוזן המלך.
"אתה יכול להוכיח שהאל פאהי עזר לך לעשות זאת?" שאל המלך.
"כמובן. ודאי יש איזה נידון למוות בכלא הקרוב שמחכה לעונשו".
 
האל פאהי הוחרד מרבצו על שפת המעיין שלו. כוהנו הצעיר והמועדף שוב היה זקוק לעזרה. הוא הביט במי המעיין וראה את כוהנו ליד אדם קשור השקוע בתפילה. הוא התאכזב לגלות ששוב מדובר בפושע – גם רוצח וגם אנס לשם שינוי. עם זאת, זו עדיין היתה מגמה שיש לחזק, והוא שוב שלח מעוצמתו אל הכוהן הצעיר בתקווה שביום מן הימים הוא יעבור גם לחפים מפשע. הוא התבונן שוב בנעשה. אנשים רבים היו בחדר ההוצאה להורג. כוהנו הצעיר הפגין את דבקותו בדת לפני המלך בכבודו ובעצמו. זה היה טוב מאוד.
 
אנרי נשא את מבטו מהתפילה, והזוהר שבקע מעיניו גרם לאור הלפידים להחוויר. המלך ואנשיו נרתעו בבהלה והקורבן צרח. אנרי שיסע את צוואר הקורבן המתפתל, והרגיש שוב את ההתעלות הקדושה שחש בכל רצח טקסי.
זאת היתה הפעם הראשונה שבה ביצע את אקט הרצח בפני קהל של ממש, והקהל הזה גם לא ברח אלא נשאר קפוא במקום. הוא ניגש לאחד החיילים ההמומים וגרר אותו אל הגופה.
"אתה, שתה מהדם!"
החייל פשוט הביט בו בעיניים רחבות ובפה פעור.
"שתה מהדם!"
באין תגובה, אנרי טבל את כף ידו הקעורה בדם הזורם על הרצפה, ודחף אותה בכוח אל פניו של החייל. אנרי חש כאילו פיסה מנשמת החייל יוצאת ומתרוממת למעלה. החייל נסוג לאחור בעייפות. אנרי עבר אל החייל הבא. אחרי שארבעה חיילים לגמו מהדם, הדחף להשקות את הצופים שכך, והוא הפסיק.
הוא פנה אל המלך שכיסה את עיניו מפני האור.
"מה אתה חושב, הוד מלכותך?"
"לך ממני!" לחש המלך, "חזור לביתך. לא אטריד אותך יותר. אל תתקרב אלי!"
 
 
האל פאהי היה מרוצה מאוד. היו לו כבר תשע נשמות חדשות שריחפו מסביבו וזימרו שירי הלל. הוא יוכל לנווט אותן עכשיו, אם ירצה, לתוך צאצאיהם של אנשים בעלי השפעה, להבטיח שיהיו אוהדים כלפיו וכלפי מאמיניו. הנשמות הללו יהיו מחוייבות לשרת אותו במשך זמן רב מאוד גם במימד השמימי וגם על הארץ. ארבעה אנשים שתו מדם של קורבן טקסי, ונשמותיהם הושחתו. אם אף אל לא יתערב, גם הם יהיו שלו לאחר מותם. כוהן אחד הצליח יותר מכנסייה שלמה. פאהי ראה בדמיונו את שובם של ימי העבר הטובים, כשמימיו היו רעילים תמיד, והיו לו נשמות בשפע לשרתו. הכוהן הזה הוא ראש מחוז? לא, הוא חייב להפוך לראש הכנסייה, כדי להחזיר אותה לתהילת העבר. פאהי שלח אליו את ברכתו.
 
 
אנרי נכנס לאולם מועצת הכנסייה ושקט השתרר. מאז הפגישה עם המלך קרנה ממנו הילה של קדושה חדשה. כל העיניים הופנו אליו.
"שלום", אמר אנרי.
כולם נדו בראשם לעברו וחזרו לפטפוט הרגיל. אנרי התיישב במקום הקבוע שלו. שכנו לספסל, ראש אחד המחוזות במזרח, פנה אליו בחיוך מתוח.
"מה שלומך, אנרי?"
"מצוין. ואתה?"
"טוב מאוד. שמעתי שהיתה לך פגישה מוצלחת עם המלך".
"בהחלט. הוא ראה את עוצמתו של פאהי, ומרוב פחד אסר עלי להתקרב אליו".
"וזה טוב?"
"כן. אני יכול לעשות מה שאני רוצה. אני יכול להמשיך להקריב אנשים לכבודו של פאהי בלי לחשוש מחיילי המלך. גם בעבר לא חששתי, אבל עכשיו עוד פחות".
"אתה יודע שמדיניות הכנסייה..."
"מדיניות הכנסייה שגויה, ולא רק בנושא הזה. זה אחד הדברים שבאתי להגיד היום".
"אבל..."
מישהו מאחור טפח על שכמו של אנרי והוא הסתובב. בן שיחו השתתק. ראש מחוז מהדרום ישב שם, מישהו שהוא בקושי החליף אתו מילה בעבר.
"אתה אנרי הקדוש, נכון?" שאל האיש.
"כן".
"שמעתי שבמחוז שלך חלה עליה גדולה במספר האנשים הפוקדים את הכנסיות".
"זה נכון. הנהגתי מדיניות חדשה בשנתיים האחרונות, והיא עובדת".
"מהי?"
"אני מתכוון לדבר על זה בזמן הישיבה. שמעתי שאצלכם יש פחות כוהנים של אלת'אי".
"אני לא חושב שזה מדויק", אמר האיש וקימט את מצחו. "יש יותר כוהנים של האלים האחרים. האוכלוסיה פחות משועבדת לאלת'אי מאשר פה במרכז. אבל הם שם, והם מנסים לדכא את כל השאר. הם הרסו אפילו כנסייה של שאנטיל לפני חמש שנים. אף פעם לא שמעתי על דבר כזה קודם. הכוהנות נמלטו ליער והקימו שם כנסייה חדשה, אבל אף אחד לא מגיע לשם. אני חושש שהם מתכננים לעשות אותו הדבר לאחת הכנסיות שלנו. לא נראה לי שיש להם אומץ לזה, אבל הם כן מאיימים בעונש מוות על האנשים שיבואו להתפלל בכנסייה. אני די אובד עצות. אי אפשר לדבר בכלל עם ראשי הכנסייה של אלת'אי בנושא הזה. הם אטומים לחלוטין. אני לא מבין איך האל שלהם סובל אותם".
"אני מוכן להקריב אותם לפאהי", אמר אנרי בחיוך.
"שקט בבקשה!" הכריז כרוז.
אנרי פנה בחזרה. ראש הכנסייה נכנס לאולם, נתמך בידי פרח כהונה צעיר. הוא כבר היה זקן, ושימש בתפקידו מזה שלושים שנה. אנרי קם על רגליו עם כולם וקד. ראש הכנסייה דידה אל כסאו הגבוה, וטיפס אליו בקושי בעזרת פרח הכהונה.
הכרוז התקרב גם הוא ונעמד ליד כס ראש הכנסייה.
"אנא שבו!" הוא הורה.
אנרי חזר והתיישב ביחד עם השאר.
"סדר היום שלנו", אמר המזכיר, כשהוא מקריא מתוך דף. "נושא ראשון, פרחי הכהונה בכנסיות המערב".
ראש הכנסייה פתח את פיו לדבר. שום הגה לא נשמע. הוא כחכח בגרונו, ואמר בקול צרוד: "מהדיווחים עולה שבכל מחוזות המערב ביחד יש רק ארבעה כוהנים מתלמדים".
פרח הכהונה הצעיר יצא בריצה קלה אל מחוץ לחדר. ראש הכנסייה המשיך: "המצב חמור מאוד. יש במערב שלושה מחוזות, ובהם יש ארבעה עשר מקדשים. ובכולם ביחד רק ארבעה מתלמדים צעירים. הממוצע בארץ הוא שניים עד שלושה מתלמדים בכל מקדש".
פרח הכהונה חזר לחדר ובידו כוס. הוא הגיש אותה לראש הכנסייה שהודה לו ולגם ממנה.
"אני מחכה להסבר", הוא אמר בקול מעט יותר יציב.
אחד מראשי המחוזות של המערב קם על רגליו.
"אין לי הסבר", הוא אמר. "האנשים לא מוכנים להגיע לכנסיות שלנו כי הם מפחדים מהכוהנים של אלת'אי. לכן הם גם לא שולחים את הילדים להתחנך אצלנו".
הוא חזר והתיישב.
אנרי נשא את ידו ושאל: "אני יכול לומר משהו?"
"בוודאי, בני", אמר ראש הכנסייה.
אנרי קם על רגליו. "חלקכם יודעים", הוא אמר, "שבמחוז שלי ישנה עליה גדולה במספר המתפללים. יש גם עליה מתונה במספר פרחי הכהונה בכנסיות שלנו".
"אנחנו יודעים", אמר ראש הכנסייה. "למעשה זה נושא הדיון השלישי להיום".
"ברשותך, אדוני, אני חושב שהוא מתאים מאוד גם לנושא זה. העליה במספר המתפללים אצלנו איננה מקרית. היא נובעת משתי סיבות. האחת, כוהני אלת'אי מפחדים מפני. ממני באופן אישי. אני הרגתי אחד מהם ועודני חי. אני הורג פושעים ועודני חי. האל שלי מעניק לי כוחות שהם לא קיבלו מהאל שלהם כבר הרבה זמן. כל אחד מכם יכול לגרום לפחד שכזה, אם יהיה לו האומץ. פאהי צמא לנשמות, לדם, לכאב. הוא משדר לי את זה בכל פעם שאני הורג לכבודו".
כולם בהו בו.
"והסיבה השניה, אנרי?" שאל ראש הכנסייה.
"הסיבה השניה היא תוכנית חדשה שהפעלתי בשנתיים האחרונות בכנסיות שלנו. במסגרת התוכנית אנו עוזרים למאמיני פאהי האמיתיים. מי שמוכיח שהוא מוכן לגרום לעצמו כאב לכבודו של פאהי, יקבל עזרה. אם זו ארוחה, או שמיכה ביום קר, אם הוא מאמין אמיתי הוא יקבל".
לשניה השתררה דממה, ואחריה כולם החלו לדבר בבת אחת. אי אפשר היה להפריד את המילים זו מזו. הכרוז נאלץ להרים את קולו עד שהשתרר שקט.
"זו שערוריה!" אמר ראש מחוז מהמזרח. "ממתי אנחנו עוזרים לנזקקים?"
"זה מביא אנשים לכנסייה", אמר אנרי, "והם באים גם כשאינם צריכים את הארוחה, והם שולחים את הילדים להתחנך אצלנו. זה עובד".
"בטח שזה עובד. אתה משחד אותם".
"לא כולם מוכנים לעבוד את פאהי בשביל ארוחה. רבים נמלטים כשמראים להם את הפגיון, ורצים לחפש ארוחה במקדש של אל אחר. אני פשוט מקרב אותם אל האמת. רק הראויים מגיעים. הם חייבים להוכיח שהם באמת מוכנים לעבוד את פאהי כדי לקבל את עזרתנו".
"זו שגיאה רצינית", אמר ראש מחוז אחר מהדרום. "זו חריגה משמעותית ממדיניות הכנסייה".
"גם להרוג אנשים זו חריגה ממדיניות הכנסייה", אמר אנרי. "והנה, האל מרוצה ממה שאני עושה. אני היחיד מביניכם שהגיע לקשר ממשי עם האל. אני חושב שהוא היה מודיע לי אילו התנגד לדרך הפעולה החדשה בה אני נוקט. אבל הוא לא עושה זאת. נהפוך הוא. הוא ממשיך לתת לי מכוחותיו כשאני מקריב אנשים עבורו".
"אנרי", אמר ראש הכנסייה, "היית צריך לקבל את אישור המועצה לפני שנקטת בתוכנית מרחיקת לכת שכזו".
"אילו הייתי מחכה לאישורים, המנוול שרצח את אמי עוד היה חי".
"יש הבדל גדול, אנרי. הקרבתם של פושעים תמיד נתפשה על ידינו כדבר חיובי, למרות שחששנו להקריב פושעים בשנים האחרונות. אבל לעזור לאוכלוסיה, זה משהו ששייך לאלים אחרים. לשאנטיל, לקורנור, לאלת'אי..."
אנרי התפרץ בצחוק, "אלת'אי, כן... הכוהנים שלו ממש דוגמה ומופת לעזרה לזולת. אני חושב שהם הורגים יותר אנשים מאתנו. ואנחנו אמורים לעשות את זה. אילולא היה המקום הזה מלא בפחדנים, היינו יכולים לעבוד את האל כמו שהוא רוצה..."
ראש הכנסייה הסמיק. הוא קם על רגליו הרועדות, תוך שהוא נשען על ידית הכסא.
"דבריך חמורים", הוא אמר בקול רם. "אתה מאשים את ראשי הכנסייה בזילות עבודת האל".
"לא, אדוני, לא התכוונתי..."
"אבל זה מה שעשית!" צעק ראש הכנסייה ונופף לעברו בידו. מצחו הבריק מזיעה. "אתה מאשים אותנו שאיננו מבינים את עבודת האל. שאנחנו מפחדים לעבוד את פאהי. שאתה לבדך יודע יותר מכולם. אתה טוען שעלינו..." הוא החל להשתעל. המבט שלו הפך מזוגג. פרח הכנסייה מיהר קדימה כדי לתמוך באיש הזקן. הוא לא הספיק. הזקן התמוטט. פרח הכנסייה תפס אותו לפני שפגע ברצפה. הוא והכרוז מיהרו להשכיב אותו. כמה אנשים רצו קדימה לעזור. אנרי עמד בפה פעור ובהה בזקן. האיש התנשם בקושי. פרח הכנסייה ניסה להשקות אותו במים, אבל זה רק גרם לו להשתעל שוב. כמה אנשים החלו להתפלל בקול רם.
"אנחנו צריכים להזמין רופא", אמר מישהו. כולם היו מיומנים בחבישה, אבל איש מהם לא היה מיומן בריפוי חולים.
אנרי התקרב. נשימתו של ראש הכנסייה היתה רדודה מאוד, ועיניו היו עצומות. האנשים סביבו נראו חסרי אונים. גם אנרי לא ידע מה לעשות. ראש הכנסייה הפסיק לנשום, ואנרי חש איך נשמתו עוזבת את גופו בדרכה אל חיקו של פאהי.
"הוא מת", הוא אמר, והחל לשאת את התפילה המיועדת לעילוי נשמותיהם של אנשי פאהי. השאר הצטרפו אליו.
כשסיימו השתררה דממה מעיקה. כולם עמדו במקומם ואיש לא אמר דבר. הכרוז הסיר את גלימתו וכיסה בה את הגופה. פרח הכהונה ישב ליד הגופה כשהוא כוסס את ציפורניו וחיוורון נורא התפשט בפניו.
אנרי דיבר ראשון.
"אני אדאג לסידורי הלוויה", אמר. "בבקשה, שכל אחד יודיע לראשי המקדשים במחוז שלו על מותו של ראש הכנסייה. אנחנו נתכנס כאן לאחר הלוויה כדי לבחור את ראש הכנסייה הבא".
"לבחור?" שאל מישהו.
"כך זה מתנהל, לא? המועצה בוחרת את ראש הכנסייה מבין ראשי המחוזות".
"כן, אבל..." שוב השתררה דממה.
  אנרי שם לב שהחדר מואר יותר משהיה קודם. האור בקע ממנו. האל אמר את דברו.
 
לאחר הלוויה, כינס אנרי את המועצה, הפעם מעמדת ראש הכנסייה. כשהוא משוחרר מחששותיה של ההנהגה הקודמת, הוא החליט לפעול בהקדם האפשרי.
"אנחנו עומדים בפני מהפכה", הוא הכריז. "הארץ שייכת לאל אלת'אי. כולנו יודעים שהכנסייה שלו איבדה את דרכה לפני שנים. כוהניו מתעללים במאמינים ורוצחים אותם. אילו רק היו הופכים לכוהני פאהי האדיר, היו עושים מלאכה נאמנה".
ראשי המחוזות צחקו.
"אני חושב שהאל אלת'אי הפנה פניו מהארץ הזו. ראו מה עשתה לי אמונת האמת והדבקות באל. מתי ראיתם לאחרונה כוהן אלת'אי שנראה כאילו התפלל בכנות? זו ההזדמנות שלנו להמיר את אמונת הארץ. המלך מפחד מפני. הוא יניח לי לעשות ככל העולה על רוחי".
אנרי הרים את קולו ואמר בכעס, "אבל אין ביכולתי לבצע הכל לבדי. אני הכוהן החי היחיד שהעז ליטול חיים באופן טקסי! אני היחיד שפעל לפי רצונו של האל. כל האחרים, כן, גם אתם, יודעים לדבר היטב אבל לא מעיזים לעשות דבר פרט להקזת דמכם שלכם".
אחד הכוהנים שמולו אמר בקול חלש: "הכנסייה של אלת'אי תשמיד אותנו".
"לא שמעת את דברי?" שאל אנרי. "הכנסייה של אלת'אי לא מסוגלת לדבר. במו ידיי הרגתי כוהן אלת'אי, ושום ברק לא ירד להכות בי. לא אחז בי השבץ ולא כשל לבי. לא. הכנסייה של אלת'אי לא תעשה דבר. לנו יש את תמיכת האל, ולהם אין דבר מלבד כוהנים מטורפים. אני רוצה שכל תליין במדינה יהיה כוהן פאהי. אני רוצה שהכנסיות המושחתות של אלת'אי יהרסו ובמקומן יוקמו מקדשי פאהי. אני רוצה שהעם הפשוט ידע שפאהי נמצא כאן ושהוא הכוח החזק בארץ".


פאהי החליט לשלוח את אחת הנשמות לארץ לגופו של עובר. הוא בחן כמה נשים שהתעברו. אחת מהן נמצאה בשלב האידאלי עבורו. העובר שלה היה בדיוק בהתהוות, רק מספר שעות לאחר מעשה האהבה. הוא בחן את בעלה כדי לראות את המשפחה העתידית של התינוק. הוא הופתע לגלות את הבעל במקדש שלו. האיש לא היה מאמין שלו. פאהי התבונן עמוק לתוך המעיין, וראה שהבעל רק מעמיד פני מאמין כדי לקבל... מזון? הוא שתה קצת מהמעיין כדי לחדד את אבחנותיו. כן, כוהן פאהי חילק מזון לאנשים שהסכימו להתפלל עבורו ולחתוך את עצמם. חלקם התפללו בכנות, אבל אותו אב לעתיד רק העמיד פנים. הרגישות שלו לכאב היתה נמוכה ולא היתה לו בעיה לחתוך את עצמו בשביל שק נדיב של מזון. פאהי החליט לבדוק מה קורה בכנסייה הזו. הכוהן הנדיב הזה פגע באיכות המים שלו. אנשיו לא אמורים להיות טובים לאחרים. הוא בחן את לבו של הכוהן. כן, זה היה כוהן אמיתי, לא מתחזה. הוא התחיל לבדוק מה קורה בסביבה כשחש פתאום את כוהנו הבכיר מתפלל שוב. זה כבר הפך למטרד וגרם לו לאבד ריכוז. הוא הציץ במעיין וחיפש את האיש. הוא נחרד לגלות שהלה מוביל הסתערות כוהנים על כנסייה שלווה של אלת'אי. הוא החליט ליצור קשר עם הכוהן ולהורות לו לחדול. יש גבול לכל דבר. אמנם המים שלו היו כעת שחורים ורעילים, אבל לאלת'אי היה אגם ענק, והתמודדות ביניהם היתה עתידה להיות עגומה מאוד. הוא הציץ לכיוון האגם, מצפה לראות את אלת'אי מסתער עליו. דבר לא קרה. הוא החזיר את מבטו אל המעיין, מודע לכך שהוא מבזבז זמן. כוהניו כבר היו בתוך הכפר, מוכנים להסתערות עם חרבות טקסיות שלא נעשה בהן שימוש זה מאתיים שנה. הוא בדק את הכנסייה שהם עמדו לפרוץ אליה. כרגיל אצל הכוהן הבכיר שלו, היה מדובר בכוהני אלת'אי מושחתים שהתעללו בתושבים. פאהי חכך בדעתו אם ליצור קשר ישיר עם הכוהן שלו כעת, או לגרום לתופעת טבע שתסכל את ההתקפה. הוא החליט לארגן רעידת אדמה, אך לפני שהספיק לתעל את המשאבים הנחוצים כבר הניף הכוהן שלו את חרבו והסתער בזעקות קרב על הכנסייה.
פאהי קפא במקומו, קרוב לאבדן עשתונות בפעם הראשונה בהיסטוריה. אלת'אי לא יבליג על זה. אבדן של כוהן רוצח זה דבר אחד, אבל אבדן של כנסייה שלמה -- זה דבר אחר לגמרי. מי המעיין השחירו כשנשמות כוהני אלת'אי התעופפו דרכם. פאהי מיהר לשתות מן המים. הוא הגיע להחלטה, ופתח מקור כוח שלם לכוהנו, מאפשר לו לינוק ישירות מהמעיין. המים היו כעת באיכות מעולה ממש, והוא לגם מהם כמות נכבדה. עוצמה הציפה אותו. הוא חש מוכן להתמודדות עם אלת'אי. אבל האל החזק לא הגיע. פאהי העיף עוד מבט אל המעיין שלו. כוהנו כבר השתלט על הכנסייה והיה עסוק בשחיטה טקסית של הכוהנים הנותרים. שאר הכוהנים הכריחו את בני הכפר לבוא וללגום מדם המתים. המים הוסיפו להשתפר עוד ועוד. פאהי החליט להשאיר את מקור הכוח פתוח. הכוהן שלו זהר כולו, והדבר העלה את כמות הפחד שהסתובבה בכפר ההוא. הוא כבר קיבל עשר נשמות חדשות, ועוד שש הושחתו למענו. פאהי שתה עוד מים, ולראשונה מזה זמן רב נטש את המעיין שלו.
 
אנרי התפלל במשך שלושה ימים בלי לאכול או לשתות. כל גופו הפיץ אור. הוא ישב במרכז הכנסייה המגואלת בדם וגופות, והמשיך להתפלל לאל.
"אדוני, ראש המסדר", נשמע קול קרוב אליו.
הוא הפסיק מתפילתו ופקח את עיניו. אחד מכוהניו הצעירים עמד לידו וסוכך על עיניו מפני האור.
"כן, בני", אמר אנרי.
"חיילי המלך היו פה, אדוני. הם איימו להתקיף את הכפר, אבל כשראו את האור שבוקע מהכנסייה הם נמלטו".
"זה אורו של האל פאהי המביע את שביעות רצונו מפעולתנו".
"כן אדוני. ובני הכפר כבר כולם נשבעו לעבוד את האל פאהי, וכמה צעירים התנדבו להיות כוהנים. אנחנו שולחים אותם למקדש הקרוב להכשרה. אנחנו צריכים את אישורך".
"זו אכן דרך הפעולה הנכונה".
הוא שם לב סופסוף למצוקה בה שרוי הצעיר. הוא הפיץ יותר מדי אור. מאחר שעוצמתו של האל לא דעכה במהלך הימים הללו, הבין שהאל החליט להעניק לו כוחות קבועים. הוא ניסה לשלוט בעוצמת האור, וגילה שהוא מסוגל לעשות זאת בכוח הרצון. הוא הפחית את עוצמת האור לרמה נסבלת. הכוהן הסיר את ידו מעיניו בהקלה.
"ובכן, בני, יעבור זמן עד שצעירי הכפר ילמדו את תורת האל. בינתיים אנחנו נהפוך את הכנסייה הזו למקדש פאהי ונמנה כוהנים משלנו לעמוד בראשה. תפקדת מצוין במהלך הטבח שערכנו כאן. אני חושב שתוכל לנהל פה את העניינים".
"כן, אדוני", אמר הכוהן בשמחה.
"שים לב. איננו נמצאים פה כדי להטיל אימה על בני הכפר".
"אדוני?" הופתע הכוהן.
"כן?"
"זה קצת מנוגד למה שלימדו אותי במקדש... חשבתי שהאל פאהי ניזון מפחד ואימה".
"פחד ואימה של האשמים", אמר אנרי, ונתן לזוהר שבקע ממנו לסנוור.
הכוהן כיסה מיד את עיניו.
"כן, אדוני".
"החפים מפשע צריכים לבוא אל פאהי מאהבה".
הכוהן השתנק, אבל לא אמר מילה.
"זו הדרך שבה הלכתי, בני, מאז שהצטרפתי למקדש, ואתה רואה שהאל מרוצה מפועלי".
"כן, אדוני".
"אנחנו נפנה את הגופות לפני שירקיבו, ונצבע את המקום בשחור. ואז נתחיל לערוך תפילות המוניות. אבל ניתן לאנשים להגיע אל פאהי מאהבה. את האשמים נהרוג לכבודו של פאהי, ונעזור לאנשים התמימים".
 
 
המסע אל המעיין של שאנטיל לא היה קל, אבל פאהי החליט שכדאי לערוך אותו לפני שהוא יוצא לבדוק מה קורה עם אלת'אי. שאנטיל היתה מאז ומעולם ביחסים טובים עם אלת'אי, שכן תכונותיהם היו קרובות. פאהי התקרב אל המעיין של שאנטיל וראה אותה מנמנמת לצדו. מי המעיין היו כחולים וצלולים ונשמות ריחפו באושר מסביב.
"שלום", אמר פאהי.
שאנטיל פקחה את עיניה בעצלות וחייכה אליו.
"שלום, אחי", אמרה. "מה מעשיך רחוק מהמעיין שלך?"
"קפצתי לביקור. לראות מה שלומך".
שאנטיל התיישבה ואמרה בחשדנות: "זה מאוד נחמד מצדך".
"האמת היא שרציתי לדעת אם שוחחת לאחרונה עם אלת'אי".
שאנטיל כרכמה את פניה, "לא, אני קצת כועסת עליו".
היא מיהרה ללגום ממי המעיין שלה, כאילו עצם הכעס היה בלתי נסבל.
"הכוהנים שלו מדכאים את הכוהנות שלי, והוא לא נוקף אצבע כדי לעצור אותם. הם פשוט עושים מה שהם רוצים. מעולם לא נשמע כדבר הזה. כמה קבוצות של כוהנות נאלצו ממש להתרחק מבני האדם, והן לא יכולות להביא אליהם אהבה ותקווה".
"המצב כנראה עומד להשתנות", אמר פאהי.
"למה אתה חושב כך?"
"אחד מכוהני נמרץ במיוחד, והוא פועל נגד הכנסייה של אלת'אי".
"באמת?"
היא רכנה מעל המעיין שלה, מעיינת במתרחש על הארץ. היא ספקה את כפותיה.
"אוי ואבוי, תראה כמה אנשים הוא הרג. והוא חנט את הגופות ותקע אותן על יתדות במרכז הכפר!"
פאהי לא הצליח לעצור את החיוך מלעלות על פניו.
"כולם כוהנים מושחתים של אלת'אי. יש לו איזה קבעון, הוא חושב שצריך להרוג רק רוצחים. אני מקווה שזה יעבור לו, אבל למרות הפגם הזה הוא עושה בינתיים עבודה טובה".
"זה ממש נורא ואיום. מה הוא יעשה כשהוא יפגוש בכוהנות שלי?"
"הוא לא יגע בהן. הוא פועל רק נגד הכוהנים של אלת'אי. אני מודה שזה לא ממלא אותי באושר. אני מעדיף לא להתעמת עם אלת'אי בימים אלה, אבל עד שהחלטתי מה לעשות, הוא כבר היה בתוך הכנסיה, טובח בכוהנים. הייתי חייב לתמוך בו אחרי זה."
שאנטיל כרעה שוב מעל המעיין שלה.
"הוא זוהר", היא אמרה. "נתת לו גישה חופשית למי המעיין שלך?"
"כן, כי החלטתי לצאת לבדוק למה אלת'אי נשאר כל כך שקט. כנסייה שלו הושמדה והוא לא עשה דבר כדי לעצור את זה".
"זהו טירוף לתת לבן אנוש עוצמה כה רבה".
"הוא הכוהן הראשון מזה מאתיים שנה שעובד אותי כמו שצריך. זה בסדר גמור. מה בנוגע לאלת'אי? את יודעת משהו?"
"בפעם האחרונה שבאתי לבקר אותו היה לו אגם ענקי ואני נמלאתי אימה והסתלקתי".
"והוא לא בא לבקר אותך?"
"לא. הוא חדל לפני כמה זמן".
"תודה, אחותי. אני חושב שאלך לבדוק זאת בעצמי".


כוחותיו החדשים של אנרי עזרו לו להזיז דברים במהירות רבה. במשך שבוע הוא תר את הארץ. בכל מקום שעבר בו, אנשים המירו את דתם לזו של פאהי. אבל הוא ידע שהפחד לבדו לא יחזיק את האנשים בכנסייה. בימי העבר כנסייתו של פאהי היתה מפחידה ביותר, ועדיין מספר העובדים את האל היה מצומצם. העם הפשוט לא רצה לעבוד אל שהציע רק מוות וכאב. עוצמת שריריו של אנרי והאור שקרן ממנו היו משכנעים מאוד, אבל לאנשים היה זכרון קצר. בתום השבוע הוא התייצב בפני מועצת הכנסייה והכתיב לה את המדיניות החדשה. יד קשה כלפי מפירי הסדר בחברה. יד רכה כלפי העם הפשוט. שחיטה טקסית של האשמים. עזרה משמעותית לחלשים.
כל ראשי המחוזות החלו לדבר בבת אחת. הכרוז ניסה להשיג שקט. אנרי המתין בסבלנות עד שכולם השתתקו.
"הכנסייה שלנו תמיד היתה קטנה מפני שהתורה השגויה שהיא שיווקה לא פנתה אל האדם", הוא אמר. הוא פתח את פיו כדי להמשיך לדבר, אבל מישהו צעק: "תורת הכנסייה שלנו לא אמורה לפנות אל האדם!"
אנרי העצים את האור הבוקע ממנו, עד שכל הנוכחים בחדר נאלצו לסוכך על עיניהם.
"ראו! האל מדבר דרכי!"
שוב השתררה דממה, ואנרי המשיך לדבר: "תורת הכנסייה שלנו הפחידה את האנשים והשאירה את כל העונג לכוהנים. אני רוצה שכולם יחלקו בעונג הזה, שכולם יבינו שדרכו של פאהי היא הדרך הנכונה. ראו מה נתן לי האל משום שאני הולך בדרכו הנכונה. הכנסייה שלנו עומדת לעבור שינוי גדול. המקדשים יהיו מוקד לעזרה לחלשים. האנשים יבואו לפאהי מתוך אהבה. אני צופה שבתוך זמן קצר ביותר יגדל מאוד מספר המאמינים ואתו תגדל עוצמת האל כפי שמעולם לא היתה".
 
פאהי עשה את דרכו אל האגם של אלת'אי. עולם האלים לא היה פשוט למסע. הרחק מהמעיין שלו גם הזמן נטה להשתגע. אותה הדרך יכלה לארוך יום ויכלה לארוך שנה. האלים היו הולכים לבקר זה את זה רק כשהשעמום גבר, ובהיותם אלים לא לעתים תכופות הגיעו למידה כזו של שעמום. פאהי ביקר במעיין של אלת'אי - אז עוד היה לו מעיין - לפני כתשע מאות שנים כדי להתלונן על כך שכוהני אלת'אי דוחקים את רגליהם של כוהני פאהי בדרכים לא מוסריות. הויכוח היה מאוד לא נעים, ופאהי חזר למעיין שלו כועס וללא תוצאות. שנים לאחר מכן סיפרו לו אלים אחרים שהמעיין של אלת'אי הפך לאגם גדול, עקב העליה החדה במספר מאמיניו. אגם גדול מראה על עוצמה בלתי נתפסת ופאהי החליט לא להסתכן. שלושת אלפים שנה קודם לכן היה עד לקרב בן שני אלים מסוכסכים והתקרית האיומה טרם נמחתה מזכרונו.
גם הפעם פאהי לא התכוון להסתכן. בשלב ראשון רצה רק לצפות מרחוק, לראות מה אלת'אי עושה, אם הוא טורח בכלל להביט לתוך האגם שלו מדי פעם.
הוא הגיע אל האגם של אלת'אי וצפה בו ממרחק. זה באמת היה אגם גדול. גלים כהים הפרו את שלוותו. אלת'אי לא נראה בשום מקום. פאהי התקרב מעט וחיפש מקומות מסתור אפשריים. בעבר דווקא היו כאלה, זכר, אבל כעת נמצאו כולם מתחת לקו המים. חלחלה עברה בו כשהבין מה קרה. בשעה שהוא יצא לכיוון המעיין של שאנטיל, אלת'אי יצא לכיוון המעיין שלו כדי ליישב את עניין הכנסייה ההרוסה. הוא בוודאי מחכה שם לשובו.
ובכל זאת, משהו לא היה בסדר. פאהי התקרב עוד לאגם הנטוש. הוא הבחין שאין שום נשמות שמרחפות מסביב לאגם. זה היה מוזר, בהתחשב בכמות המאמינים העצומה של אלת'אי. פאהי הוסיף להתקרב עד שעמד ממש על שפת המים השחורים. הוא שפשף את עיניו. המים שחורים? כשהיה כאן בעבר, מי המעיין היו כחולים וצלולים כמו אלו של שאנטיל. פאהי טבל את אצבעו במי המעיין וטעם את המים. בפעם הקודמת שניסה לטעום את מימיו של אל אחר, הוא קיבל עוויתות של ממש. גם הפעם הוא העווה את פניו, אבל רק מהפתעה. טעמם של המים לא היה רע כל כך בעיניו. הם לא יכלו להזין אותו, אבל לא הזיקו לו. פאהי בחן את המים, מהורהר כולו, ואז ראה מעט מתחת לקו המים גופה מוטלת על סלע. מבלי לחשוב פעמיים זינק לתוך המים, אחז בגופה ושחה למעלה. הוא הטיל את הגופה על החול והפך אותה. זה היה אלת'אי.
פאהי התיישב המום ליד אחיו המת. איזה כוח יכול להרוג אל? הם לא יכלו אפילו להרוג זה את זה. הם יכלו לפגוע קשות זה בזה, אבל לא להרוג. פאהי הבין מיד מה קרה. כוח חדש חדר לעולם האלים. כוח מסוכן. עליו לבשר זאת לאחיו ולאחיותיו. הוא התלבט מעט מה יעשה, ולבסוף החליט לקחת את הגופה, לעבור במעיין שלו כדי לחזק את עצמו, ואז לקחתה למעיין של אל אחר כדי להפיץ את החדשות ולכנס את כולם להתייעצות דחופה. פאהי העמיס את גופת אחיו על שכמו, ויצא אל המעיין שלו.
 
הדרך, כרגיל, היתה קשה, וההכרח לשאת את גופתו של אל לא הקל עליה. חודשים רבים עברו לפני שהופיע המעיין המוכר שלו במרחק. כשהגיע, פאהי כבר היה תשוש וצמא ומרוקן מכוח. בעודו הוגה בראשו תוכניות למערכת תקשורת מהירה בין האלים, הוא הניח את הגופה בשולי השטח שלו ומיהר אל המעיין בשמחה. הנשמות שרו לו, והוא מהר לכרוע על רגליו וללגום מהמים.
הוא ירק אותם מפיו בתיעוב. הם היו כמעט מתוקים. הוא הביט במעיין שלו וראה שגם צבע המים השתבש. הוא היה בהיר מדי, כמעט כחלחל. פאהי הביט בפחד אל המקום בו השאיר את גופתו של אלת'אי ושב להביט במעיין, מנסה לראות את הארץ. הוא ראה כוהני פאהי מחלקים מזון לעניים, מלינים נוודים במקדשים, מרפאים את החולים.
"לא!" הוא צעק. "מה אתם עושים?"
הוא החליט לחולל סערת ברקים מהירה שתחזיר את השפיות לכוהניו. הוא החל לארגן את כוחות הטבע וגילה שאין לו מספיק כוח כדי לחולל דבר. הוא אילץ את עצמו ללגום מהמים. זעזוע עבר בגופו, אבל הוא לא קיבל מהמים דבר. הוא היה חסר אונים. הוא לא היה מסוגל אפילו להפסיק את זרם הכוח שזרם מהמעיין הישר אל כוהנו הטיפש.
ועל הארץ המשיכו כוהניו לשרתו באמונה מלאה, ולהרבות את ילדיו של פאהי.