שירים שכתבנו לקראת הטיול עם כוונה להתייחס לשאלות כמו מה מחבר אותי לחיים ועל מה אני מתעקש\ת שמונע ממני להתחבר יותר? הבושה מורכבת ממשהו נפלא בשילוב עם פחד.. ממה אני מתבייש\ת וממה אני מפחד\ת? איך חום הקיץ גורם לי הנאה?

---

1
החיים מחברים אותי לחיים
הם קורים מעצמם זה קורה מעצמו
ופתאום אני שם וקולט
החיים מתרחשים ככה סתם ברומו
ותחתו של עולם מלהטט
מודעות מחברת מודעות מעירה
היא חושפת את כל האמת
הדברים נמוגים וחולפים בלי ברירה
יום אחד אתה חי ועל כן אתה מת
ולעתים מתעקש עוד לחרוף את שנתי
כמו דב חורף גדול ולבן
מסרב אז לראות את הזה שאמיתי
מסבך עניינים ויוצר בלגן
הם קורים מעצמם זה קורה מעצמו
זה הטבע שהוא החיים
ולראות אותו, את יופיו את רומו
ותחתו; יש דברים מדהימים
(ואני ואני ואני,
והמוזיקה,
ומילים,
והפחד להיות בו,
וההתניות עד אין קץ[ואז מה?!],
וקולות הציפורים וזמזומי החרקים,
והרקיע והמאורות והשמש והכוכבים(!),
והעצים, הצמחים, החיות, ובני האדם,
והפירות,
והדובדבנים,)

2
רשימת מכולת של פחדים ובושות
1- פחד מאנשים
2- בושה מאנשים
1- פחד מהעתיד
5- עגבניות
1- חסה
1- בושה לשמע הקול והאינטונציה שלי
4- פלפלים אדומים
8- לימונים
2\1 פחד מלהיות לבד
1 להיות לבד
2 פחד מהמין השני
2 בושה להיחשף
1 פחד מזוגיות
1 חבילת זרעי פשתן
וחבילת תמרים יבשים
(ואי-היכולת להשתלב, או להשתלב מדי,
ובדידות או עצב,
ושקט או רעש,)

3
שיר הלל לזיעה
מה נעימה התחושה הקרירה,
אותה הרגשה נעימה של צינה,
שבאה אחר התחממות בלי בחירה,
בזמן הערות או בזמן הלינה.
הו, זיעתי, הו זיעה אהובה,
מרטיבה את גופי ואותי מדביקה;
הו, את אליי, כה לחה, כה טובה,
מגיעה בלי משים – תופעה מדליקה!
מה נעימים הריחות העולים,
אותם ניחוחות שממני באים;
חולצתי מי ורדים, שושנים ועלים,
מנעימה את זמני ורגעיי הבאים.
הו, זיעתי, את זיעת ענקים!
מבשמת גופי בריחות נעימים;
אחרים לא מבינים – חבורת מלוקקים!
את אינך צחנה, את אשתי לעולמים.

(והשמש על פניי,
והאור המאיר הבוהק,
והתעוררות הרצון לשחות ולִרְטוֹב,
והסבל מהחום, גם הוא,
טוב.)

---

כשהייתי קטן, תמיד כשבקשו לכתוב חיבורים
כתבתי שירים
תמיד דאגתי שיהיו חרוזים
תמיד שניים ושניים, צמודים

עכשיו אני גדול. שירים?!
אוהו, נדירים, רחוקים..
כמו עננים
בשמיים לוהטים

אולי זה בגלל שבין בתים וכבישים
אין כל כך עצים וצמחים

תמיד כשישנם מיים
של רגש אחד או שניים
אפשר לומר, הי הנה חיים
ולמחוא לו כפיים

אבל, סירה שבחוף
אם אין אותה מי שיסחוף
היא נשארת בודדת
לא זוכרת
שבקפיצת משוטים
הופ' זזים, שטים, עולים, יורדים
פוגשים שתי מפרשיות
חמש דוגיות
או חבורת גלשנים
שסתם חוגגים, במדרון של גלים

תמיד לפני מיים אני מתעכב
מה? עכשיו להרטב?
ויוצא שכך אני יושב
וחושב וחושב
אולי בתור גבר
פשוט אבנה לי פה גשר
כי עניין של ריגוש
הרבה פעמים הוא שטות וקישקוש
ואולי, בנחל אחר שווה לי לשחות
כי בזה שנכנסתי הרגשתי בורות
ובקודם כמה אבנים שהיו קצת חדות

ובכלל, מה שמוטב, לסייר על גדות
קצת ללחקור, להכיר, לשקול ולתהות
בלי זרמים ובילבולים
בלי עיקול ופיתולים
ועד שאפגוש את את פני המערבולת
אלך לי קודם למכולת
אחרי שהמבחן יצליח
אני אקפוץ, אני מבטיח

קל לשחות עם זה שקפץ ורטוב
מתלהב, עולץ ואולי גם עצוב
מיד הוא יותר אהוב
וחשוב
אבל בעיר המפוכ(ק)חת
לכל אחד מאחרי דלת יש מקלחת

אז בינתיים
יש לי שמש בשמיים
כיף שהיא נוגעת אחרי קפיצה אל מיים
היא שם מחר ועוד יומיים
בלי הרבה חולצה ומכנסיים
חום וריפוי מלוא חופניים לכל אבר וחלציים

---

מחבר אותי לחיים כמיהה, כמיהה אל הלא נודע,
מנתק אותי מהחיים פלדה, נחושת פלסטיק ועוד פלדה.
הערגה לחוויה, למהות לסיפוק,
להיות חלק ממשהו גדול, ולא רק לייצר בקבוק.
כשאני בטבע, מקשיב לציפורים,
או לחיית האדם, שמצייצת דיבורים.
יש שם מרחב, מרקם חיים בתוך אינסוף,
שמתפתח מעצמו, כמו האדם מהקוף.
לעומת זאת במשרד, במפעל ובחרושת,
יש העמקה בטפל, כמו בבית בושת.
שם מייצרים מכשירים, שעושים ת'חיים נוחים,
שם עושים כסף, עוד ועוד בשצף קצף.
המכונית נוסעת, המטוס טס,
כולנו משתאים, הילד שבנו נרגש.
וכך סוגדים לטכנולוגיה, שנעזרת הרבה בדמגוגיה,
עטופים באופוריה, כבולים בחבלי הפסיכולוגיה.
אנו מאבדים את עצמנו, את הקשר למקור,
כורתים את ענף מושבנו, מסיטים מבטנו מהאור.
מזהמים את הטבע, מעכירים את מיי השתיה,
מכחידים יצורים אחרים, עוצרים את תחיית גאיה.
אבל איך נעצור את ההרס, איך נתחיל להתחבר?
מפחיד לחשוב על הדרך, מפחיד יותר לדבר.
אנו יושבים על נחשול, נסחפים עם כל האנושות,
נהנים מהקידמה כמו כולם, קונים סטייק בקלות.
להתחבר לחיים בלי קידמה? ללקט בטבע פירות?
מה יגידו החברים? יגידו שאנחנו פרות!
לא להשתמש בנייד? לעזוב ת'מכונית בבית?
זה מפחיד זה מרגיש מנותק, מה סתם להתחבר לעץ זית?
את האמת חווים בפנים, צריך פשוט להעיז,
ללקט וללטף ת'עצים, מותר גם קצת להפריז.
לישון בלי גג ובלי דלת, על אדמה אימנו מתמיד,
לרחוץ ערומים בנחל, רואים אותנו.... זה מפחיד!
להתחבר לאנשים סביבנו, חיבור לרגש וללב,
לספר ת'אמת ולהקשיב, גם אם זה כואב.
וכך אנו פורצים את הדרך, לחיבור אמיתי אל העולם,
חיבור את עצמנו ואל המהות, והלוואי שיבואו כולם!

---

אני עכשיו בתקופה קשה,
תקופת ההתבגרות,
לפעמים רק כיווני מחשבה,
גורמים להתנגדות,
כרגע אני זורמת די עם החברה,
גם אם זו לא דעתי,
אבל כשתיהיה לי יותר השפעה,
אני אוציא את האני האמיתי.

עכשיו הקיץ הגיע עם חום, ים ומנוחה
פתאום הגוף יותר חשוף וכולם שופטים אותך,
להוריד שיערות, לעשות דיאטה ובלה בלה בלה (אין לי חרוז),
איזה מזל שיש חברות תומכות ומלאות אהבה!
כיף בים, כיף בבריכה, כיף מול המאוורר,
כיף לבלות עם אנשים נחמדים ולצאת איתם לטייל!

---

כשאומרים לי "עכשיו תכתבי כאן שירים"
זה מייד מעורר בי מלא מרמורים
אני בנאדם כותב ויוצר,
הנחיה לכתוב שיר? אותי זה עוצר
מאידך, אולי זוהי סתם מחשבה
וגם שיר מונחה אפשר לכתוב באהבה
לכתוב רגשות על דפים חלקים
לשיר את השיר מתוך מעמקים
לרקוד ולזוז בלי כל מחשבה
להיות חבוקה ולחוש אהובה
על דשא או גוף אנושי להתגלגל
לכוח מופלא ונסתר להתפלל
להיות בתוך זרם של מים קרים
בטבע להיות, בין עמקים להרים,
לעשות שטויות עד כדי טיפשות
לאלתר על במה בשיא התרגשות
לשכב תחת עץ, את השקט לנשום
להקיץ עם זיכרון מתוק של חלום,
להיות עם אנשים שמזכירים לי את האור,
כמה שאני יפה ויכולה תמיד לבחור
לגעת בידיים במה שסביב,
קיץ וחורף וסתיו ואביב,
לנשום באמת, להוציא אנחה,
לגלות שתמיד יש בי איזו שמחה,
אבטיח בקיץ וגוגו של מישמיש,
לעשות פרצופים ולדבר ג'יבריש
זו היתה רשימה ארוכה שכזאת
של דברים שגורמים לי לחיות!

...ולמרות שזו רשימה מרגשת,
עדיין לפעמים אני מתעקשת..
למלא עד התפקעות את בטני
להכחיש מיידית את רצוני
להחליט מהראש בלי כל קשב לגוף
לוותר על הכנפיים אם עוד לא הצלחתי לעוף
לפחד שזה עוד לא.. וזה לא מספיק...
אני לא ראויה... בחיי, זה מציק!
לדחות עשייה של דברים מעיקים
עד שהם מצטברים לשלושים טון תיקים
מתביישת שאני לפעמים
כל כך רוצה להיות אנשים אחרים
מפחדת מלהיות אני, עם הבחירות שלי
מפחדת עוד יותר מלא להיות אני, בלי הבחירות שלי
קצת מתביישת שאני כבר תיכף בת שלושים
ואולי הרזומה שלי לא כל כך מפואר
קצת חוששת על העתיד
ואיך אני עושה אותו מוצלח מן העבר
קצת מפחדת לומר
ממה אני מפחדת

אולי זה יהפוך את זה ליותר מוחשי...
זה הזמן לעבור לנושא הבא:
איך חום הקיץ גורם לי הנאה
חם ונעים, מרכך ומרגיע
אפשר להאט, מותר להזיע
חום הקיץ הזה מזכיר לי,
במיוחד השנה,
שאין לי כבר בית
ואין עבודה
ואין לנו על מי לסמוך, לא,
פרט לאימנו, האדמה.

---

ריחות משונים באים מבפנים
מי אני?
הבטן רעבה ,היד צמאה
לתפוס את מה?

מוטלת על החוף רטובה
זו רק ההתחלה
קודם אמות לבד לאדמה.
וביחד נקום לתחייה
בחיי

חיים מלאים מדברים אליי
מבקשים שאכתוב אותם
וליבי מייחל לרפא ולנשום
אחיי אחיותיי.

שקט.
מים שזולגים מעצמם.

---

חיבור ושיר
מטלות למכביר
אחד מיומן
השני פחות כשיר
אך בעת רצון
כל לב הוא זמיר
מה מחייה ומה ממית?
מי נותן אוויר ומי לוקח לתמיד?
זו שוב ושוב אותה תשובה
את ואת אתה ואתה
לו היו לי אומץ או יכולת
הייתי כל הזמן במצב פתוח
כשאני חי באמת ולא בתרגולת
אני נוגס בלב תפוח
האהבה
גם על הבושה מותר לדבר
וגם על הפחד
המגירה של הבושה לא נפתחת
אבל הפחד כל הזמן מקרקר
אני מאכיל אותו במנות גדושות
והוא חי ועושה לי בושות
(אז בעצם יש פה בושונת קטנה
בואי לפה אל תתביישי מסכנה)
כחום היום אני יושב מזיע
מגיר טיפות כנהרות בבל
מזל שמישהי הביאה אבטיח
איתה אני יכול להתהולל

---

השכל סוער, פשוט בוער,
והאגו מתעקש לאחוז בַאגוז.
ואז מגיע הרגע לשחרר,
שלאט לאט מאפשר להתחבר.
הקליפה מסתירה, מעוורת, מפחידה...
אבל חריץ קטן ו... שוב נשברה.

מהות חיה ומהות ריקנית נכנסות לבר,
האם שמעת את הסיפור הזה כבר?
חיה מזמינה שייק פירות טרי,
ריקנית בוהה במבט מסתורי.
חיה לוגמת, פועמת, זורמת,
ריקנית שואלת, רועמת, זועמת.
הראשונה מביאה לשניה לטעום,
והשניה אומרת "מה פתאום..."

חום הקיץ מאוד מניע,
לא סתם ברומנית "בוקר טוב" ,
זה "בוא נזיע".
בוקר אחד ראיתי כמה התחתונים מחממים
אז פשוט הורדתי אותם כדי לאוורר ת'עניינים...
אולי הפעם, אשחה ערום?
האם אני מתבייש בגופי הצנום?

"ראי ראי," שָאַל הקיר -
"מדוע אתה מסתיר לי, את השיר?"

---

זהו שיר שבח למילים
כי איך שלא אסתכל ואשמע ואדבר
המילים מצילות אותי מכל מצב – מהר
נדמה לכם שזה לא קשור?
אז, זהו שכן! זה ברור
תקשורת, אני מזכירה לעצמי
לתקשר עם הסביבה ועם האני.
כשאני עוברת בשביל ורואה פנים מוכרות
ושוקלת, מה לעשות...
מעדיפה לקצר ולהמשיך בדרכי,
שלום חטוף, זה די והותר בשבילי.

אך אז קול מבפנים מזכיר לי,
(כן, אני צריכה תזכורות, זה עדיין לא טבעי לי,)
תקשרי,
תקשרי,
ואני אף פעם לא מצטערת.
אתם חייבים לנסות, זה עובד,
זה זול!
על כל הבעיות, זה יכול!
יללא, להוציא את הראש מהחול!
אני מתרגשרת!
(מתרגשת, מגשרת ומתקשרת).

---

יש לי ציפיות, איך לא?
יש לי פחדים, בזכותם אני כאן
אני מתכוננת, לא אדע לאן
הפעם, אני אומרת, אתבונן יותר, אקשיב יותר
פחות אפעל, פחות ארטון
אתן מקום למחשבות להמשיך במשוטן
טבע, טבעי שלי,
בוא קח אותי אותי
תן לי לנוח
תן לי לנשום
מציאות – חלום

---

חיבור-

מרגישים טוב בתוך עצמינו
מרגישים חיות וחיבור לנשמתינו
מקווים לחוש בהתמלאות והרמוניה עם ומ-היקום
מקווים לזמר מנגינות מנעימות ושלוות מתוך ליבנו
אוהבים ומלאים.

שיר-

האיילה עולה ממסתורה
האיילה
סקרנית וזהירה
עולה, מגלה
שואפת אל תוך
התעצמות נשמתה
יודעת כיוונה
דרוכה
פתוחה אל הדרך
היא מבינה
את שפתו של העץ
וכי לא יזוז אף אם תחוג סביב
מבינה
את שפת הנמלה
וכי אם תנשום עמוק
מדי
לא תרגיש בריצתה
מבינה
את שירת הציפורים
ממרחק נשמתה עולה איתן
ונוסקת אל הדרום החם
של כל פלאותיה
של פירות אהבתן

ובבוא הקיץ
בפריחה מאוחרת כמעה
הפירות יבשילו
להשביע את גופה.