Boris Schatz ( artsandmusicnow )

Boris Schatz

Boris Schatz (Kaunas, Lithuania, 1867–Denver, Colorado, USA, 1932) was a Lithuanian artist and sculptor, who founded what is now known as the Bezalel Academy of Art and Design in Jerusalem.

Biography

Schatz's father, a teacher in a cheder (a religious school), sent him to study in a yeshiva in Vilnius, Lithuania, but Schatz left the yeshiva a short time later and cut all ties with his family so that he could study painting and sculpture in the in Vilnius, 1882–1887, and Warsaw, Poland, 1888–1889. In 1889, he moved to Paris (there until 1895) so that he could study at the Académie Cormon and with some of the noted artists there, including Mark Antokolski.

In 1895, Schatz accepted an invitation from Prince Ferdinand of Bulgaria to become the official court sculptor and to establish that country's Royal Academy of Art. In 1900, he received a gold medal for his statue, Bust of an Old Woman.

Three years later, in 1903, he met Theodor Herzl and became an ardent Zionist. At the Fifth Zionist Congress of 1901, he proposed the idea of creating a Jewish school for crafts and the arts. In 1906 he founded an art center in Jerusalem, which was later named "Bezalel" after Bezalel Ben Uri, the biblical artisan who designed the Tabernacle and its ritual objects. In the following years, Schatz organized exhibitions of his students' work in Europe and the United States; they were the first international exhibitions of Jewish artists from Palestine.

Schatz, known to be fascinating, tempestuous, and visionary, wrote in his will: "To my teachers and assistants at Bezalel I give my final thanks for their hard work in the name of the Bezalel ideal. Moreover, I beg forgiveness from you for the great precision that I sometimes demanded of you and that perhaps caused some resentment ... The trouble was that Bezalel was founded before its time, and the Zionists were not yet capable of understanding it." Schatz's will was publicized for the first time in 2005.

Due to Bezalel's financial difficulties, it was closed in 1929. While fundraising in the USA for the school, Schatz died. His body was brought back to Jerusalem and buried on the Mount of Olives in Jerusalem. However, the institution was reopened posthumously, in 1935, as the New Bezalel School for Arts and Crafts.

The artists in the Schatz family abounded. There was Boris himself, his daughter daughters Zahara Schatz (1916–1999), son Bezalel Schatz (1912–1978), nicknamed Lilik, and Bezalel's wife Louise (1915–1997). Testament is the 1955 Israeli Prize for Art to Zahara in recognition of the whole Schatz family.

The themes for most of Boris Schatz's artwork are based on the Bible and represent the rebirth of the Jewish people. The school he founded as well as his daughter Zahara and son, the child prodigy Bezalel, turned their backs on the founder/father's predilection for Romantic Classicism and his development of a Jewish Eretz-Israel style. Bezalel Schatz became successful, lived in California in the 1940s, was a brother-in-law of Henry Miller for a time. But, having returned to Israel in 1951 with accomplished painter/wife Louise, Bezalel Schatz was little regarded in Israel. However, Zahara and Bezalel retained their father's dualism for pursuing both fine art and craft (or design).

Prizes

1898 silver medal in Science and Art, Sofia, Bulgaria
1900 gold medal for Bust of an Old Woman
1900 silver medal at Exposition Internationale, Paris
1904 silver medal at 1904 Louisiana Purchase Exposition, St. Louis, Missouri, USA

Publications by Boris Schatz

On Art, Artists and their Critics (in Hebrew), 1924.
The Rebuilt Jerusalem: The Rebuilt Reality (in Hebrew), Jerusalem: Bezalel Academy, 1924

From my Collection -

Woodcut by Zeev Raban

Source: http://en.wikipedia.org/wiki/Boris_Schatz

More about Boris Schatz

זלמן דב ברוך (בוריס) שץ נולד בשנת 1866 בעיירה וורנו שבליטא. ילדותו היתה ילדות טיפוסית של בן למשפחה חרדית בתחום-המושב. כנער החל לקרוא "ספרי השכלה", וכשעבר בשנת 1882 לווילנה כבר היתה אמונתו רופפת ובצד לימודיו בישיבה למד בבית-ספר לציור. בווילנה התחבר גם לקבוצת "שאלו שלום ירושלים" של חובבי ציון. גיבורו היה אז פרץ סמולנסקין. ייתכן שהיתה השפעה מסויימת לרעיונותיו של סמולנסקין בדבר חשיבות הערכים הרוחניים של היהדות (תקווה לגאולה, תרבות היסטורית) על בחירת הנושאים של שץ מאוחר יותר.
את יצירתו האמנותית של שץ ניתן לחלק לשלוש תקופות עיקריות: התקופה שעד לנסיעה לבולגריה (עד 1895), התקופה הבולגרית (עד 1903), והתקופה היהודית (מ-1903 ואילך), שראשיתה עדיין בבולגריה.
בשנת 1888 עבר שץ לווארשה. שם החל שוב לעסוק באמנות, לאחר שפיסל ורשם מעט גם לפני כן, ועל-פי דבריו, אז יצר את פסל הסמרטוטר היהודי הזקן, פסל שנקרא "הנדל". שץ הגדיר פסל זה כנסיון ראשון שלו ל"תעמולה בעזרת אמנות". כלומר, הסיבה להתחדשות אמונתו באמנות היתה אידיאולוגית וקשורה להכרת כוחה התעמולתי של האמנות. בווארשה יצר גם תבליטים קטנים של דיוקנאות מונטפיורי וקרשבסקי (סופר פולני מן המאה הי"ט, שהגן על זכויות היהודים ובספריו מתוארות דמויות חיוביות של יהודים) והדפס-אבן של דיוקן הרב מלאדי. בעזבונו היה קיים גם רישום לנושא "האינקוויזיציה", שנעשה בווארשה (זה היה גם נשוא תבליט ידוע של מורו, אנטוקולסקי). כל העבודות הללו מתקשרות לתפיסת האמנות היהודית של שץ, שהתגבשה באותה תקופה והוגדרה במאמר "מלאכת מחשבת", שפרסם בשנת 1888 בשני חלקים בעיתון עברי "הצפירה".
מוטיב הסבל היהודי, שהיה נושאו של הפסלון "הנדל", הופיע באותה תקופה גם בספרות האידית. הסבל האנושי בכללו היה אז נושא מקובל ודומיננטי גם בספרות הלא-יהודית בפולין, באוקראינה ובצ'כוסלובקיה.
בשנת 1889 חזר שץ לווילנה. כאן נשא את אשתו הראשונה ובסוף אותה שנה נסע לפאריס עם אשתו ועם אביה. כדי לכלכל את משפחתו עסק שץ בפאריס בכל מלאכה שהזדמנה לו, ובין השאר היה גם מתאגרף ומתאבק. במשך תקופה ארוכה עבד בעיצוב כלים שימושיים מקרמיקה בבית-החרושת של דרייפוס. הוא למד פיסול אצל הפסל הידוע, אנטוקולסקי, שישב אז בפאריס, ואחר-כך היה לשוליה שלו (חליפת המכתבים בינו לבין אנטוקולסקי פורסמה לימים בעברית בידי מרדכי נרקיס). שץ השתלם בציור באקדמיה של קורמון - אקדמיה ידועה ושמרנית שרבים מבין הציירים המהפכנים של סוף המאה הי"ט, ביניהם ואן-גוך, למדו בה ומרדו בסגנונה ובשיטת ההוראה המקובלת בה. בפאריס סיגל לעצו שץ את השם הפרטי בוריס, שהוא הנוסח הסלאבי של דב (בער).
מתקופת פאריס, שנמשכה עד לשנת 1895, נותרו לפליטה מספר תבליטים של דיוקנאות אישים, כגון אנטוקולסקי י"מ שארקו אנטון רובינשטיין, לואי פסטר ואחרים, וכן מספר ציורי שמן, ביניהם גירסה מאוחרת של הציור "צוואת שכיב מרע" משנת 1890. הציור הזה מתאר דמות גבר חולה במיטתו, ומבחינת האיקונוגרפיה והסגנון הוא אופייני לציורי המגמה הריאליסטית-סנטימנטליסטית של סוף המאה הי"ט. מוכרים לנו תיאורים דומים, מעשה ידיהם של ציירים כמנצל הגרמני ואפילו אדוארד מונק בצעירותו.
בתקופת שהותו בפאריס פיסל שץ פסלים רבים, שמהם נותרו תצלומים בלבד. הוא יצר מספר יצירות שנושאן הוא משה רבנו: פסל "משה על הר נבו" וציור שמן על אותו נושא שניהם משנת 1890; קערה ועליה תיאור יוכבד השמה את משה בסוף, משנת 1891; פסל "יוכבד עם משה" משנת 1892, שהוצג בסאלון האמנות, של פאריס באותה שנה וזכה במדליית כסף בתערוכה העולמית של סיינט-לואיס ב-1904. חייו של משה היו בעלי משמעות מיוחדת לשץ. בספרו "ירושלים הבנויה" כתב על סידרת פסלים ותבליטים שתכנן בנושא זה: "את הרעיון הזה נשאתי בחובי מימי נעורי. למענו הלכתי פאריסה ללמוד, כדי שאוכל להביע את הרעיון הגדול הזה". בסופו של דבר יצר אך מעט פסלים הקשורים לחיי משה, ומרביתם בפאריס, והסיבה לכך היתה נעוצה יותר בחוסר זמן ואפשרות להפוך את התכנית למשימת-חיים, מאשר מאפס רצון או יכולת.
ייתכן שהרעיון ליצור את הסידרה "חיי משה" הגיע לשץ בהשפעתו של אחד-העם, שמשנתו דומה שכיוונה את מרבית פעולותיו החשובות של שץ. אחד-העם ראה במשה סמל לאומי ואנושי חשוב ומשמעותי מאין-כמוהו. "בני משה" נקראה האגודה הציונית החשאית, שאחד-העם היה מנהיגה ושנוסדה באודסה בז' אדר תרמ"ט (1889), הוא יום לידתו ופטירתו של משה על-פי המסורת. מטרתה היתה להעמיק את הרגש היהודי בעם, או כפי שנוסח בספר התקנות שלה: "להרחיב את מושג הלאומיות ולעשותו למושג נעלה ונשגב, לאידיאל מוסרי, אשר במרכזו אהבת ישראל…" זו היתה גם מטרתו של שץ, כדרך שבאה לידי ביטוי ביצירותיו המאוחרות יותר ובכתביו. בחבריה של האגודה הזאת ראה אחד-העם "כהני תרבות יחידי-סגולה", והנה גם בכתבי שץ מופיעה לעיתים קרובות תפיסת עצמו ככהן "לפני האמנות הקדושה". בפאריס פיסל שץ פסל בשם "כותב הדורות" וגם כאן ניתן לגלות את הקשר האידיאולוגי עם חשיבתו של אחד-העם (מרדכי נרקיס כתב בהערה בקטלוג תערוכת-הזכרון לשץ על הפסל הזה: "חזקה על האמן השפעת מורו אנטוקולסקי ונטל כמה מנושאיו: נסטור שימש כאן, לא בקומפוזיציה, אלא ברעיון בלבד - דחיפה"). במאמרו "תחיית הרוח" תקף אחד-העם את אנטוקולסקי על כך שלמרות יהדותו העדיף לתאר נושאים לא יהודיים. שץ העניק ל"כותב הדורות" שלו חזות פנים יהודית מובהקת, ובכך מילא אחר הציווי של אחד-העם במאמרו "תחיית הרוח", למרות שזה כתב את מאמרו אחת-עשרה שנה לאחר יצירת הפסל. ייתכן שדעותיו של אחד-העם היו מוכרות לפני כתיבת המאמר, וייתכן גם שתארוך הפסל (כנראה בידי נרקיס) איננו נכון והוא נוצר בבולגריה בשנת 1903 בקירוב.
בשנת 1894 פיסל שץ בפאריס את "מתתיהו החשמונאי" הנחשב לחשוב שבפסליו. בשנה זו נערך בפאריס משפט דרייפוס, מאורע שנודעה לו חשיבות גדולה בתולדות הציונות והשפיע על גיבוש עמדותיו של הרצל עצמו. נראה שדמות היהודי הזקן, הנלחם את מלחמת השחרור והעצמאות של עמו, ביטאה את הלך-הרוחות בין יהודי אירופה בתקופת פרשת דרייפוס. את מתתיהו פיסל שץ, כפי שכתב בעצמו, בדמות אביו-זקנו, כמייצג את יהדות הגולה - רזה וחלש בגופו, אך איתן ובר-עצמה ברוחו. כמו משה, מתתיהו הוא סמל של שחרור משעבוד. ההצלחה הגדולה של הפסל, שהשפיע גם על אמנים אחרים, מעידה על-כך שכיוון לדעת רבים (הצייר יהודה אפשטיין השתמש בדמותו של מתתיהו בעיצובו של שץ בציור שלו על אותו נושא, שיצר בשנת 1902). החשמונאים היו סמל ציוני פופולרי באותה תקופה. בשנת 1882 אפשר היה לקרוא בקול-קורא של ביל"ו: "איפה הם המכבים.. קום תקום יהודה! לכו ונלכה!" עיצובו של הפסל מזכיר, וכנראה לא בלי כוונה, את פסלו של אנטוקולסקי "ישו". ישו מוצג אף הוא כשידיו מורמות, אך באחת מהן הוא מחזיק צלב (מתתיהו מחזיק חרב בידו). בגנון הפסל בארוקי. הוא נשלט על-ידי אלכסונים דרמטיים ותיאטרלי בהבעת פני הדמות ובנושא. העיצוב ריאליסטי, ושץ דאג לצלמו על רקע של עננים סעורים, כדי להגביר את האפקט הדרמטי והמציאותי שלו, וגם בכך יש היבט בארוקי (הפסל ברניני, כמו אמנים אחרים המשויכים למגמת הבארוק, העמיד את פסליו באופן שיצרו סביבה תיאטרלית ובעלת אפקט של מציאות, שהצופה הופך לחלק ממנה. ליצירתו של אנטוקולסקי, מורו של שץ, היתה זיקה ברורה ליצירות הבארוק, ובמיוחד לזו של ברניני. גישתו של שץ לאמנות אכן גובשה בהשראת פיסול הבארוק).
בשנת 1895 הגיע בוריס שץ לבולגריה. שם היה לאחד ממיסדיה של האקדמיה לאמנות. יצירותיו של שץ בבולגריה מעידות על הבסיס האידיאולוגי שלהן. הוא פיסל אישים בעלי חשיבות לאומית: דיוקן המשורר א' וזוב ודיוקן בוריס נסיך בולגריה; אנדרטאות ומונומנטים לאומיים: החייל האלמוני, מונומנט לצד המשחרר עם המזרקה בראשו, מונומנט לכבוד הגרף איגנטוב בסופיה, מזרקה על נושא מלחמת הדתות בבולגריה, שהוצגה בתערוכה העולמית בסיינט-לואיס; פשוטי-עם בולגריים ואיכרים מקדוניים. כן הרבה לעצב נושאים נוצריים, כמו "אשה-מלאך", "הקדושה צציליה" וכדומה; עיצב מצבות-זכרון, מבנים ארכיטקטוניים, למשל היכל ההכתרה בסופיה (כנראה מדובר בעיצוב פנים ההיכל לצורך טקס). מעמדו כפסל בא לידי ביטוי בכך, שניתן לו לעצב חפצים יוקרתיים כמו האלבום שנתנה ממשלת בולגריה בינואר 1986 מתנה לצאר הרוסי ניקולאי השני לרגל הכתרתו. שץ נתמנה לחבר האקדמיה הצרפתית לאמנות וזכה במדליות רבות על עיצוביו בסאלונים אמנותיים שונים באירופה.
בשנים הראשונות לשהותו בבולגריה, לא פיתח שץ קשרים עם יהודים, כפי שמעיד בן-דוד: "…משפחתו היתה קטנה והתגורר בין עשירי הבירה הרחק מרובע היהודים ומובדל משאון חיי חולין. סביבתו בולגרית, שכניו מניסטרים, סופרים ואמנים בולגרים". אין גם כמעט עבודות על נושאים יהודיים ביצירתו. תבליט המכונה "רחל", שהוצג בתערוכת-הזכרון שלו ומתוארך 1898, מתאר כנראה בולגריה יהודיה ממשפחה ספרדית. תבליט בשם "רבי שמואל" הופיע בתצלום בעיון "איסקוסטבו" הבולגרי באותה שנה. בשנת 1900 הכין שץ תבליט כסקיצה לנושא "יהודית", ובשנת 1902 הכין מסכת טרקוטה של יהודי ישן. כל אלה יצירות בודדות בין עשרות פסלים, תבליטים וסקיצות על-פי נושאים לאומיים בולגריים ונוצריים. רק בשנת 1903 מתחילה יצירתו להיות מוקדשת בעיקר לנושאים יהודיים.
עד לשנת 1903 התקיימו שישה קונגרסים ציוניים. הרצל כתב את "מדינת היהודים" בשנת 1896 ושנה אחר-כך ביקר בולגריה. התנועה הציונית הקונגרסאית היתה בעיצומה. אך שץ, כאמור, החל ביצירה יהודית ממשית בבולגריה רק בשנת 1903. המאורע החשוב והטראומתי שאירע בשנה זו ושמן הסתם השפיע על השינוי האידיאולוגי והאיקונוגרפי בדרכו האמנותית - היה פרעות קישינב. פרעות אלה היו אחד האירועים המכריעים בתולדות הציונות, וכשם ששינו גורלות של רבים אחרים, תרמו גם לקרע בנפשו וביצירתו של מייסד "בצלאל".
בשנים 1904-1903 יצר בוריס שץ סידרת תבליטים על נושא דמויות ומנהגים יהודיים והווי תחום-המושב. עם תבליטים אלה נמנים הבדלה, חצות, קבלת שבת, ברכת הרב, שדכן, משיח, אחד מעם-הספר, סבתא, המצווה הראשונה ואם עבריה. ההשראה לנושאים אלה באה מזכרונות הילדות של שץ עצמו. מן הבחינה הזאת דומה גישתו של שץ לזאת של הצייר מוריץ אופנהיים, שתיאר נושאים דומים במאה הי"ח, גם הוא על-פי זכרונות ילדותו. יצירתו של אופנהיים היתה מגמתית. היא נועדה להזכיר ליהודים המתבוללים והמשכילים את החיוב ואת היופי שבהוויה היהודית. סידרת התבליטים של שץ היתה אמנם בבחינת תגובה אישית וספונטנית ואמירה סובייקטיבית באשר ל"חזרה בתשובה" שלו עצמו, אך מן הסתם היתה גם היא מגמתית ונועדה להעמיק את הרגש הלאומי-יהודי של צופיו, ויעידו על כך ההעתקים הרבים שיצר מתבליטים אלו ודאגתו לפרסמם בשנים הבאות ברפרודוקציות ובספרים. עצם הדגשת ההווי היהודי הגלותי כערך שוב קושר את שץ למחשבתו של אחד-העם, שלדידו היתה התרבות היהודית לא רק התנ"ך, אלא גם התרבות שנוצרה בגולה, שחשיבותה אינה פחותה.
בשנים האחרונות לשהותו בבולגריה יצר שץ גם כמה תבליטי דיוקנאות של אישים יהודיים, ביניהם הרצל, פני ודוד וולפסון, וארבורג וליליין. דיוקנאות אלה מעידים על מעורבותו בחוגים הציוניים, שהיו קשורים בהקמת "בצלאל". בשנת 1905 יצר תבליט בשם "שמשון ודלילה", שאותו נתן במחנה לבתו אנג'ליקה. נושא הבגידה המובלע במוטיב שמשון, ועצם ההקשר המשפחתי שבמתן הפסל לבת, קשורים לאירוע אישי מסוים: אשתו נטשה אותו והלכה אחרי תלמידו אנדריי ניקולוב, שהיה לימים לאמן הלאומי הבולגרי. המאורע הזה היה טראומתי מאוד לשץ והיה קשור לעזיבתו את בולגריה.
בחמש השנים הראשונות לשהותו בארץ-ישראל היה שץ עסוק כל כך בניהול "בצלאל" ובעסקנות ציבורית, עד שלא יצר כמעט דבר בתחום אמנותו. בשנת 1911 נשא לאשה את ד"ר אולגה (זהבה) פבזנר, ובאותה שנה פיסל את "ירמיהו" ואת "משה". בשנים 1914-1913 חזר לעסוק בנושאי ההווי היהודי והמסורתי שבהם החל לעסוק בשעתו בבולגריה. בשנת 1915 יצר דגמים לנושאים הקשורים לחגי ישראל וגירסה מצוירת לירמיהו (היתה זו, כזכור, התקופה הקשה של מלחמת העולם). בתקופת המלחמה יצר גם תבליט בשם "מתי קץ הפלאות?", המתאר מקובל המחשב את הקיצין. עם סיום המלחמה פיסל את דיוקן ישעיהו, שקרא לו "והיה באחרית הימים", כתגובה להודעה על הצהרת בלפור.
לאחר סיום המלחמה חזר שץ והקדיש את עיקר מרצו ל"בצלאל", ורק משהשתפרו העניינים במוסד, ושוב היו עתותיו בידו, חזר ליצור דיוקנאות של גיבורים תנ"כיים, כמו שלמה המלך, דוד המלך, שמשון ודבורה הנביאה (כולם משנת 1924). במשך כל אותן תקופות יצירה חזר שץ ועסק בדמותו של משה. כן יצר דיוקנאות רבים של אישים ציוניים. כהרגלו להגיב ביצירתו על אירועים היסטוריים, כדי "לבטא את נשמת האומה", פיסל אחרי מאורעות תרפ"ט וטבח היהודים בחברון את התבליט "למה שחטתם את בני?" (1930). ציור שמן על נושא זה כבר צייר בשנת 1929. משנת 1929 החלו מתרבות ביצירתו תמונות שמן, ושנה לפני מותו צייר בטכניקה זאת סידרה פאתטית של עשרה דיוקנאות עצמיים, כאילו כדי להציב מצבה לעצמו בתקופה שהתקיפוהו מכל צד, ואולי כאקט של התכנסות בתוך עצמו.
שץ נפטר בפורים תרצ"ב בדנוור שבקולורדו ונקבר בהר הזיתים בירושלים כעבור חודשים מספר.