וכאילו איש שלישי נתקע בינינו..

/זיאד כתאש

מערבית: עאידה נסראללה

 

 

דפיקה בדלת. הרמתי את ראשי, מנומנם, היא נכנסת בשקט, את פניה לא ראיתי, ידעתי שזו היא. הרכנתי את ראשי בלבביות. חייכתי, או כך נדמה לי. לא משוכנע אם היה זה חיוך או אולי פתחתי את פי בגלל זבוב ששוטט על שפתיי.

קול צעדיה נשמעו בכוון המטבח, היא מכינה את הקפה. סיכמנו בינינו שלא נחליף מילה בשם נושא, לא נפתח טלוויזיה, לא נשמע מוסיקה, לא נענה על שיחות טלפון, גם לא נשמח, לא נשאל שאלות ולא נפתח את הדלת לשום אדם.

מאסנו בדברים, ומתחשק לנו לנסות את השתיקה והניטרליות במלואה.

את הטקס הזה של השתיקה אנחנו מבצעים מידי שבוע. כל שהרשינו לעצמנו הוא חיבוקים, נשיקות ועשיית אהבה בתנאי שלא נוציא שום קול אנושי, וכדי להתבטא ניתן להשתמש בסימני ידיים, עיניים, ומותר להשתמש בקולות לא אנושיים כמו צפירות קיטור, שאגת עז, נביחות, קול גשם, רוח, מים ואפילו לחקות את קול הטנקים של הכיבוש, כל קול חוץ מקול של בן אדם.

מאז שש בבוקר אנחנו עומדים בהחלטה שלנו, מתעלמים מכל דבר, נעים בתחום שני החדרים. מביטים אחד בשני, מחייכים, לפעמים מתחבקים, נושך אותה בכתף לבחון את רמת הכוח שלה, עוצמת עיניים, נאנחת בשקט. היא מאתגרת אותי, מושכת את איברי בכוח, אני מפוחד ומתחנן לה בשפת הסימנים שתעצור. צחקוקינו החנוקים עפים באויר. לפעמים ישנים האחד בחיק השני, משוטטים בשני החדרים ללא מטרה. מעבירים את הזמן בכל מיני משחקים, כמן אתגר- להפיל אחד את השני בתחרות השתיקה. דרך החלון צופים במכוניות ובעצים, משחקים כל מיני תפקידים במחזות דמיוניים, מציירים צורות מצחיקות על הקירות, מתפשטים. מחזיק אותה בידיים שלי, דוחפת אותי ובועטת בי ברגליה. מרים אותה על הספה, נושך אותה בכל מקום, בבטן, במותניים, בשדיים, ועדיין היא מנצחת אותי בשתיקתה. אני מחליק מעל גופה, היא נושכת אותי בכל מקום.

המשכנו בדרך הזו עד שהבת זונה נשכה אותי בביצה הימנית שלי. ואז פרצתי בזעקה- "אלוהים, אלוהים". רציתי לחסל כל מה שמסביבי. היא צחקה צחוק היסטרי, זחלתי בהרגשה שאני מאבד את תחושת הגוף, בלי לדעת איך נפלטו המילים מפי: "אוי בת זונה, גמרת אותי". היא חשבה שאני עדיין משחק איתה והמשיכה לצחוק, גופה כולו מלווה את צחקוקיה ברטט. ורק אחרי ששמה לב לפנים הצהובות שלי, היא הבינה שעשתה משהו לא בסדר. הקאתי דם, מרוב הלחץ שהפעלתי על לשוני ועל שפתיי, נשימותי מהירות, זחלתי לכיוון הדלת כשידי מחזיקה בביצה שלי. רציתי לרוץ אבל האטתי מרוב כאב. הרחוב עדיין היה רטוב בעקבות גשם קל, קור נוראי בחוץ. מעט אנשים הלכו ברחוב. הבנתי שהחיילים הישראלים התלבשו על הקניון במבצע חיפוש אחרי אחד המבוקשים ואסרו את התנועה ברחוב. הרגשתי איך הכל מתערפל והלכתי בלי כיוון. נזכרתי בידיד שלי, מאזן הרופא, שגר בבניין "מכמאס", הוא היחידי שאוכל להסביר לו בלי בושה את מצבי ויטפל בי בחינם. הכאב מתגבר, אני מחבק את הביצה כמי שמחבק תינוק, עוברי אורח בורחים מפני החיילים, חלק מהם מביטים בי בצחוק, אחרים בלעג ובזלזול;

- האם אתה משוגע, תתרחק, יש חיילים.

הבית של מאזן ידידי נמצא מאחורי המחסום, זה אומר שאצטרך להסביר למפקד הישראלי את הסיפור שלי. ראיתי שהחיילים מתכוננים לירות בי, נפלתי על הרצפה וצעקתי "הביצה שלי, הביצה, כואבת, אני חייב ללכת לרופא"

הם התקרבו אלי באיטיות כשנשקם דרוך, ביקשו ממני להרים ידיים, הרמתי. אחד החיילים תקע את הרובה שלו בין הרגליים שלי, צעקתי במלוא כוחי.

"כואבת לי, אדוני, חייל הטוב".

החיילים צחקו, התרחקו ממני, אחד המפקדים התקרב אלי כשהוא מתכופף ושם את ידו על בטנו. הפנים שלו נראים עייפים, העיניים שלו משדרות כאב, אבל הוא מנסה להיראות כאילו הכל בסדר, חשבתי שהוא מחקה אותי מתוך לעג.

 

"תשמע חביבי, אולי לא תאמין למה שאגיד לך, אבל אתה חייב להאמין. אני ממוצא עיראקי. כמעט כבר עבר שבוע ואני לא נכנסתי לשירותים. אחד המתנחלים אמר לי שאתם הערבים מכירים סוג של צמח ששמו "סנא מקי" שהוא טוב לטיפול במצב שלי, אני צריך את הצמח עכשיו ומיד ואם לא, לא ארשה לך לעבור".

רציתי לצחוק, לא יכולתי מרוב כאב, נזכרתי בסבתא חלימה שהיתה מאחסנת את כל סוגי הצמחים בבית שלה, סבתא גרה ב "עין אום אלשראיט", עצרתי מכונית ונסעתי לבית שלה, כשמבטיו של הנהג לא זזות מהאיבר הכואב שלי, ושמתי לב שהוא מתאמץ שלא לצחוק. כשהגעתי ראיתי קהל מתאסף בכניסת לבית של סבתא, האוירה היתה קשה. פגשתי את הורי ואחיי, ועצב עוטף את כולם, הורי חשבו שנעשיתי סוף סוף בן טוב ובא להשתתף בלוויה. אבל ממבט ראשון ראיתי את סימן השאלה שעולה על פניהם בהקשר למצבי המוזר.

סבתא מתה לפני שעה. איזה מזל נאחס יש לי. חזרתי באותה מכונית, והנהג פרץ בצחוק. אני גם.

סיפרתי למפקד את הסיפור, קיבלתי ממנו מכה חזקה על הפנים, דמעותיו מכסות את פניו מרוב אכזבה וכאב. הוא לקח אותי הצידה ולחש לי:

"כבר אמרתי לך שעברו שבע ימים ולא נכנסתי לשירותים, אתה לא מבין?"

"גם ההיא כואבת לי, הלא רואה אותי, אני כמעט מת?"

דיברנו בלחש. פנים אל פנים. הרגשתי שאני מכיר את הבעות הפנים האלו. הבטתי בעיניו העייפות, ראיתי צל של שני גושי בשר מתנודדים בשמחה מעוותת. הוא הביט בעיני שלי ההרוסות, ולא ידעתי מה הוא ראה. ואז הוא שאל אותי שאלה מוזרה.

"האם שמעת על משה בן מימון, הרמב"ם?"

לא התאמצתי לענות לשאלתו. הוא הוסיף:

"אתמול, התמונה של המבצר של מצדה נפלה על הרצפה בסלון שלנו ונשברה המסגרת שלה. אמא כעסה וסבא השתגע".

שתקנו מספר דקות. נדהמתי מהמפקד הזה שמספר לי סיפורים זרים שאני לא מבין ואין לי כל קשר איתם. לרגע חשבתי שהוא הולך ליפול בחיקי ולהתחנן לעזרתי, גם אני כמעט וכרעתי ברך לרגליו.

 

 

- "תעזור לי, אחי. אני סובל"

לא ידענו מי משנינו הוציא את המשפט הזה, אני או הוא?

החיילים היו המומים משיחת הלחישות שהתנהלה ביני ובין המפקד שלהם. גם הערבים שחיכו במקום להתפנות החיילים נראו מבוהלים ואולי גם חשדו בי שאני משתף פעולה ומדליף למפקד את שמות הגיבורים שלנו.

המפקד גירש אותי ואמר:

"תלך אתה והביצה שלך לעזאזל".

נרתעתי אחורה בזהירות, ידי עדיין מחזיקה את הגוש הנפוח, מתאמץ להביט אחורה. המפקד החזיק את הבטן שלו בידיו, נשען על כתפי שני חיילים מבוהלים. הלכתי בין האנשים הצוחקים והנבהלים, יודע שעוד מעט ימטירו עלי אבנים. וודאי הילדים הוסתו על ידי ההורים שלהם נגדי, בעיניהם אני עכשיו משתף פעולה שהעביר למפקד אינפורמציה על הגיבורים שלנו.

לכן חשבתי שאני צריך לרוץ. אחרת אמות מידוי האבנים על ידי הילדים הנפלאים שאני אוהב.

הדם נזל לי מהראש, ואני רץ, רץ, ולא התחשבתי עוד בכאב הביצה, הרמתי ידי. וכשהגעתי לבניין "אלאחסאא" נפלתי על הרצפה. הפנים שלי היו מוצפות בדם ובדמעות..

נזכרתי בביצה שלי הנפוחה, אבל כשניסיתי לתפוס אותה היא כבר לא היתה שם, ומה שמצאתי היה סתם שקית בשר ריקה.

חשבתי לחפש אותה, אבל דחיתי את החיפוש עד בוא הלילה, אז יתרוקנו הרחובות מהאנשים ולא יהיו עוד ילדים. באורו של הירח יהיה לי קל יותר לחפש.

עצמתי עיניים וניסיתי לישון.