שמי רוני לפני כשנתיים הצטרפתי לארגון לוחמים לשלום, ומאז אני פעיל בו,  וזה הסיפור האישי שלי.

גדלתי בירושלים ובתחילת שנות השבעים, שנות האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים, הייתי נער, וכרוב בני גילי הצטרפתי לתנועת נוער. התנועה אליה הצטרפתי היתה בית"ר, תנועת הנוער של מפלגת חרות, שלאחר מכן הפכה לליכוד. הייתי נער ימני לכל הדעות, השתתפתי בהפגנות בעד ההתנחלויות, שרק התחילו לצוץ על גבעות הגדה המערבית, בעצימת עין של הממשלה.

האמונה שלי באותה תקופה היתה מבוססת על כך, ששחררנו שטחי מולדת, שבמקרה יש שם קבוצה של אנשים שטוענים שהם עם, ושימצא להם פתרון במקום אחר במזרח התיכון, הצדק היה כולו איתנו.

בשנת 1975 התגייסתי לצבא, ושירתתי בהאחזות ברצועת עזה, במהלך השירות הצבאי שלי עלה הליכוד לשלטון, והתחושה שלי ושל חברי הייתה שאם נהיה נחושים דיינו, הפלסטינים יתייאשו ויעזבו או שיקבלו את מרותנו. אין דרך אחרת. 

לאחר השחרור התחלתי לעבוד במשטרה במחלק מיעוטים בירושלים, לראשונה ממש התחככתי בפלסטינים, למדתי את השפה והמנהגים, אני זוכר כיצד היינו משחקים בחתול ועכבר עם תושבי ירושלים המזרחית. הם היו מנסים להפגין את לאומיותם בכל דרך, כולל צביעת המכונית בצבעי הדגל, ואנחנו נאבקנו בכל סימן של לאומיות בנחישות ואגרסיביות, הנפת דגל פלסטיני הייתה פשע חמור. בשנת 1983 עזבתי את המשטרה, והצטרפתי לשירות הבטחון הכללי, ושירתתי עד לשנת 1994 בשטחים בתפקידים שונים שעיקרם מלחמה בטרור.  

 אם אני מביט לאחור, מאיפה באתי והיכן אני היום, הרי שבודאי זה היה תהליך ארוך, לא קמתי בוקר אחד עם הכרה פוליטית חדשה; זה תהליך שהחל לפני שנים, בעיצומו מצאתי את עצמי מתמודד עם סדקים מתרחבים באמונה בצדקת דרכי, ודרכה של המדינה, והפער התרחב עד שלא יכולתי לפסוח על שני סעיפים, ובחרתי במה שנראה לי טבעי ביותר, לקדם שלום ושיויון.

 הדרך הטובה מבחינתי לתאר כיצד קרה בי השינוי היא אם אתייחס לכמה נקודות בעברי שימחישו את התהליך שעברתי. 

 בסוף שנות השמונים פרצה האינתיפאדה הראשונה, היא הייתה ממש התקוממות עממית, גם לארגונים הפלסטינים לקח זמן להבין מה קורה, וגם להתעשת ולהשתלט על ההמונים. בשבועות הראשונים הגיבורים היו ההמונים, במקומות רבים בגדה וברצועה המונים צעדו על מול עמדות צה"ל ללא שום חשש ומורא. גם אני נתקלתי בתקופה זו בצעירים ומבוגרים, שלראשונה זקפו את ראשם, עיניהם נצצו וכולם נחישות וגאווה, הם האמינו שהם מקימים להם מדינה, שדבר לא יעצור בעדם. ואני שבאותה תקופה עבדתי בשירות הבטחון, נתקלתי לראשונה לא במחבלים, שמבצעים פיגועים (לגביהם היה ברור מי הטוב ומי הרע) אלא בעם שמתקומם. ולפתע תפסתי את עצמי, אני שבנערותי חלמתי על גיבורי האצ"ל והלח"י, על מלחמתם בכובש הבריטי, על היותם מוכנים להקריב את עצמם למען שיחרור העם מהכובש, פתאום אני בצד השני של המתרס הצד של הקלגס, וזה היה הסדק הראשון, שהחל להפער באמונתי. התפקיד שלי לא היה תפקיד נעים, גם אם עדיין האמנתי בעובדה שחייבים לעשות אותו כדי להגן על המדינה, ועדיין קיים הפער של הצורך להיות רע כלפי מישהו בהיותך בעבודה, ואז לחזור הביתה לשקט ולשלווה, לעשות אמבטיה לילדים ולחבק את האישה. הפער הזה מציק לכשעצמו, אך כאשר מתערער האמון במה שאתה עושה, הוא הופך להיות כמעט בלתי אפשרי לשאת.

 נקודה השניה בה הייתי רוצה לגעת נוגעת לבית בו גדלתי. נולדתי בירושלים בשכונת בקעה (זה השם הערבי של השכונה בו משתמשים עד היום), גדלתי בבית ערבי כשהמשמעות של בית ערבי מבחינתי הייתה, בית עם תקרה גבוהה, רצפה עם אריחים יפים, קירות עבים. העובדה שבעבר גרו בו ערבים לחלוטין לא הטרידה אותי. בשנת 1967 מיד לאחר מלחמת ששת הימים, כשהייתי בן 10 פתאום דפקו לנו בדלת כמה ערבים, שהגיעו מהעיר העתיקה, והם ספרו לנו באנגלית רצוצה שהם פעם גרו בבית הזה ובקשו לראות אותו. זאת סיטואציה מוזרה ומביכה, מה עושים? ומה הם רוצים? הרי הבית הוא שלנו. בכל אופן הנחנו להם להכנס, הם הסתכלו סביב ועזבו, אין לי קשר עמם מאז. אני מניח שלא היינו הכי נחמדים בעולם כלפיהם. אך בכל מקרה הרגע הזה נחרט בזכרוני.

 בשנת 2006 נסעתי עם אמא שלי לטיול שורשים ברומניה, משם היא ברחה לאחר מלחמת העולם השנייה, נסענו לכפר בו היא נולדה, כפר שכוח אל בצפון המדינה, וחפשנו את הבית בו היא גרה בעבר, וכיום כמובן גרים בו רומנים, כי לא נשארו כמעט יהודים בעיירה. את הבית לא מצאנו והקשנו על דלת בית סמוך, מישהו פתח לנו ושאל מה אנחנו רוצים? הסברנו, והם היו מאד לא נחמדים, ופתאום הבנתי, זה סיפור זהה לאירוע שהתרחש בילדותי, עם התושבים המקוריים בבית שבו גדלתי.

אנחנו והפלסטינים קשורים קשר הדוק בחבלי ההסטוריה, והסיפורים שלנו כל כך דומים שקשה להבין; אנחנו, בני הפליטים מאירופה, הגשמנו לנו את החלום למדינה, תוך הפיכת עם אחר לפליטים. אנחנו, שכל חיינו היינו מיעוט נרדף ומופלה לרעה, שולטים כיום על עם אחר, שהדרך היחידה לשלוט בו היא לנגוש מצד אחד, ולמנוע כל ביטוי של לאומיות ושיוויון מצד שני. כיצד הפכנו את עורנו וכיצד אנחנו מסוגלים להסביר זאת לעצמנו? לאחרונה התחלתי להיות עסוק במחשבה (וזה קצת מביך לחשוב שזה לקח לי יותר מחמישים שנה לחשוב על זה) על מי שגר בשכונה לפנינו, וגם מה הייתה ההרגשה של הורי כשהגיעו לשכונה. בשיחה עם אמי, היא ספרה לי שברומניה, בשנת 1940 השלטון הרומני נתן לתושבי העיירה הנוצרים ולחיילים הרומנים שנלחמו עם הגרמנים, יד חופשית לעשות פרוגרום ביהודים,  בפרעות שנערכו נרצחו עשרות יהודים.

עם תום המלחמה כשהרוסים כבשו את רומניה, ברחו רבים מהתושבים הנוצרים מפחד נקמה של היהודים, והם העזו לחזור רק לאחר שנים. זאת היתה המציאות שהורי השאירו מאחריהם כשברחו מרומניה לישראל. הם הגיעו לישראל באמצע 1948 ושוכנו במחנה אוהלים בפרדס חנה, אך לאחר כמה חודשים הודיעו להם נציגי השלטון הישראלי הטרי, שמי שמוכן לעבור לגור בירושלים יקבל חדר לכל משפחה, וזו הייתה דרך טובה לצאת ממחנה האוהלים.

הורי הגיעו לירושלים בסוף 1948 באוטובוסים שעל גגותיהם היו חיילים ששמרו על נתיב התחבורה שעדיין לא היה בטוח. נציגי השלטון הסיעו אותם לשכונת בקעה, שהייתה נטושה ונתנו לכל משפחה חדר, הורי שוכנו בדירה עם עוד 4 משפחות ורק לאחר 10 שנים עברו לדירה משלהם.  היה ברור להם שהבתים, שהם הם משוכנים, היו שייכים לערבים שברחו במהלך המלחמה עם הישראלים, אך במציאות ממנה הגיעו ובמציאות אותה מצאו בישראל, הדבר נראה הגיוני והתקבל כתוצאות סבירות של מלחמה, הצד המפסיד פשוט עוזב הכל ובורח.

אני בקשר כעת עם פלסטינים שנולדו בשכונה ושמעתי מהם את הסיפורים מהצד שלהם, כיצד באמצע 1948 הוברחו מהשכונה כאשר שבויי דיר יאסין הוסעו במשאיות דרך השכונה, ולתושבי בקעה נאמר שאם לא יצאו זה יהיה גם גורלם, למחרת כולם עזבו, והורי הגיעו אחרי כמה חודשים לבתים שכבר נבזזו מכל מה שהיה בהם. בתחילת שנות החמישים בנו בשכונה שלנו שיכונים מכוערים שנקראו שיכוני המפונים כי בהם שיכנו את המפונים משטחים שבזמן המלחמה נכבשו על ידי ירדן, וכאלו שבתיהם נותרו בשטח ההפקר.

אין בסיפור הזה טובים ורעים, רק סיפורים שלובים זה בזה.

 הנקודה השלישית נוגעת לתקופת שהותי בחו"ל. בין השנים 2000-2007 חייתי בחו"ל וזה נתן לי פרספקטיבה שונה על מה שקורה במזרח התיכון, פתאום גיליתי שיש בעולם עמים נוספים שנלחמו אלו באלו, אך למדו לחיות בשלום, עמים שהתפשרו למען העתיד. בשנת 2007 לקראת חזרתי, ראיתי קליפ של וידיאו על פריצת קו ביוב לישוב אפרת דרך מטע זיתים של כפר שכן, לצורך כך היה צריך לעקור את המטע. התושבים ערערו לבית המשפט אך הפסידו, והוידיאו הראה את הרגע בו הדחפורים נכנסו למטע. ראיתי בוידיאו שני מחזות שמבחינתי השלימו את המהפך שעבר עלי במשך השנים, הראשון היה הצילום של החקלאים הפלסטינים עומדים בצד חסרי אונים ובוכים, אך מה ששבה את ליבי, היתה העובדה שעמם עמדו צעירים ישראלים, מחובקים ובוכים ביחד עמם. תמונה כזו של סולידריות לא הכרתי. תמונה שניה שנחקקה בראשי, היתה התמונה של החיילים שמאבטחים את הדחפורים, הולכים בצידי הכלי עם אלות בידיהם, מלכי העולם. הבן שלי עמד אז לקראת גיוס, ההכרה שבעוד שנה גם הוא ישא אלה ביד זעזעה אותי.

 לקח לי זמן להיות מסוגל לספר את הסיפור הזה, לקח לי זמן להיות מסוגל להסביר לעצמי מה קורה פה. אני בטוח בצדקת דרכנו, אני מודע לכך שאנחנו מיעוט בטל בשישים בישראל, אך אנחנו נחושים. אין דרך לשלוט בעם אחר לאורך תקופה, אין דרך להיות כיבוש נאור. אין דרך להיות רעים לאחרים, מבלי  שהרוע הזה יחלחל לתוך חיינו. 

אני מרגיש שאנחנו הם הממשיכים האמיתיים של רוח היהדות, שכולה הכרה בזכויות הזולת גם אם אינו יהודי. המדיניות הישראלית בשטחים מבוססת על השתלטות וגזל ודיכוי פוליטיים, כשהנימוק לכך הוא מילת הקסם 'בטחון', כל אלו ביטויים זרים ליהדות, ומה המדינה שלי מייצגת כעת כלפי הפלסטינים, וכלפי חלק גדול מהעולם, הוא הפן המכוער של האנושות.

לא ברור לי כיצד רוב התושבים בארץ מתעלמים ממה שקורה, וזה כולל את חברי וגם חלק מבני משפחתי, כיצד הם מוטרדים מהחיות שרעבו לאוכל בגן החיות בעזה בזמן המלחמה, יותר מאשר מאות הילדים שנהרגו על ידינו במלחמת עזה האחרונה. כיום עיריית ירושלים מתכננת הריסת בתים בירושלים המזרחית, בשם העקרון של שמירה על החוק, שכן הבתים נבנו ללא רשיון , אך מאידך הם לא מעניקים רשיונות בניה לערבים, כעיקרון. צריך רק להסתכל על המפה של האיזורים בהם הם הורסים בתים, כדי להבין מה המגמה. אנחנו נושאים את הססמאות של שלטון החוק והבטחון לשווא, אנחנו הישראלים מסמלים  בגדה בדיוק את ההיפך מיהדות וציונות.

 כפי שאני מבין את המציאות, אף אחד מהצדדים (ישראלי ופלסטיני) לא יוותר לשני, אנחנו לא נחזור לאירופה והם לא יעזבו את האיזור.

אין לנו אפשרות לשלוט בעם אחר שגודלו כמחצית משלנו, זה פשוט לא אפשרי. לא בכוח, לא באמצעות שיגשוג כלכלי ולא בשום דרך אחרת. ואין אפשרות לקיים משטר דמוקרטי כאשר תחת השלטון שלנו נמצאים מליוני אנשים שאינם שווי זכויות, בדיוק כפי שבדרום אפריקה לא היה ניתן לקיים משטר דמוקרטי בתקופת האפרטהייד.

השליטה בכח מזיקה לא רק לעם הנשלט אלא גם לשולט, האלימות מחלחלת חזרה אלינו, הכלכלה שלנו לא יכולה לשגשג, וכל העקרונות עליהם חונכנו נרמסים ברגל גסה בשטחים. אנחנו צריכים לשחרר עצמנו מהכיבוש אולי יותר ממה שהפלסטינים צריכים לשחרר עצמם.  אנחנו לא יכולים להיות דמוקרטיה נאורה "היחידה במזרח התיכון" כאשר מתושבי כפר במרחק 10 דקות נסיעה מביתי נמנעות הזכויות המינימליות מאנשים, רק בגלל מוצאם.

 ניתוח של מאבקים אחרים בעולם, מראה שתמיד זה נגמר במשא ומתן, ופשרה.

 דזמונד טוטו אמר "אדם הוא אדם ברגע שהוא מכיר באחרים כבני אדם". הלל אמר "אל תעשה לרעך מה ששנוא עליך".

 לעיתים מכנים אותי ואת חברי יפי נפש, אך זאת הגדרה שאני גאה בה, למרות שבישראל היא הפכה למילת גנאי שבה מתארים שמאלנים 'אוהבי ערבים', אך אני גאה בה, בדיוק כפי שאני גאה בעובדה שאני רואה את עצמי, כפטריוט ישראלי.