כניסת תינוק למשפחה משפיעה על כל תחומי החיים. מאידך, ההורים משפיעים על התפתחות הילד הן מבחינת גנים, שמועברים בצורה ביולוגית והן מבחינת התנסויות מוקדמות; גירויים, תקשורת, יחסים בינאישיים וכדומה. תיאוריית הלמידה החברתית תטען כי תגובות הילד הן סך כל ההיסטוריה המצטברת של תגובות הסביבה כלפי התנהגות הילד. גם אריקסון, שטען כי כל שלב בהתפתחות הפסיכו-חברתית מושפע מהשלב הקודם מייחס חשיבות להתנסויות מוקדמות. תיאוריית ההסתגלות של בולבי גם היא מייחסת תפקיד להתנסויות מוקדמות, אך נותנת מקום להשפעת התנסויות בהווה. התפתחות התינוק מושפעת מדפוס ההתקשרות ומשמעותית בהיווצרות הקשר.

בדיון לגבי מה משפיע על הבדלים בינאישיים בין התינוקות גישה אחת טוענת כי המזג המולד של התינוקות הוא זה שמשפיע ואילו גישה שניה טוענת כי איכות הטיפול בתינוק משפיעה על ביטחון התינוק. גישה זו מדברת על דפוסי התקשרות.

תיאורית ההתקשרות (Attachment) פותחה על ידי Bowlby (1969) ובהמשך על ידי Ainsworth (1973). התקשרות היא "יחס רגשי מובחן הנוצר בין אדם אחד לאחר והקושר אותם במרחב ובזמן". תיאוריה זו מדגישה את הקשר הרגשי והמתמשך בין התינוק למטפל העיקרי (בדרך כלל האם), באמצעות פעילות גומלין חוזרת ונשנית המתקיימת לאורך הזמן. במשך הזמן לומדים התינוק והמטפל לתאם את התנהגותם. יחסי ההתקשרות מגנים מפנים חרדה ומצוקה, מספקים לתינוק קירבה, וויסות רגשי ובסיס בטוח לחקור את העולם. מערכת ההתקשרות הינה מנגנון מולד המיועד לניהול מצוקה עבור התינוק. התינוק מגייס את המבוגר (ובהמשך מבוגרים נוספים-גננת וכו') לטפל בו, שכן בלעדיו הוא לא ישרוד בעולם [1].

לתיאוריית ההתקשרות הנחות מרכזיות:

·         תינוקות נולדים עם מגוון של התנהגויות (בכי, קולות, חיוך) שמגייסים את המבוגר לטפל בתינוק. טיפול זה חיוני עבור הישרדות התינוק. השמירה על קרבה לדמות שיכולה לספק הגנה ולהפחית את האיום הינה צורך ראשוני ומולד של הפרט.הצלחת הפרט להפעיל את מערכת ההתקשרות נותנת לו תחושה של עולם בטוח וכן תחושה של יכולת להשיג בטחון.

·         השמירה על הקרבה תלויה בנוסף להתנהגויות ההתקשרות של הפרט גם בדמות הטיפולית, זמינותה ורגישותה. יחסי הגומלין בין הפרט לדמויות המשמעותיות בחייו מעצבים את דפוס מערכת ההתקשרות.

דמות ההתקשרות (Attachment Figure) - דמות שיכולה לספק ביטחון ומשיגה את מטרת ההתקשרות. עליה להיות זמינה, תגובתית, בסיס בטוח לחזרה ולתדלוק רגשי.

כשדמות ההתקשרות לא זמינה, התינוק ינסה חזק יותר או יפסיק להפעיל את מערכת ההתקשרות.

·         יחסי הגומלין עם הדמויות המשמעותיות מופנמות ל"דגמי עבודה פנימיים" (Working Models) המתייחסים לתפיסת העולם והעצמי ומועברים למערכות יחסים חדשות.

שלבי התפתחות ההתקשרות:

1.      לידה - 3 חודשים: התנהגויות טרום-התקשרות ותגובה חברתית בלתי מובחנת. התינוק מבטא מגוון רחב של התנהגויות המכוונות להתקשרות, אך הן אינן מכוונות לדמות מסוימת, אלא לכולם.

2.      3 - 6 חודשים: ניתן להבחין בביטויים של העדפת דמויות מסוימות. התינוק מנסה להתקרב לדמויות שהוא מכיר ומחייך פחות למי שאינו מוכר. לקראת סוף התקופה הוא מעדיף להיות בקרבת אדם מסוים ולגלות סימני אי-שקט בחברת זרים.

3.      6 - 24 חודשים: סימנים להיווצרות יחסי ההתקשרות. התינוק מנסה לשמור על קירבה עם דמויות ההתקשרות,ותגובות של חרדת פרידה. האם הופכת בהדרגה לבסיס בטוח שניתן לחזור אליה בסיום חקר העולם של הפעוט.

4.      שנתיים - 30 חודשים: הילד מגלה הבנה רבה למטרות ותכניות האם, לדרכי פעולתה ורגשותיה. מופיע קשר של שותפות בין שני הצדדים. ההתקשרות ממשיכה להתקיים בכל מעגלי החיים, אך עוצמתה ותדירותה (חיפוש בטחון, מחאה על פרידה וכו') קטנות.

דפוסי ההתקשרות:

1.      דפוס התקשרות בטוח (דפוס B) - תינוקות אלו משתמשים באם כבסיס בטוח ליציאה ולגילוי ובדיקת העולם הסובב אותם (צעצועים וכד'). הם מקטינים את היציאה לגילויים כשהאם נעדרת ועשויים להיות במצוקה בהיעדרותה. הם פונים לאם בשעת מצוקה - חוזרים לוויסות רגשי כתוצאה מהקרבה, נרגעים וחוזרים לשחק. באיחוד מחדש - הם מחפשים מגע.

אפיוני ילד בעל דפוס התקשרות זה: בעלי ציפיות חיוביות על עצמו ועל אחרים, ראיה אופטימית, תחושה של יעילות עצמית וערך עצמי והתמודדות יעילה עם סיטואציות מעוררות חרדה.

ילדים בעלי דפוס זה גילו יכולת חברתית גבוהה - התמודדות עם כישלון, יכולת אמפטיה ויציבות בקשר.

2/3 מהאוכלוסיה הם תינוקות בעלי דפוס כזה. התקשרות בטוחה מיוחסת לרוב לטיפול אימהי מגיב ורגיש לצרכי התינוק בשנה הראשונה לחייו.

2.      דפוס התקשרות לא בטוח / נמנע (דפוס A) - תינוקות בעלי דפוס זה בודקים את העולם עם התייחסות מעטה לאם, שיתוף רגשי מועט, מגלים מצוקה מינימלית בהיעדרות האם ואף נפרדים בקלות ונוחים להתחברות לזרים. הנמנע מנסה להמנע ממצבים חדשים שיכולים לגרור מצוקה ולכן מצריכים את הפעלת המערכת. הוא יכול לפעול בדרך של התעלמות מהמצוקות (כי כל התייחסות גורמת להפעלת המערכת) או התעלמות מהשותף (כי התייחסות אליו תפגיש עם תחושת אי הבטחון). באיחוד מחדש הם מתעלמים מהאם. הנמנעים תפסו את האחר כלא-אמין ונטו להסתמך על עצמם בשעת מצוקה תוך שמירה על מרחק קוגנטיבי ורגשי מהזולת. תינוקות בעלי דפוס זה מהווים 1/5 מהאוכלוסיה. התנהגות אימהית בדפוס זה עשויה להיות פולשנית או לשקף חוסר נוחות עם מגע פיזי.

3.      דפוס התקשרות לא בטוח, חרד ומתנגד (דפוס C) - תינוקות בעלי דפוס זה מאופיינים בהתנהגות של יציאה מועטה לבדיקה של העולם. התנהגות זו משקפת קושי להתרחק מהאם וחשש ממצבים חדשים. תינוקות אלה הינם במצוקה מהפרידה ומתקשים להירגע במפגש המחודש. באיחוד המחודש קיימת בו זמנית התנהגות של חיפוש מגע עם התנגדות לו. התינוק מתקשה להירגע ולחזור לויסות רגשי - אין הקלה למצוקה ואין חזרה לגילוי העולם.

מחקרים גילו כי בעלי דפוס זה מעריכים בצורה מוגזמת מצוקות ורואים אותם כמאיימות ובלתי נשלטות. דרכי ההתמודדות שלהם אופיינו בקשיים בשמירה על רווחתם הנפשית ובקושי להשתחרר מרגשות שליליים ובתפיסתם כמציפים ובלתי ניתנים להתמודדות.

דפוס ההתקשרות הזה מופיע אצל כ1/7 מהתינוקות. התנהגות זו עשויה לשקף חוסר שיטתיות ועקביות של התנהגות ותגובה אימהית.

4.      דפוס לא בטוח / בלתי מאורגן (דפוס D, נוסף רק ב-1986) - דפוס שהוא תוצאה של טראומה של האם או אובדן לא פתור של דמות ההתקשרות. שכיח אצל ילדים לאמהות בדיכאון או ילדים שחוו הזנחה.

ילד ללא דפוס בטוח לא ניתן לניבוי ועשוי להגיב בדרך של הימנעות והסתגרות או מלחמה. הוא יכול להיות רגיש לכל איום ודחייה ולהפעיל את המערכת גם כשאין איום ממשי (הרבה בכי, נדנוד וכו'). ילדים בעלי דפוס זה גילו תפקוד חברתי נמוך - הימנעות ועוינות ביחסיהם עם שותפיהם למשחק - קשיי הסתגלות, פחות יכולת אמפטיה וקשיים ביחסים בינאישיים.

ההתקשרות לאב עשויה להיות שונה, כי היא מתווכת על ידי ההתקשרות לאם וכן תלויה בזמינות. בד"כ, כשיש קשר בטוח עם האם גם דפוס ההתקשרות עם האב יהיה בטוח.

ההתקשרות אמורה לווסת בין קשר וחקר העולם.

C (חרד)                        B (בטוח)                      A (נמנע)

                                      קירבה -------------------------- -----------------------חקר העולם

יחסי גומלין חיוביים עם דמויות משמעותיות מובילים להופעת מצבים של רווחה נפשית ורגשות חיוביים כלפי העולם ועצמי. כעס וחרדה לא משתקים את התינוק אלא מפעילים התמודדות.

מאידך, יחסי גומלין שליליים עם דמויות משמעותיות עלול ליצור מצב מתמשך של מצוקה נפשית ותפיסה שלילית של הסביבה ועצמי. החרדה והכעס מציפים ומשתקים.

תיאוריית ההתקשרות מניחה, כי איכות ההתקשרות בין ההורה לילדו הינה בעלת תפקיד משמעותי בהתפתחות החברתית והרגשית של הילד. בעקבות מודל ההתקשרות, הילד מתייחס לאחרים ומתמודד עם נושאים בשלבים מאוחרים של ההתפתחות. רוב המחקרים מניחים כי דפוס ההתקשרות הוא דטרמיניסטי, אך כיום מאמינים שדמויות שונות במהלך החיים יכולים לשנות את דפוס ההתקשרות כלפיהם בצורה ספיציפית אך לא כלפי שאר העולם.

הורות בגיל הרך

בגילאי שנה עד שנתיים וחצי ההתפתחויות העיקריות הן:

·         התחלת ציות לכללים וציפיה מהילד שיעמוד בכללים

·         הגדלת עצמאות

·         הגדלת טווח תגובות רגש

·         חברתיות ופעילות גומלין

·         התפתחות מודעות עצמית ומודעות לזולת

הסוציאליזציה (חיברות) היא תהליך רכישה של כללים, נורמות וערכים של החברה. תחילת תהליך החברות הינו תגובה לציפיות של ההורים ודמויות סמכותיות נוספות. השלב השני יכלול הפנמה של נורמות אלה והפיכתן לחלק מהעצמי. מבוסס על למידת כללים בבית ובמסגרת כהכנה לסדר החברתי הרחב.

חוקרים דנו האם החבירות נכפית על הילד ע"י החברה, כאשר החברה מרסנת דחפים ומתעלת אותם (פרויד, למידה חברתית) או שהחיברות נובעת מפנימיות הילד שרוצה למלא את ציפיות הוריו.

מאהלר מציגה שלבים ומתארת כיצד תומכת הקרבה המוקדמת עם המטפל בהרפתקאות של התינוק בעולמו ובתרומת ההתנסויות לתחושת הנפרדות (הבחנה בין העצמי והמטפל - היפרדות פסיכולוגית מן המטפל).

לטענתה, שני מרכיבים מעודדים את התפתחות העצמי:

1.      התרחקות הילדים מהמטפל והתנסויותיהם בעשיית דברים בעצמם מסייעת להיווצרות תחושת העצמאות וההבנה כי פעולותיהם נפרדות מאלו של המטפל.

2.      המגע עם המטפל - כמה הקשר תומך בהתקדמות זו לעבר אוטונומיה ותחושה של עצמי.

יש הבדל בין היפרדות וייחוד - אלו שני תהליכים מקבלים, אך הם אינם זהים; היפרדות הינה התרחקות. ייחוד הינו יצירת גבולות, עצמאות וייצוגים נפרדים (אני לעומת הזולת). במקביל להתרחקות נוצר דימוי עצמי באמצעות תפקודי אגו (תפיסה, זכרון, ביקורת מציאות). עשוי להיווצר פער בין ההיפרדות והייחוד אצל אותו ילד (לדוגמא - קל לו להיפרד, אך הוא ילדותי ותלותי).

השלבים בתהליך ההיפרדות והייחוד:

1.      שלב אוטיסטי נורמלי ושלב סימביוטי נורמלי

א. 0-3 שבועות - אוטיסטי נורמלי :

§         רוב הפעילות היא אכילה ושינה.

§         התינוק נראה שקוע בתוך מערכת סגורה משל עצמו.

§         היענות מועטה לגירויים מבחוץ.

§         התינוק עסוק בהפגת מתחים וסיפוק צרכים.

§         אין התייחסות ייחודית לאובייקט, משום שהתינוק אינו יכול לאתר את מקורות סיפוק הצרכים.

§         אין אובייקט.

ב. 3 שבועות - 3 חודשים - סימביוטי נורמלי:

§         רגישות לגירויים מבחוץ.

§         תחילת מודעות לנוכחות הזולת.

§         התינוק מתחיל להבחין כי האובייקט הוא האחראי לסיפוק צרכיו - היכרות עם האובייקט.

§         הפעלה עצמית גדולה יותר - מבטים, תנועות, משחק, קולות.

§         התינוק נמצא באחדות עם האובייקט - קשר חסר גבולות והבחנה בינו ובין האם - גופו וחיק האם מתמזגים (גוף האם הינה הארכה של גופו).

§         תחילת סדר בעולם - איזה גירוי נעים, קשה וכו'.

§         תחילת זכרון וכן הארגון עוזרים לו לחוש שליטה בעולם ובעקבות כך גם תחושת בטחון.

§         הלידה הפסיכולוגית.

2.      3-10 חודשים - שלב ההבחנה הדיפרנציאציה:

§         שלב זה מתחיל מבקיעה מביצת הסמביוזה. יציאה מהמיזוג הדואלי חסר המובחנות. (ביטוי גופני לכך: מסתכל מעבר לכתף, מושך בשיער, עוסק בגירויים מחוץ לגוף).

§         קיימת הבחנה בין מה ששייך לו ולאם. מובחנות בין האם לאחרים. חרדת זרים.

3.      10-18 חודשים - שלב אימון ותרגול:

א. אימון מוקדם:

§         הילד נע יותר לעבר הסביבה ומתרחק פיזית מהאם על ידי זחילה וטיפוס.

§         האם נשארת נמל הבית ומספקת תדלוקים אמוציונאליים (מביט, קורא לאם, שומע את קולה, חוזר אליה)

§         סקרן, מתפעל את הסביבה, בודק חפצים ושב לאם כדי לקבל ביטחון.

§         עשוי להיתקל בחפץ שיהפוך למשמעותי ויעזור להתרחק מהאם. החפץ טעון במשמעויות של האם.

§         האם היא תמיכה חשובה אך חשובה גם התמיכה להתרחק ממנה.

§         גוף האב או גוף אחר יכולים לעזור לילד לבקוע ולצאת.

ב. שלב שני באימון - Practicing Proper:

§         הזדקפות הילד ומעבר לעמידה - נקודת מבט חדשה, תחושת כוח ושליטה.

§         חזרה לתחושת האומניפוטנטיות - הנאה מכוח ומהתרחקות, רצון לעצמאות. האם עדיין מהווה בסיס בטחון.

4.      16-24 חודשים - התקרבות לעומת התרחקות (התפייסות):

§         חזרה אל האם לאחר התרחקות.

§         הילד מבחין במחיר ההתרחקות ולתחושת האומניפוטנטיות המוטעית.

§         ההכרה בנפרדות הזולת מלווה בתחושה כי לא ניתן לשלוט באם או בזולת - נוצרת הכרה מכאיבה ודכאונית של אובדן הself האידאלי.

§         חרדת פרידה כחרדה קיומית - לכן יש חשיבות לתהליך מתון והתאמה לצורך של הילד לצאת ולשוב. - פחד לגדול. ככל שהילד נהיה עצמאי יותר כך גובר הפחד מפני האובדן

§         מגוון של תגובות רגשיות חזקות כולל התקפי זעם כלפי פרידה מהאם - לעיתים כדי לשמר את דמות "האם הטובה", הכעס מושלך על דמות אחרת "הדמות הרעה".

§         תחושה של בדידות וחרדה ממנה. נילווה לכך התהליך של הבדלות המוטורית, כניסה למערכת, רכישת שפה.

§         מעבריות בין הצורך לתת ולקבל, גמישות ועקשנות, דרשנות וותרנות, פעלתנות ועצלנות.

5.      החל מ24, 30 חודשים - גיבוש, קביעות האובייקט:

§         תהליך זה נמשך לאורך כל הילדות אך עיקר גיבושו נע סביב גיל 3.

§         קביעות אובייקט במונחים של יחסים בינאישיים.

§         התפתחות עצמי מאורגן, מובחן ונפרד.

§         בשלב זה התינוק מתחיל להבחין בין עולם פנימי וחיצוני - יוצר ארגון של ניגודים. אהבה - שנאה, דחייה - קבלה.

§         עליה ביכולת לשאת תסכולים

§         שילוב 'אם טובה' ו'אם רעה' - בהיעדרותה יכול להיזכר ולהירגע.

§         הילד נהיה צל של אימו ומצפה שהיא תהיה צל שלו.

§         התרחקות טוטלית בה הילד מתרחק עד שהוא נעלם לאם והיא לו.

תהליך ההיפרדות והייחוד אינו חלק אצל כל הילדים באותה מידה.המודל מתאים לתיאוריות של חוקרים אחרים:

א.      אריקסון: אוטונומיה מול בושה וספק

ב.      סנדר - בגיל זה קיים ניסיון של הפעוטות למצוא פשרה בין חתירתם לעצמאות לבין הצורך בקרבה ובטחון מהוריהם. תהליך מציאת הדרך הזו אינו מושתת רק על הסתמכות עצמית אלא חיפוש אחר אוטונומיה מאוזנת בפניות לשותפות רגשית מתמשכת עם המטפל.