חנה גולדברג החלה לפרסם ספרי שירה כבר בגיל 17. בשנת 1983 הולחן ויצא לרדיו שירה הראשון: לא רוצה לזמביה. השיר היה ללהיט גדול, שעורר התעניינות רבה בשל השפה היחודית, התוססת והמקורית המאפיינת את כתיבתה, והפך את חנה גולדברג לפזמונאית מבוקשת. מאז ועד היום עובדת גולדברג עם מיטב המלחינים והזמרים בישראל, כתיבתה קולחת, מדויקת, יעילה, ותמיד מתקיים בה מתח עצום: האם יש סיכוי לשינוי אמיתי? האם ניתן לממש את הכמיהה לאהבה?
אהוד מנור: "חנה גולדברג מביאה לזמר העברי קול נשי חזק, רענן ומשוחרר, שאינו מתחשב בגבולות שהציבו לו בעבר קולות גבריים."
דנה ספקטור (ידיעות אחרונות):"אחת הפזמונאיות המקוריות והאהובות בארץ. כתבה כמה מהשירים המרגשים ביותר."
קורין אלאל: מה שמדהים אותי בכתיבה של חנה הוא הקצב הפנימי של המילים, שהוא מאוד מאוד מיוחד. בכתיבה שלה תמיד יש כמה רבדים. היא יכולה לכתוב שיר על סוסים, ובעצם לדבר על אהבה. רק כשאני מתחילה להלחין שיר שלה, אני מבינה מה הוא באמת אומר."
צביקה פיק: "היא אחת הכותבות הכי טובות שיש. בשירים שלה יש סיפור, יש קצב. לכן מוזיקאים כל כך אוהבים אותה, והקהל כל כך אוהב את שיריה ונהנה מהם."
שירי ארצי (ידיעות אחרונות): "כפזמונאית שאחראית לשלאגרים רבים, גולדברג יודעת שמלים הן סוג של מוזיקה, ושבאמצעות הקצב הנכון אפשר להרקיד את הקורא. הכתיבה של גולדברג היא נשית, אבל מדובר באישה עם ביצים."
גידי אביבי (הארץ): "המתח הבלתי פתור בין כאן לשם, בין הכמיהות והתשוקות לבין ההזדמנויות והאפשרויות, מואר בטקסטים של גולדברג הן כקומדיה, ("לא רוצה לזמביה") והן כדרמה ("מעיין"). במיטבו, המתח הזה אינו מוגדר ישירות במילים, אלא רק מצטייר באמצעותן."
רן בן-נון (מעריב): "חנה גולדברג היא פזמונאית נפלאה שחתומה על מגה להיטים כמו "אנטרקטיקה" ו-"נאחז באוויר" וגם על רומנים מעולים כמו 'כשהחיים יתחילו' הנוגה והמוזר."
חנה גולדברג:
"בכל פעם שאני שומעת שיר שלי ברדיו, אני עוצרת. לפעמים השיר תופס אותי בפקק, במסעדה או בפאב. לפעמים הוא מרחף בחלל הסופרמרקט, צועק מתוך רמקולים ענקיים בבית קפה חופי. לפעמים הוא חג סביבי ברחובות, ויש פעמים שהוא ואני רוקדים יחד במועדון. ותמיד הוא מצליח להפתיע אותי.
בכל פעם שאני שומעת שיר שלי, אני בוחנת מחדש מה הוא אומר, מנסה לדמיין איך הוא מרגיש אצל אנשים אחרים. לפעמים אני מרגישה שהוא קיבל משמעויות חדשות, מפתיעות, ולפעמים, השיר המרגש שהיה נדמה לי שכתבתי - מאכזב אותי.
בכל פעם שאני שומעת שיר שלי בחוצות העיר אני מביטה סביבי, מסתכלת על הפנים של האנשים. האם הם יודעים שאת השורות האלה, שלעתים הם מפזמים בהיסח הדעת, כתבתי באחד מאותם רגעי חסד שבהם מתרחש אצלי הנס? ולפעמים בסוף השיר השדרן אומר, 'שמענו את שירו של ... ' ומציין את שם הזמר, ואז מתחולל שוד קטן, והשיר שלי שנחטף בינתיים הוא רק שירו של הזמר. ותמיד זה כואב.
לפני כמה ימים, כשנהגתי במכונית, עצרתי ברמזור אדום. כשהרמזור התחלף לירוק, קצת חלמתי, ומישהו מאחורי צפצף. הוא עקף אותי במהירות, עצר לידי ושאג, 'מי נתן לך רישיון?!' מתוך המכונית שלו בקע שיר שלי עם אלון אולארצ'יק – בואי נתחבק. בתוך שנייה הוא נתן גז וחזר להתנועע לקצב השיר: 'בואי נתחבק / נלך לאיבוד / בואי נתחבק / בסלואו צמוד... '
שנים אני רוצה להחזיר אלי את השירים שלי, לחזור אל רגעי הפקיעה המכאיבים, המתוקים, שמתוכם נולד שיר."
מתוך ספר הפזמונים הגדול של חנה גולדברג:אין סוסים שמדברים עברית / השירים, הסיפורים והרגעים שלפני.הקיבוץ המאוחד 2006
