עצם המחשבה על הריקנות והעיסוק בה בעייתיים מלכתחילה.
אמרו לנו בהזדמנות, פעם: "בבקשה, את זה תשכחו!" מה קרה לנו? העניין ה"זה" היה "תקוע" בהווייתנו וצץ וקפץ בכל הזדמנות, כאילו דווקא להרגיז. הרי אם לא היינו מקבלים את המיקוד על אותו "זה" באמצעות הבקשה, הרי שהיה פורח מזכרוננו כציפור במנוסה.
הריקנות הנה העזיבה של הכל, ללא ההתעסקות בו, טיהור נפש, איון תחושת הזמן, העלמות הסימבולים, המילים, האותיות, איבוד ה"גרפיקה" של החיים, איבוד הצלילים, המאוויים, המחשבות ובעצם יצירת מקום, רחב היקף ל"אני" החדש, האחר, השונה מהאני הקודם אותו הכלתי.
הניצחון על עצמי הקודם הוא החוויה המשמעותית ביותר. הפניית המבט לאחור והתובנה כי אנו נמצאים במקום אחר, שונה, בשאיפה טוב יותר - מבחינתנו העצמית!
התהליך מאפשר לנו לזכך את עצמיותינו, לשייף את הסיגים, לחשל את הפלדה.
העיסוק באומנות הלחימה היפנית המסורתית - איקידו, מביאה אותי בפסיעות מיקרוסקופיות, יום יום, שעה שעה אל עבר הניצחון, האישי, הפרטי שלי לא על האחר אלא על עצמי הקודם. התהליך כרוך בריקון יום יומי של "האשפה" והשאריות של הנפש, ריקון הטעויות, ביטול היהירות. כל זאת באמצעות התרגול והאימון באיקידו.
רק מתוך האין יצמח היש, החדש, המשופר, רק כדי להתרוקן לקראת היש הבא.
הנה טיפ. נסו פעם תרגיל מחשבתי: שבו במקום שקט, בטמפרטורה נוחה, ללא היסחים ונסו לא לחשוב על כלום...
הריקנות עצמה הנה יעד בלתי מושג, אוטופי מעצם העיסוק בו. השאיפה אליה, חיונית ללידה מחדש...
|