|
זמן ציפייה 6.3-26.6.10 דגנית ברסט, וויליאם האנט, סופיה הולטן, ג'ורדן וולפסון, עוז מלול, אורלי סבר, יאקופ פרי, בת שבע רוס אוצרת: לאה אביר
"אחרי הכל, מרבית האסונות שלנו לעולם לא מתרחשים, ומרבית הסבל מצוי בציפייה" אונורה דה בלזאק
"זמן ציפייה" הוא הזמן שבין סיום תנועתו של חפץ נע לבין רגע התפישה האנושית של סיום אותה התנועה. מושג זה, המקדים את זמן התגובה, הוא למעשה פער זמן שהולך ומתמלא באמצעות החושים והתודעה, לקראת תנועה, התנהגות, פרשנות. תערוכה זו מציעה את ההקשרים הקונקרטיים של "זמן ציפייה" – הביולוגי, הפיזיקאלי, הפסיכולוגי והחברתי – בצד ההרחבות הפואטיות הגלומות בשני המרכיבים השונים של הביטוי – זמן, וציפייה. "זמן ציפייה" הוא סינתזה של עבר ועתיד הנדחסים יחד להווה מתמשך. בהתבסס על עבר של הנחות קודמות ומתוך הרצון לחזות את העומד לבוא, זמן זה מסמן את התגבשותן של ציפיות. התערוכה מתקיימת בחלל מוזיאלי, המגדיר חוקים ומוסכמות בהם הצופה נדרש לעמוד עם כניסתו אליו. נדמה כי אלה בדיוק אותם החוקים והמוסכמות שהאמן מצופה לשבור שוב ושוב – לספק מופע של פורענות, הסגות גבול, הפרות סדר. חלל המוזיאון הוא מקום מנותק ומופרך, מרחב מרוכז של התכנסות, שבו הדברים תלויים באוויר. מרחב כזה מאפשר קשב למשך, כמושג סובייקטיבי, נזיל ומשתנה, המוגדר לעתים דווקא באמצעות מה שמעבר לו. במובן זה, ובהשמטה קלה, מתייחסת התערוכה גם ל"זמן הצפייה". נקודות המוצא של העבודות המוצגות בתערוכה הן סיטואציות מזוהות, מוכרות היטב על ידי החושים, קשורות במגע יומיומי, כמעט מובן מאליו, עם העולם. בתוך המצבים הללו העבודות מציעות השתהות ברגעים בהם היציבות מתערערת, וההווה ממשיך ומתקיים מעבר לגבולות ההיגיון וההבנה. הרגעים החריגים מתקיימים בעבודות תמיד במקביל ובצד אגביותם. איום וסכנה משחרים לפתח, אך אל מולם ניצבות אסטרטגיות של הומור ומשחק: הקיצוניות מתגלה ביומיומיות שלה, והיומיום – בקיצוניותו. העבודות בוחנות את האפשרויות השונות הגלומות במשך, כמו רצף, מעגליות ובו-זמניות. הן מבצעות בו פעולות של מתיחה וכיווץ, דחיסה והתפשטות. הן נוצרות פעמים רבות מתוך רצפים וחזרות, אבל פוערות בהן גם את התהום המלאה של ההיעדר. הן מתעכבות על פעולות של ספירה ועל קריסתן. הן בוחנות מוסכמות כמו תהליך ומשימה ומציפות את המופרכות הטמונה בהן. הן מכילות מנגנונים מוקפדים, מגושמים או אבסורדיים, המחוללים יחסים, השפעה ותגובה ברווח שבין העבודה לצופה. "זמן ציפייה" נוכח בתערוכה כאלמנט העומד בבסיס משך הצפייה, אולם גם מרחיב את גבולותיו - כפער שהעבודות פועלות בתוכו, ממלאות ומרוקנות אותו ללא הרף.
בערב הפתיחה – שבת, 6 במרץ, בשעה 20:00 מיצג חי - עבודה חדשה של וויליאם האנט, I never put my hope, In any other, But you. במסגרת "זמן ציפייה" האנט יציג מיצב פיסולי פרפורמטיבי, אשר מבוסס על יציקות גבס של ראשו של האמן הנוצרות בזמן שהוא מבצע קולות שונים ביצירה מוזיקלית פוליפונית. מסיכות הגבס על ראשו של האמן מותירות לו פתח יחיד לנשימה ושירה, ותהליך התגבשותן סביב תווי פניו מקביל לתהליך ההקלטה של קולו. בערב הפתיחה יתרחש מיצג חי שבו יושלם תהליך הכנת העבודה ויישמעו לראשונה הקולות השונים המרכיבים אותה.
|