קוראים לי צחי, נולדתי באשקלון למשפחה מזרחית שומרת מסורת ממעמד הפועלים. בגיל 6, שנת 84, עברנו לגור בניסנית, התנחלות בצפות רצועת עזה. ההורים שלי החליטו לעבור לניסנית מטעמים שחלקם אידיאולוגיים וחלקם כלכליים. ההתנחלות רק עלתה על הקרקע באותה שנה ואנחנו היינו בין המשפחות המייסדות. במשך עשר שנים גרנו בקרוון עד שעברנו למוקד הקבע, שם בנינו וילה. את השנים הראשונות בישוב אני זוכר כשנים טובות. היה שם הרבה טבע ובעלי חיים. מול ניסנית היה כפר בדוואי פלסטיני של פחונים. אנחנו לא היינו כמעט בקשר איתם. הקשר היחיד של ילדי ניסנית עם הילדים הפלסטינים היה קשר של התנכלויות מצידנו. זכור לי שלקחנו מהם כבשים וחמורים ובאופן כללי התגרינו בהם. אף אחד לא אמר לנו להפסיק, אף אחד לא התערב, רק הזהירו אותנו ואסרו עלינו לצאת מהגדר וללכת לכפר. זכור לי במיוחד מקרה אחד בו לקחנו אני וחברים שלי עדר כבשים והכנסנו אותו לניסנית. העדר היה ליד השער של ההתנחלות. תפסנו בקרניים של ראש העדר וכל העדר בא אחרינו. השארנו אותו במגרש הטניס ובמשך כמה ימים חלבנו אותו. אחרי יומיים בערך הגיעה לגדר של ניסנית ילדה פלסטינית. היא בכתה וזרקה על עצמה חול. ממה שהבנתי אבא שלה הרביץ לה ואמר שהוא יהרוג אותה אם הכבשים לא יחזרו. הכאב והסבל שלה גרמו לי לרחם עליה והחזרנו את העדר. גם החיילים ביקשו מאיתנו להחזיר אותו. זה לא הפסיק את ההתנכלויות ועשינו עוד הרבה "מעשי קונדס". המבוגרים לא התערבו.

בכיתות ז-ח עברתי ללמוד בפנימייה בקיבוץ יד-מרדכי, קיבוץ של השומר הצעיר. אני, ילד מזרחי, שומר מסורת, מתנחל, בקיבוץ אשכנזי וחילוני. ביני לבין ילדי הקיבוץ היו הרבה עימותים סביב הנושאים האלו. לאחר שנתיים לא קלות עזבתי את הפנימייה. בערך באותו הזמן עברנו למוקד הקבע.

מאוחר יותר בגיל ההתבגרות התחילו לעלות לי שאלות בנוגע להיותנו מתנחלים ובנוגע למקום המגורים שלנו. הקונפליקט שלי התחדד לאחר רצח רבין. הייתי אז בן 17. רק בדיעבד הבנתי את הטירוף של אותן השנים ואת חלקה של המשפחה שלי והשכנים שלי בטירוף הזה. לפני הגיוס היה לי ברור שזו לא הדרך שלי, שאני לא תומך בהשארות ההתנחלויות, שהן תקועות כמו עצם בגרון של האוכלוסייה הפלסטינית. הורדתי לעצמי פרופיל, סירבתי לשמור על מתנחלים ולהיות חלק ממה שהצבא עושה בשטחים. דווקא השירות הצבאי הוא שגרם לי להבין שההתנחלויות הן לב הסכסוך בנינו לבין הפלסטינים. למרות שלא הייתי קרבי שמרתי בהתנחלויות, שם נפגשתי עם מתנחלים מסוג אחר, קיצוניים יותר, קנאים. שם גם חוויתי לראשונה את הכאב של הפלסטינים. עברנו עם ג'יפ ביריחו וזרקו עלינו אבנים. אני זוכר שהבושה שלי הייתה גדולה מהפחד. השתחררתי מהצבא והתחלתי להיות פעיל נגד הכיבוש בתנועות וארגונים שונים.

בשנת 2005, כשנה לפני ההתנתקות, הוויכוחים ביני ובין אבא שלי הלכו והחריפו. אמרתי לו שבסופו של דבר כל השטחים יפונו, בעזה ובגדה. מבחינתי ההתנתקות הייתה שחרור, התנתקתי מרגשות האשם שלי כמתנחל. בתקופה הסמוכה להתנתקות לא התווכחתי עם אבי ועזרתי למשפחה לארוז ולהיפרד מניסנית.  מאז הדעות של אבי התמתנו. הוא לא הפך לתומך בשתי מדינות לשני עמים אבל הוא מקבל את זה שלאזרחי המדינה הערבים מגיעות זכויות זהות לאלו שניתנות לאזרחיה היהודים.